אנחנו כבר שעה וחצי בתוך הראיון כשאני עוצר לרגע את הילה גונן־ברזילי ומשתף אותה בתחושה שהשיחה הזאת מתחילה להרגיש קצת כמו טיפול פסיכולוגי עבורה. במשך כמעט 17 שנים היא הייתה שם בשביל תושבי שדרות, ליוותה אותם ברגעים הקשים ביותר שידעה העיר והתמודדה יחד איתם עם מציאות ביטחונית שהלכה והקצינה עם השנים. עכשיו, בתוך שיחת פרידה ארוכה, היא חוזרת לתחנות שעיצבו את חייה ואת מפעל חייה, משתפת, נזכרת, מחייכת, לרגעים משתתקת וגם מזילה דמעה.
"אתה יודע שעד היום לא הייתי בטיפול פסיכולוגי", היא מגיבה בחיוך הרחב שכל כך מאפיין אותה.
אולי הדבר המפתיע הוא שזו הפעם הראשונה שאנחנו יושבים לראיון. כמי שמתעד את המציאות בשדרות עוד מימי הקסאם הראשון, יצא לי לאורך השנים לראיין כמעט כל דמות שהייתה חלק מהסיפור של העיר. הילה הייתה שם כמעט לאורך כל הדרך, בחזית אחרת של אותה מציאות, ובכל זאת איכשהו הראיון בינינו מעולם לא קרה. לא שלא ניסינו. יותר מפעם אחת קבענו להיפגש, ובכל פעם המציאות הביטחונית התערבה. עוד הסלמה, עוד אירוע חירום, עוד פעם שבה מנהלת מרכז החוסן נדרשה להיות במקום שבו תושבי שדרות היו זקוקים לה – והראיון נדחה.
יש משהו כמעט סמלי בכך שאנחנו מצליחים סוף־סוף לקיים אותו דווקא עכשיו, כשהיא עומדת לסיים את הפרק הארוך והמשמעותי ביותר בחייה המקצועיים. אנחנו נפגשים במרכז החוסן הגדול והמרשים של שדרות, המקום שהפך במשך השנים להרבה יותר ממרכז טיפולי. לפני שאנחנו מתיישבים לשיחה, הילה לוקחת אותי לסיור. אנחנו עוברים בין החדרים והמתחמים, מגיעים אל המרפסת הירוקה והמזמינה, ובכל פינה אפשר להבין עד כמה רחוקה הדרך שעשה המקום מאז ימיו הראשונים.
כשהילה נכנסה לתפקיד בינואר 2010, מרכז החוסן של שדרות כלל ארבעה מטפלים והעניק מענה לכעשרים מטופלים בחודש. היום מדובר בשבעה מתחמי חוסן ברחבי העיר, מאות אנשי טיפול ומערך שמעניק מענה לאלפי תושבים. מאחורי המספרים האלה מסתתר למעשה גם סיפורה של שדרות ב־17 השנים האחרונות – עיר שהאיום עליה הלך והתעצם, ובמקביל למדה, לפעמים בדרך הקשה ביותר, איך להתמודד, לבקש עזרה ולבנות לעצמה חוסן.
עכשיו, רגע לפני שהיא נפרדת, גונן־ברזילי חוזרת איתנו אל ההתחלה. אל הימים שבהם המושג "חוסן" עוד לא היה שגור כמעט בכל בית בישראל, אל המסדרון החשוך בפרץ סנטר שבו ראתה ציור של ילד עם מפלצת וקסאם והרגישה מיד שזה המקום שבו היא רוצה להיות, ואל הסיפור המשפחתי שרק שנים מאוחר יותר הבינה עד כמה הוביל אותה לכאן.
אגב, לפני שהגיעה לשדרות ניהלה את עמותת "ידיד", שסיפקה ייעוץ וסיוע לאזרחים, בין היתר בשדרות. למעשה, כמעט לאורך כל חייה המקצועיים עבדה במסגרות שנועדו לסייע לאנשים ברגעי משבר. אלא שהשורשים, לדבריה, נטועים עמוק יותר.
למה הגעת דווקא לעולם החוסן?
"אני חושבת שרק אחרי כמה שנים בחוסן שדרות הבנתי שסיפור החיים שלי הוביל אותי להיות מנהלת מרכז חוסן. כשהתמודדתי על התפקיד, הטראומה המשפחתית שלנו לא הייתה במחשבה שלי, לא ראיתי אותה כמקור מניע. רק אחרי הרבה שנים נפל לי האסימון שיש קשר, שאין סתם. שאני פה כמנהלת מרכז חוסן".
למי שתוהה בנוגע לסיפור המשפחתי, לפני 36 שנים, כשהייתה נערה, פועל ערבי שעבד בבית משפחתה ניסה לרצוח את אמה, שהייתה אז בחודש השביעי להריונה. "אמא נלחמה בידיים וברוך השם ניצלה בדרך נס. אני חושבת ששם היו הזרעים לחוסן שלי, לביטחון שלי, לביטחון ביכולת להתמודד וביכולת לבחור איך להתייחס לאירוע. האם אירוע משברי מפרק אותך לרסיסים, או שאירוע משברי יכול גם לבנות אותך. אני חושבת שמשם הגעתי לדבר הזה. היום אני יודעת שחוסן הוא חלק מהזהות שלי".
וכשהילה גונן־ברזילי מדברת על חוסן, היא מבקשת לעשות סדר במושג שמאז 7 באוקטובר הפך כמעט למטבע לשון. "יש מאז 7 באוקטובר איזה שימוש יתר במושג חוסן. מבחינתי, כשמדברים על חוסן מדברים על מערכת חיסון נפשית שעוזרת לאדם להתמודד. אלה מיומנויות וכלים שבזמן משבר אדם יכול להשתמש בהם והם יעזרו לו לא להתפרק. אבל עבורי חוסן הוא דרך חיים ותפיסה. זה מבט הרבה יותר רחב על החיים. חוסן הוא המשקפיים שדרכם רואים את המציאות, והמציאות מורכבת. "נכון, החיים מזמנים לנו אתגרים ומשברים, אבל הם מזמנים לנו גם את האפשרות להתמודד איתם. אני חושבת שזה הסיפור המרכזי: להבין שמגיע לפתחנו אתגר, הוא קשה והוא מטלטל, אבל במקרו יש פה גם הזדמנות לגדול מתוך האירוע. תראה אותי. מתוך משבר משפחתי הגעתי לנהל את מרכז החוסן ואני עוסקת בחוסן. אני ממש חיה את הדבר הזה. אני מרגישה שיש לי תפקיד להעביר את זה הלאה. תמיד לספק סיפור שיש בו יכולת לצמוח מתוך הכאב".
כשהטילים התעצמו, גם החוסן צמח
מרכז החוסן בשדרות הוקם יחד עם ארבעת מרכזי החוסן במועצות עוטף עזה, אחרי שנים שבהן המדינה התקשתה להבין שהמציאות הביטחונית באזור אינה אירוע חולף. תושבים חוו מצוקה, חרדות ותופעות שבאותם ימים אפילו לא תמיד ידעו לקרוא להן בשם.
"מדינת ישראל הבינה באיחור של שש שנים שמה שקורה כאן הוא לא מכה קלה בכנף עבור התושבים", אומרת גונן־ברזילי. "אנשים חוו מצוקה, הייתה פוסט־טראומה ועוד לא ידעו לקרוא לזה פוסט־טראומה. אנשים הרגישו שהם עברו תאונה וממשיכים להתנהג רגיל. בהתחלה מי שנתנה מענה הייתה ד"ר כץ ז"ל מבריאות הנפש. היו פותחים תיקים בבריאות הנפש, וזה היה אירוע מאתגר. כשהמדינה הבינה שצריך לעזור לתושבים בדרך אחרת, היא הקימה את מרכזי החוסן".
גונן־ברזילי הגיעה כשנה וחצי לאחר פתיחת המרכז. "אני זוכרת את ראיון העבודה שלי. היו כמה שלבים. הגעתי למשרד בפרץ סנטר, שם היה אז מרכז החוסן. מסדרון חשוך, וניקול עושה לי סיור בחדרי הטיפול. אני רואה שם ציור של ילד – מפלצת וקסאם. הסתכלתי על הציור הזה והיה משהו בתוכי שאמר לי: 'פה אני רוצה להיות'. עברתי דרך ארוכה עד שהתקבלתי, כי היו המון מועמדים, ואני הכי שמחה שנפלה בחלקי הזכות להגיע לתפקיד הזה".
כשאת מסתכלת על ציר הזמן מאז שנכנסת לתפקיד, נדמה שבכל פעם האתגר טיפס עוד שלב, עד שב־7 באוקטובר הכול התפוצץ.
"אני חושבת שהצמיחה של מרכז החוסן והמענים שלו הייתה בהלימה להתפתחות הטרור. בהתחלה היה ירי פצמ"רים, עוד לא היה צבע אדום בכלל, לא היה מיגון ולא הייתה כיפת ברזל. עם ההחמרה של המצב הביטחוני, אנשים בשדרות התחילו להבין שלקבל עזרה זה דווקא מקום של כוח.
עם ראש העיר אלון דוידי. מפרגנת מאוד לפועלו
"בהתחלה אנשים היו אומרים: 'מה פתאום לבוא לטיפול? מי בא לטיפול? מה זה, הרצליה פיתוח? קצת לילד יש הפרעות קשב לוקחים אותו לפסיכולוג?'. בשדרות של אותם ימים הייתה סטיגמה שמי שבא לטיפול אולי הוא 'קוקו'. ככה אנשים היו אומרים.
"לאט־לאט, עם ההתעצמות של ירי הטילים, התעצמו גם ההשפעות. אנשים התחילו להרגיש מצוקה אמיתית. ילדים מרטיבים בלילה, בני נוער עם התנהגויות סיכוניות כי הם לא יודעים מה לעשות עם כל האדרנלין שרץ להם בגוף ועם הריצות למרחב המוגן. היו מבוגרים שלא ישנו בלי כדור שינה. אי־שקט, דריכות, בכי. מה עושים כשנוסעים עם ארבעה ילדים ברכב ויש צבע אדום? איך בכלל מצליחים בתוך 15 שניות לעשות את הדבר הזה? ומה עושה קשיש שלא מצליח לרוץ לממ"ד? היום, בפרספקטיבה, העיר הזאת עברה דרך מדהימה".
המציאות הביטחונית לא הסתפקה בפחד מהרקטה עצמה. עם השנים היא חדרה עמוק אל תוך התא המשפחתי.
"היו תקופות שהחיים של משפחות ממש התהפכו. ילדים הפכו להיות ילדים הוריים – ילדים שדואגים לאמא כי היא חרדתית. ילדים שלא מוכנים לישון מחוץ לממ"ד. בני זוג שלא יוצאים לבלות יחד כי מישהו צריך להישאר עם הילדים. זוגיות שנפגעה. הגיעו לכאן לטיפול זוגי אנשים שהמצב הביטחוני נכנס להם לחדר, לרגעים הכי אינטימיים. כל כך הרבה מצבים מורכבים שתושבי שדרות נאלצו להתמודד איתם במשך כל כך הרבה שנים".
וכשהמציאות השתנתה, גם המענה היה צריך להשתנות. היום חוסן הוא כבר הרבה מעבר לפסיכולוג שיושב בחדר ונותן כלים.
"נכון. התפתחו המענים – טיפול פרטני, טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי ואחר כך דיסציפלינות שונות. כבר לא מספיק פסיכולוג שיושב בחדר, מקשיב ונותן כלים. הגיעה ההבנה שלאנשים שונים עוזרים דברים שונים. אם לך עוזרת אמנות כי אתה מאוד יצירתי, נביא מטפלים באמנות. אם לילד יש הפרעת קשב בנוסף להפרעת חרדה, נביא טיפול בתנועה. אם הורים אומרים 'הילדים שלנו בסדר, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כלים', מביאים תחום שלם של הדרכה הורית. נותנים להורים כוח וחוסן כדי שהם יהיו החוסן עבור הילדים שלהם".
לדבריה, אחת מנקודות המפנה התרחשה בשנת 2014, בעקבות שיחה עם ראש העיר אלון דוידי. "אלון היה רק שנה בתפקיד והוא הביא הברקה מטורפת. הוא סיפר לי שהוא יושב בהדרכה הורית של הילדה שלו שמטופלת. החדר נחמד, יש פופים, וילונות, אבל לילדה יש בעיה עם חדר סגור. הוא יוצא ואומר לי: 'תגידי, הילדה שלי אוהבת חיות. אין טיפול עם חיות?'.
"עכשיו, מה לי ולחיות? מנימוס אמרתי לו: 'וואלה, אני אלמד את זה'. לא רציתי להגיד לו 'לא, מאיפה הבאת את זה? מה פתאום חיות בטיפול?'. באמת הלכנו ללמוד את הנושא וגילינו עולם של טיפול רגשי באמצעות בעלי חיים. באנו אליו עם תוכנית, אלון גייס כסף ובנינו פינת חי. היום זה כבר שלושה מתחמים, בפער הכי יפים בארץ. אני חושבת שההברקה של ראש העיר לקחה אותנו צעד קדימה בטיפולי החוסן בשדרות באמצעות בעלי חיים. היום כבר לא בונים מרכזי חוסן חדשים בלי פינת חי טיפולית. זה הפך לחלק מהמודל, ומגיעים אלינו מכל רחבי הארץ ללמוד איך מקימים פינות חי טיפוליות".
ואז הגיע הבוקר ששינה הכול.
"הילה, יש מחבלים בשדרות"
אחרי כל כך הרבה שנות חירום, גונן־ברזילי הייתה רגילה להיות מוכנה. כשיש מתיחות ביטחונית היא צמודה לטלפון, גם בשבת. בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, לא הייתה שום התרעה.
"הטלפון צלצל פעם ראשונה בבית שלי בגני טל, ליד גדרה. לא עניתי, אמרתי אולי זו טעות. פעם שנייה הוא מצלצל ואני רואה שם של אישה מבוגרת משדרות, מטופלת בחוסן. אני יודעת שהיא אישה מסורתית, שומרת שבת, ואני שואלת את עצמי למה היא מתקשרת אליי בשבת בבוקר של שמחת תורה.
"בפעם השלישית שהיא מתקשרת אני אומרת לעצמי, אוקיי, זו כנראה לא טעות. אני עונה ושומעת אותה צורחת בלחישה: 'הילה, יש מחבלים בשדרות. אני מתקשרת למשטרה ואף אחד לא עונה. אני פוחדת, בבקשה תעזרי לי'".
התגובה הראשונה שלה כמעט בלתי נתפסת היום, אבל אולי ממחישה יותר מכל עד כמה מה שהתרחש באותו בוקר היה מעבר לכל תרחיש שמישהו העלה בדעתו.
"אני אומרת לעצמי: 'מה מחבלים בשדרות? מה קרה לה שהיא מגיבה ככה?'. בשנייה הראשונה אני בטוחה שהיא בהתקף פסיכוטי. יש לנו בצוות פסיכיאטרים, ואני כבר חושבת שאחבר אותה לד"ר ג'ני, שתעשה איתה איזה זום ואולי תיתן לה משהו להרגעה".
השתכנעת שהיא השתגעה?
"לגמרי. אני בטוחה שהאישה הזאת ירדה מהפסים. 'מחבלים בשדרות?'. והיא צורחת בשקט, כאילו מתוך סרט אימה. ממש באותם רגעים ניקול שלמה, המזכירה של חוסן, שולחת לי את הסרטון של הטנדר. בהתחלה אני בטוחה שזו בדיחה ממש לא מוצלחת של גאוני AI. אני אומרת לעצמי איזה חוסר אחריות להפיץ דבר כזה, זה יכול להבהיל אנשים. הראש וגם הלב פשוט מסרבים לקלוט שזאת המציאות. אחר כך כמובן הגיעו הדיווחים והתמונות שגרמו לכולנו להבין שאנחנו באירוע אחר לגמרי מכל מה שידענו עד אז".
עד אותו בוקר כבר עברו במרכז החוסן אלפי מטופלים. לתושבים היו המספרים הישירים של המטפלים שלהם, ובתוך זמן קצר הגיע צונאמי של פניות. "אחרי שאני מבינה שזה אמיתי אני עושה שני דברים. הראשון הוא משהו שלא עשיתי כל חיי – אני מדליקה טלוויזיה בשבת. אני אומרת לילדים 'תהיו בממ"ד, תישארו שם', נכנסת לחדר, סוגרת את הדלת ומנסה להתאפס ולהבין אם מה שאני שומעת באמת נכון.
"הדבר השני שאני עושה, ועד היום אני לא יודעת להסביר אותו, הוא לצאת לרכב ולקחת את האפוד הצהוב שכתוב עליו 'עיריית שדרות – מנהלת חוסן שדרות'. אני עם פיג'מה, כן? שעה מוקדמת בבוקר. ברגע שאני שמה את האפוד אני עושה איזה סוויץ' בראש ואומרת לעצמי: אני עוברת לחירום. לניהול אירוע".
אלא שבתוך דקות התברר לה שגם האנשים שאמורים לטפל בתושבים נמצאים בעצמם בלב התופת.
ותוך כדי את מבינה שגם מטפלים של מרכז החוסן, שמתגוררים בקיבוצים ובשדרות, נמצאים עם מחבלים ליד הבית.
"בדיוק. מתחילים להגיע טלפונים מצוותים שלנו שמתגוררים בבארי, בניר יצחק, בנירים וכמובן בשדרות. אחת המטפלות כותבת לי: 'הילה, המחבלים אצל השכנים. אני נפרדת ממך כי בעוד רגע הם יהיו כאן'.
"טלפון נוסף מגיע מעדי אפרת, שניהלה את פינת החי. תוך כדי השיחה מחבלים נכנסים אליה הביתה, מוציאים אותה החוצה והשיחה מתנתקת. מכאן אני לא יודעת מה איתה. אני מסתובבת בבית ונטרפת כי אני גם בשלט רחוק. אני מרגישה ששום דבר, עם כל הניסיון של 17 שנים, לא הכין אותנו לרגע כזה. אנשים נרצחים ונטבחים בבתים שלהם, אנשים נחטפים, מטפלות שלי מתחבאות בארון. זה אירוע גדול בכל קנה מידה, אבל אין ברירה. בתוך דקות נכנסים לאירוע ומתחילים לתפעל כי התושבים זקוקים לנו".
ואז, בתוך הכאוס, מגיע הרגע שבו הסיפור האישי שלה וסיפורה של שדרות מתחברים.
"כשהמטפלת שלנו כותבת לי 'הילה, אני נפרדת ממך', אני מרגישה באותו רגע – וגם עכשיו כשאני מדברת על זה יש לי חולשה בגוף. אני הולכת להכין לי קפה ואומרת לעצמי: 'מה זאת אומרת נפרדת ממני?'. אני מדמיינת אותם נכנסים אליה הביתה.
"אני שותה קפה על הדלפק במטבח ופתאום יש לי הבזק של האירוע האישי שעברנו, כשמחבל ניסה לרצוח את אמא. אבא שלי ניהל את האירוע הזה בצורה מעוררת השראה. אני תמיד אומרת שבזכות אבא שלי, מאירוע של טראומה זה הפך לאירוע של חוסן. זה לא ריסק אותנו כמשפחה כי אבא היה שם להוביל אותנו למקום של חוסן.
"ובשלב הזה אני אומרת לעצמי: 'אבא היה הדמות המשמעותית שהייתה שם באירוע שלנו כילדים. עכשיו תורך. את תהיי בשביל שדרות מה שאבא שלי היה בשבילנו כשמחבל ניסה לרצוח את אמא '. הצלחתי בתוך הכאוס הזה לתת משמעות למה שקורה. זה פיקס אותי ויצאתי למשימה הכי חשובה שלי".
השעות והימים הבאים הפכו למשהו שגם מי שניהלה במשך שנים אירועי חירום לא הכירה.
"הקווים שלנו פשוט קרסו. עבדנו מסביב לשעון. אני אישית לא עצמתי עין במשך כמה לילות. בימים הראשונים שיננתי לצוותים שכן היו מסוגלים לתת מענה: 'נכון, האירוע הזה גדול, אבל הוא לא גדול עלינו'. אני אומרת להם את זה כדי לחזק אותם, אבל גם אומרת את זה לעצמי.
"עכשיו אני מנהלת מגה־אירוע. לקחת אחריות נפשית על אנשים שראו את המוות הכי קרוב שיש, ראו גופות ומה לא. לאירוע הזה לא הייתה תורה כתובה. באירועים הקודמים הייתה נפילת קסאם, היינו מגיעים לדירה ונותנים מענה. ידענו מה לעשות. ב־7 באוקטובר יצאנו למסע יחד עם תושבי שדרות. הם עוזבים את הבית, מגיעים למלונות ואנחנו איתם בתוך האירוע הזה".
למחרת, 8 באוקטובר, היא כבר הייתה בדרך לשדרות.
"בחמש בבוקר אני נוסעת לשדרות על 140, מתה מפחד. בחיים לא פחדתי, כי מבחינתי הקדוש ברוך הוא שומר עליי. אבל הדרך לשדרות לא נגמרת. אני כל הדרך בשיחה עם הקב"ה, עושה איתו עסקאות: 'תשמור עליי, יש לי ילדים. תשמור עליי, יש לי עוד מה לתת בעולם. תשמור עליי, יש לי תפקיד'. יש משפט ידוע, 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', ואני אומרת לו: אני נוסעת לעשות מצווה, תשמור עליי. ממש מנהלת איתו דיאלוג.
"לא יכולנו להגיע למבנה שלנו כי בסמוך אליו התנהל הקרב בתחנת המשטרה. תיפעלנו הכול מהחמ"ל העירוני ועבדנו 24/7, כשעוד יש מחבלים, קסאמים לא מפסיקים ליפול וצריך לתת מענה לתושבים. ובמקביל שליש מהמטפלים שלי מחוץ למשחק. היינו שישים אנשי צוות, עשרים מהם תושבי עוטף עזה".
בדיעבד, היא מודה, יש החלטות מאותו יום שהיא מתקשה להבין כיצד קיבלה.
"ב־8 באוקטובר הגעתי לשדרות עם צוותים כשעוד היו מחבלים בעיר ואנחנו בכלל לא ידענו את זה. מבחינתנו האירוע נגמר. עד היום אני לא מבינה איך הבאתי צוותים לשדרות כשיש עוד מחבלים. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאם היה קורה למישהו משהו בדרך, לא הייתי סולחת לעצמי".
כשתושבי העיר פונו לבתי המלון ברחבי הארץ, גם מרכז החוסן נדד איתם.
"הגענו למלונות וכבר היה שם שולחן עם אנשי טיפול מכל מיני ארגונים, כי אנחנו עוד היינו בשדרות. אבל תושבי שדרות לא ניגשו אליהם. כשאנחנו נכנסנו עם האפודים הצהובים שכתוב עליהם 'עיריית שדרות', אנשים ירדו מכל הקומות.
"אני זוכרת שהפסיכולוגים ישבו שם עם העטים שלהם ושאלו: 'איך הם פונים אליכם?'. ותושבי שדרות ענו להם: 'הבאתם אלינו את הבית. חוסן שדרות זה הבית'. אלה אנשים שמכירים אותנו לאורך השנים כי היינו לצידם ברגעי משבר. זה היה רגע מאוד מרגש, לעבור איתם את המסע הזה. אני מרגישה שהתפקיד שלי נתן לי כוח, אבל גם התושבים בשדרות נתנו לנו כוחות להתמודד עם המשבר".
"אני צריכה להחזיר את עצמי לעצמי"
כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, שדרות נראית אחרת. מרכז החוסן בוודאי נראה אחרת. מארבעה מטפלים ועשרים מטופלים בחודש בראשית דרכה, גונן־ברזילי נפרדת היום ממערכת ענקית: שבעה מתחמי חוסן ברחבי העיר, כ־350 אנשי טיפול ועוד עשרות אנשי צוות. אבל לצמיחה הזאת, ובעיקר לשנים הארוכות בחזית, היה גם מחיר.
למה בעצם לעזוב עכשיו תפקיד שהפך להיות כל כך מזוהה איתך?
"דיברנו במהלך השיחה על המחירים שאנחנו משלמים כתוצאה מהמציאות הביטחונית. יש מחירים בריאותיים, יש מחירים אישיים ומשפחתיים ויש שחיקה. בשלב מסוים הרגשתי שאני גם צריכה רגע לעצור ולהחזיר את עצמי לעצמי, לילדים שלי. יש הרבה כעס עליי כי לא הייתי מספיק נוכחת.
"מעבר לזה יש גם צורך בהתחדשות והבנה שהמרכז, במובן מסוים, שינה את פניו. אני מנהלת צוות כמו משפחה. הכרתי כל אחד בשם שלו, בוודאי. ידעתי מתי יש לו יום הולדת, מתי האישה שלו צריכה ללדת, מתי אמא שלו נכנסת לניתוח ומה השמות של הילדים שלו.
"המקום הזה מאוד מאוד גדל. יש היום שבעה מתחמי חוסן ברחבי שדרות, 350 אנשי טיפול, עוד כעשרים אנשי צוות והרבה מאוד עבודה עם הקהילה. אני מרגישה שזה הזמן לסגור פרק ולהתחיל פרק חדש".
מרגיש שאת משאירה אחרייך נעליים מאוד גדולות.
"כשאני נכנסתי לתפקיד, אחד הפסיכולוגים הוותיקים אמר לי: 'את יודעת, למנהלת הקודמת שאת מחליפה היו נעליים גדולות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? כשהיא הלכה היא לקחה איתה את הנעליים שלה, וזהו'. אני אלך ואקח את הנעליים שלי, ויבוא מישהו חדש עם הנעליים שלו".
בתוך השיחה על השיקום של שדרות היא מבקשת לדבר גם על נושא רגיש יותר, כזה שלדבריה הפך לאחת מנקודות השבר של השנים שאחרי המלחמה: מדיניות המענקים והפיצויים.
"אני אומרת את זה ברגישות ובזהירות, עם הרבה כבוד לתהליך שאנשים עוברים. אי אפשר חס וחלילה לדבר על עיר שלמה, אבל הייתה נקודת זמן שבה הרגשנו שהמרוץ לקבל אחוזי נכות, מענקים והכרה בלבל אנשים ואפילו עשה להם נזק.
"אני חושבת שמדיניות הפיצוי של המדינה פגעה בתהליך הריפוי והשיקום. המדינה רצתה להיטיב. היא אמרה: אנשים חוו דברים לא פשוטים, ניתן להם מענקים וכספים ונכיר בהם וזה יעזור להם להשתקם. אני חושבת שבחלק מהמקרים זה פועל הפוך. מדיניות של פיצוי יכולה לצמצם ולפגוע בתהליך הריפוי, כי לאנשים עלולה להיווצר תחושה שאם אני משתקם אני מפסיד מענקים".
אבל בסופו של דבר כסף גם מאפשר לאנשים להשתקם. אולי הבעיה היא במנגנון ובבירוקרטיה ולא בעצם הסיוע?
"בוודאי שמבחינה כלכלית אני מבינה את הצורך. יכול להיות שהמנגנון היה צריך להיות אחר".
כשהיא מסתכלת היום על העיר, היא רואה את התקווה דווקא בדברים הפשוטים ביותר. "מי שנכנס היום לשדרות רואה מנופים ומערבלי בטון. ככה נראית תקווה. לשדר לאנשים שאנחנו יכולים לארגן מחדש את המציאות, על אף מה שעברנו ואפילו מכוח מה שעברנו. למנף את הדבר הזה ולצמוח מתוכו. במובן הזה העיר שדרות… אני כל הזמן מתפעלת מהדבר הזה. לא ראיתי תושב של שום עיר ברחבי הארץ שכל כך גאה להגיד 'אני תושב שדרות'. זה מדהים בעיניי".
השיחה שלנו מסתיימת. אחרי כמעט שעה וחצי, היא יוצאת ממנה אל המשימות שעוד נותרו לה לפני שתיפרד רשמית מהמקום שהיה חלק כל כך משמעותי מחייה.
אבל כמה שעות מאוחר יותר מגיעה ממנה הודעה. יש עוד משהו שהיא מבקשת להוסיף. לא על עצמה, לא על השנים הארוכות בתפקיד ולא על מה שעשתה. דווקא בקשת סליחה. "אני מבקשת סליחה באופן אישי מכל תושב אם לא תמיד הייתי זמינה עבורו, אם חיכה בהמתנה כשהרגיש מצוקה. ניסיתי לעשות כל שביכולתי על מנת לעזור.
"ובהזדמנות הזאת, בפתחה של שנה חדשה, אני מאחלת לתושבי שדרות שנה טובה. שנה של שקט וביטחון, שנה של צמיחה ותקווה. שדרות היא בית גם עבורי – ותמיד תהיה".