ביום שני השבוע, כ"ד בתשרי, מועד יום הזיכרון הלאומי לאירועי 7 באוקטובר 2023 – שמחת תורה תשפ"ד, התכנסו תושבי שדרות ומשפחות שכולות לטקס הזיכרון העירוני לציון שלוש שנים לטבח. במהלך הערב הונצח זכרם של 74 הנופלים והנרצחים בשדרות ובסביבתה ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל", בהם 33 מתושבי ותושבות העיר.
הטקס נערך ברחבה האחורית של "גן הגבורה והזיכרון", אתר ההנצחה שהוקם במקום שבו עמדה תחנת משטרת שדרות ונחנך ביום השנה לטבח. על הפקת האירוע היו אמונים מתנ"ס שדרות, הקרן לפיתוח שדרות ו"תיירות שדרות והעוטף".
בין המשתתפים היו ראש העיר אלון דוידי; מ"מ וסגן ראש העיר אלעד קלימי; סגנית ראש העיר ויו"ר ועדת ההנצחה העירונית יהודית אוליאל מלכה; סגנית ראש העיר חוה נחשונוב; רב העיר הרב דרור טויל; שליח חב"ד בשדרות הרב זאב משה פיזם; ח"כ בני גנץ; ח"כ דבי ביטון; שר הביטחון לשעבר ויו"ר התעשייה האווירית עמיר פרץ; מפקד אוגדת עזה תא"ל לירון בטיטו; חברי מועצת העיר, משפחות שכולות ותושבים.
את הערב הנחתה מנחת הטלוויזיה ובת שדרות מירי בוהדנה, ואת החלק המוזיקלי ליווה הזמר אמיר דדון, שביצע את "גשם" של מאיר בנאי, "אור גדול" ו"לבחור נכון".
יו"ר המועצה הדתית, נתן בר יוחאי, שב-7 באוקטובר ובימים שלאחריו עסק במשך ימים ולילות בקבורת הנרצחים והנופלים, נשא את תפילת "יזכור". רב העיר, הרב דרור טויל, קרא פרק תהילים. במרכז הערב הובאו סיפוריהם של נופלים ונרצחים ושל המשפחות שנושאות מאז את האובדן.
רס"ר אליהו מיכאל הרוש, תושב נתיבות, שירת בתחנת משטרת שדרות. בבוקר 7 באוקטובר הוא נלחם במחבלים שחדרו לתחנה והיה הראשון שנפל בקרב. בן 28 היה בנופלו. במסגרת הטקס הוקרן סרטון שתיעד את אשתו, רס"ל הודיה הרוש, חוקרת במשטרה, ואת שלוש בנותיהם, שלוש שנים לאחר האסון.
סרטון נוסף הביא את סיפורם של שחר ושקד מגירא ואת החיבור שנולד מתוך שני סיפורי אובדן.
אבי מגירא, תושב שדרות, רכב על אופנועו באותו בוקר ונרצח בידי המחבלים שהמתינו באזור סופר "רמי לוי". בן 48 היה בהירצחו.
נעמי שטרית אזולאי, תושבת העיר, יצאה באותו בוקר לריצה עם חבריה קובי פריאנטה ורם חיון. באזור יער יד מרדכי הסתתרו השלושה תחילה מירי הרקטות ובהמשך מהמחבלים. לאחר כשש שעות נרצחו נעמי וקובי, יחד עם שני חיילים שהיו עמם. רם ניצל. נעמי הייתה בת 52 בהירצחה.
שקד, בנו של אבי ז"ל, ושחר, בתה של נעמי ז"ל, הכירו עוד מימי בית הספר והיו חברים טובים. השנה נישאו השניים והקימו יחד בית בישראל.
גם סיפורו של ליאור וייצמן, תושב שדרות, הובא בפני הקהל. וייצמן יצא בבוקר 7 באוקטובר לרכיבת אופניים באזור העוטף. הוא הסתתר מירי הרקטות ומירי המחבלים, אך נרצח בכביש 34. בן 32 היה בהירצחו והותיר אחריו את אשתו לימור ואת בנם כפיר. אמו, תמר, סיפרה בסרטון על האובדן ועל החלל שהותיר אחריו ליאור, בנה הצעיר, במשפחה.
הסרטונים עוררו התרגשות רבה בקרב הקהל. בתום הקרנתם עלו שקד, שחר, תמר, הודיה ואחת מבנותיה להדליק את אבוקת הזיכרון.
ילדי להקת "פשוט כוכב" ביצעו את השיר "ומפה נקום", שכתבו נעם חורב ועידן רייכל, כשברקע הוקרן קליפ המשלב מקומות ודמויות משדרות.
בהמשך הובא סיפורו של עמרם אלון טולדנו, בן שדרות, שהתארח בבוקר שמחת תורה בבית אחיו בעיר. בדרכו לבית הכנסת בשכונת נאות הנביאים, שם ביקש לומר קדיש על אביו, נרצח בידי מחבלים. בן 54 היה בהירצחו. אחיו, נתן, נשא קדיש לזכר הנרצחים והנופלים, ותושב העיר מנחם אלפסי קרא את תפילת "אל מלא רחמים".
ראש העיר אלון דוידי בחר בנאומו לספר את סיפורו של חננאל ג'רפי, תושב שדרות ונהג אמבולנס במד"א, שיצא בבוקר 7 באוקטובר להציל פצועים ונפגע בעצמו מירי מחבלים. לאחר שלא ניתן היה להגיע לבית החולים ואף לא לתחנת מד"א, הוא הובהל לביתו של מנהל התחנה, אביב שניאור, שם נאבקו חבריו על חייו והצליחו להצילו.
"כשחננאל סיפר אחר כך על אותו רגע, הוא אמר משפט שאני מבקש שניקח איתנו הערב: 'בזכות חבריי למד"א שראיתי שנלחמים על חיי החלטתי שאני אעשה הכול להיאחז בחיים'. להיאחז בחיים. שתי מילים", אמר דוידי והמשיך: "נדמה לי שבתוך שתי המילים האלה נמצא הסיפור של שדרות כולה.
כי זה בדיוק מה שעשינו באותו בוקר. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כבר 25 שנה. נאחזים בחיים. התורה מצווה אותנו בפרשת ניצבים:
'הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.' שימו לב.
לא נאמר לנו שהחיים יהיו פשוטים. לא נאמר שלא יהיה כאב. לא נאמר שלא ניפול ולא נישבר. נאמר לנו דבר אחר – ובחרת בחיים. זאת בחירה.
וכשאני מסתכל על שדרות בשלוש השנים האחרונות, אני רואה עיר שבוחרת בחיים בכל בוקר מחדש. לחזור הביתה אחרי חודשי פינוי ארוכים – זו בחירה בחיים. לפתוח מחדש את בתי הספר – זו בחירה בחיים. משפחה שמחליטה לקנות כאן בית ולגדל את ילדיה – בוחרת בחיים. עסק שפותח שוב את הדלתות. בית כנסת שמתמלא. ילד שנולד. מנוף שמתרומם מעל העיר. כל אחד מהם אומר: אנחנו כאן. אנחנו נאחזים בחיים".
בהמשך התייחס דוידי גם להתפתחות העיר ולתמונת המציאות משני צדי הגבול: "לא מזמן עמדתי בבית חאנון. כל כך קרוב אלינו. ממש מעבר לגבול. עיר שממנה נורו במשך שנים רקטות לעבר שדרות. עמדתי שם והסתכלתי סביבי. הרס. חורבן. חיפשתי בעיניים בית אחד שעומד על תילו ולא מצאתי. ואז הרמתי את העיניים והסתכלתי לכיוון שדרות. לכיוון הבית וחשבתי על מה שרואים שם היום כשמביטים אלינו. רואים מנופים. רואים שכונות שנבנות. רואים בתים חדשים. רואים עיר חיה. עיר שגדלה וצומחת. התמונה הזאת חידדה לי יותר מכל דבר אחר את הבחירה שלנו. מול מי שביקשו להשאיר אחריהם חורבות אנחנו בחרנו להקים חיים. הם ביקשו שנפחד לחיות כאן. אנחנו בונים כאן. הם ביקשו שנעזוב את העיר, אנחנו מגדילים אותה. הם ביקשו לקטוע את החיים. אנחנו מצמיחים אותם.
זו התשובה שלנו להרס – חיים".
בתום ערב של זיכרון, כאב וסיפורי גבורה והמשכיות, נחתם הטקס בשירת "התקווה".