מאז הייתה ילדה קטנה בקיבוץ ניר-עם מאיה שמחי עטר חלמה להיות שחקנית. אחרי שלמדה משחק, התחתנה וחזרה הביתה לקיבוץ במטרה להקים את ביתה היא הבינה שהיא חייבת להשמיע את זעקת העוטף על המציאות הביטחונית המתישה והמורכבת. בצל ההפוגה הנוכחית היא החליטה לא לוותר על החלום הגדול- לשחק בהוליווד. ראיון.
הראיון עם מאיה שמחי-עטר מתקיים בשעה 01:30 לפנות בוקר שעון לוס אנגל'ס (אצלנו 12 בצהריים) ומעבר לקו אי אפשר שלא לזהות את המוטיבציה הגבוהה שאיתה נסעה לאחרונה לאמריקה הגדולה להגשים את החלום הגדול שלה- להיות שחקנית בינלאומית. חמושה ברצון עז להצליח, עם כישרון משחק מרשים, שפה רהוטה באנגלית ואפילו בספרדית ואולי הכי חשוב- בעל מפרגן ומשפחה תומכת היא יצאה למסע של מספר חודשים במטרה לעשות את הצעדים הראשונים בהוליווד. "יצאתי למסע מרגש ומאתגר עם מטרה ברורה לבנות קריירה בינלאומית, אני רק בתחילת הדרך אבל אני מאמינה שרכשתי מספיק כלים טובים כדי להגשים את החלום" היא מספרת בנחישות על הצעד שעשתה לעזוב את קיבוץ ניר עם שבו גדלה ולהשקיע את כל כולה בקריירה. " המקום שממנו אני באה הוא שהפך אותי למי שאני, אני פשוט הילדה הקטנה מהקיבוץ שחולמת בגדול ומנסה להגשים את זה בגדול".
למסע בהוליווד היא יוצאת למרות שעוד לא הספיקה לבנות קריירה של שחקנית מוכרת בישראל אבל אחרי צפייה ממושכת במספר סרטים קצרים שבהם השתתפה אין בכלל ספק שמעבר למוטיבציה הגדולה יש לשמחי-עטר את הכישרון ואפילו המראה הנכון לפלס לעצמה את הדרך. "אני מהרגע הראשון אמרתי שאני מכוונת הכי גבוה. כמובן שהיו כאלה שאמרו לי שעוד לא הספקתי לעשות הרבה בארץ אבל אם לא אנסה עכשיו אז מתי? חוץ מזה שיש לא מעט שחקנים ישראלים שהצליחו ומצליחים מבלי שעשו קריירה בישראל, אני מאמינה שזה אפשרי".
אני אספר לך סיפור, פעם שאל אותי מכר שלי "אם נגיד היו מעבירים את כל המשפחה שלכם לאזור אחר האם היה לי יותר קל?", אמרתי לו שאני לא חושבת שיהיה לי יותר קל כי הקיבוץ ובכלל האזור הזה הם הזיכרונות שלי, אתה מגיע, אתה נושם אוויר של הבית שלך. זה בטוח לא הפיתרון לעזוב".
מאיה שמחי-עטר בצילומי החתונה שנערכה בקיבוץ. צילום: אייל כהן
חזרה לא נעימה לקיבוץ
אם שם המשפחה של מאיה מוכר לכם בשדרות והסביבה זה בעיקר בגלל אבא שלה, כדורגלן העבר תמיר שמחי שכיכב בהפועל שדרות המיתולוגית. לאחר שנישאה מאיה כמו לא מעט נשואות שמרה על שם המשפחה שלה והוסיפה לצידו את השם הנוסף.
לפני כשנה וחצי אחרי תקופה לא מבוטלת בעיר הגדולה תל אביב ולאחר שנישאה לבחיר ליבה עופר בחתונה מגניבה בקיבוץ היא החליטה שהגיע העת לחזור הביתה, למקום שבו גדלה. מהר מאוד היא הבינה שהמציאות אותה עזבה 6 שנים קודם לכן לטובת לימודי משחק, לא רק שלא השתפרה מבחינה ביטחונית אלא החמירה והפכה למתישה ובלתי ניתנת להכלה.
"מגיל צעיר "הנחתי" את הלב שלי על השולחן. ילדה שניה ואמוציונאלית שרוצה נוכחות של ראשונה. במבט לאחור כשאני צופה היום בקלטות וידאו ורואה את עצמי כילדה, עם שיער מבולגן, בין התקפי אסטמה, ממציאה דמויות הזויות ומתרגזת שאימא מסובבת את המצלמה, אני מבינה שהבחירה להיות שחקנית, היתה טבעית וחזקה ממני.
השאלה הכי מתבקשת למה היית צריכה לחזור הביתה לקיבוץ ניר עם?
"עברתי לתל אביב כדי ללמוד משחק, חייתי שם שש שנים וחצי ואחרי החתונה היה לי ולבעלי ברור שדי מיצינו את החיים במרכז, היה לי תמיד ברור שאחזור לבית שלי, למקום שבו גדלתי במטרה כמובן לבנות את הבית שלי כאן ובהמשך כמובן להקים משפחה. אני אספר לך סיפור, פעם שאל אותי מכר שלי "אם נגיד היו מעבירים את כל המשפחה שלכם לאזור אחר האם היה לי יותר קל?", אמרתי לו שאני לא חושבת שיהיה לי יותר קל כי הקיבוץ ובכלל האזור הזה הם הזיכרונות שלי, אתה מגיע, אתה נושם אוויר של הבית שלך. זה בטוח לא הפיתרון לעזוב".
ואז המציאות טפחה על פנייך?
"סוג של. אם כי אני חייבת לומר שגדלתי בקיבוץ ומכירה את המציאות הביטחונית מאז שאני ילדה ומכירה היטב את המציאות הביטחונית באזור שלנו ואפשר לומר גם יודעת להתמודד אבל בשנה שעברה בדיוק בתקופה שחזרתי לכאן היו הסלמות בלתי פוסקות, מציאות פשוט לא הגיונית, התחושה לגמרי הייתה שמפקירים אותנו".
למאיה נחשפנו כולנו באחת ההסלמות הקשות שהיו בשנה שעברה אז היא תועדה כשהיא נתפסה עם אזעקות בקיבוץ הסמוך לשדרות ולא מצליחה לפתוח את הדלת של הממ"ד, אחרי מטח מטורף של טילים היא פשוט התפרקה בבכי על הרצפה.
לא נעים בכלל להיחשף כך, למה החלטת שזה נכון?
"קודם אני אקדים ואספר שמצלמים עליי כבר שנה סרט דוקומנטרי כך שאותם צילומים נעשו במסגרת הסרט, הם התלוו אליי ותיעדו את הרגע שהיו אזעקות ופיצוצים ואני ננעלתי מחוץ לממ"ד, רגע מאוד מלחיץ. ההתפרקות שלי אחר כך הייתה התפרקות של כאב ותסכול ממציאות פשוט הזויה, התחושות היו קשות. לאחר מכן הבנתי שזה תועד וכשראיתי את הסרטון החלטתי שאני מוכנה לפרסם את זה, מוכנה להראות את עצמי בחולשתי ובמקום הכי אינטימי שלי רק שיבינו באיזו מציאות אנחנו חיים".
את חושבת שמי שחי במרכז הארץ מבין את המציאות הזו?
"לחלוטין לא חושבת שהם מבינים ואני חייתי שם 6 שנים וחצי. אומנם אנשים מזדהים אבל אני לא חושבת שהם מבינים מספיק כי אם הם היו מבינים באמת הם היו יוצאים איתנו לרחובות כדי לעורר את ההנהגה, להביא לשינוי המצב הזה".
מאז אותה תקופת הסלמה קשה החליטה מאיה לא להשקיף מהצד והחליטה לפעול בכל דרך כדי להביא את המציאות למודעות הישראלית. "אחד הדברים שמרגיזים אותי שמגדירים אותנו עוטף עזה כאילו אנחנו מדינה אחרת לכן פתחתי עצומה לשנות את השם לעוטף ישראל" היא מספרת, "היה לי ברור שאני חייבת לפעול בכל מיני דרכים כדי לנסות להגביר את המודעות למציאות שלנו, שכולם יבינו איפה אנחנו חיים. למשל החלטנו לצאת לתל אביב שם עשינו אתגר של צבע אדום לתושבים, ניסינו לתת להם להרגיש איך מתמודדים עם 15 שניות של אזעקות, הסרטון הפך לויראלי וזכה ל-100 אלף צפיות תוך זמן קצר".
האישה המשפיעה של המגזין 'את'
רגע לפני שהמריאה לאמריקה הגדולה היא זכתה להכרה מכובדת בישראל לאחר שהמגזין 'את' הכתיר אותה לאחת מנשות הקריירה המשפיעות של השנה.
"מגיל צעיר "הנחתי" את הלב שלי על השולחן. ילדה שניה ואמוציונאלית שרוצה נוכחות של ראשונה. במבט לאחור כשאני צופה היום בקלטות וידאו ורואה את עצמי כילדה, עם שיער מבולגן, בין התקפי אסטמה, ממציאה דמויות הזויות ומתרגזת שאימא מסובבת את המצלמה, אני מבינה שהבחירה להיות שחקנית, היתה טבעית וחזקה ממני. רציתי ללמוד אנשים וסיפורים, ולבטא את עצמי דרך זה החוצה. ברגע שאני נכנסת לדמות, אני מרגישה את המהות המשותפת האמיתית שלנו בעולם הזה; כולנו חלק מדבר גדול יותר, ובסוף כולם רוצים להרגיש אהבה. יצא רוחני, אבל נכון".
איך החיים בעוטף עזה משפיעים על עבודתך כשחקנית?
"התמימות שלי התנפצה לפני 19 שנה שהטיל הראשון נפל מולי ומאז המוות קיים בדיאלוג יומיומי אצלי. אולי בגלל זה הרבה פעמים במודע או לא, התפקידים שהגיעו אליי התעסקו בשאלות של חיים ומוות, זה תמיד יהיה שם. לגדול בקיבוץ היה גן עדן עלי אדמות וכשמגיע מדי פעם שקט משכר, אני כמהה לו כמו אל מים. אני חושבת שהטוטאליות של העוטף משפיעה על הדרך שבה אני מתייחסת לתחום שלי; אין הנחות. בדיוק כמו ״כניסה״ לכל דמות. אפשר להגיד שהחיים פה מאלצים אותי להיות אמיצה יותר מהרגיל ולסמוך על עצמי בכל התמודדות שתבוא".
מהיכן את שואבת השראה?
"אני מאוד מחוברת לשורשים הלטיניים והתימנים שלי, בשנה האחרונה החלטתי להגשים חלום וטסתי לחפש השראה במדריד. היה מטורף, גרתי שם, למדתי ספרדית וחיפשתי סוכנות. לשמחתי היום אני במגעים עם סוכנות שחקנים גדולה בספרד, זה מרגש אותי איך הדברים התגלגלו. בכלל, ההשראה יכולה להגיע בהפתעה מכל מקום, מרגעי קסם עם בעלי או סתם במהלך ריצה בקיבוץ״.
הישג שאת גאה בו במיוחד?
"אהבת חיי זה הקולנוע וזכיתי להשתתף בסרטים שהסתובבו בהמון פסטיבלים מסביב לעולם. אחד מהם שאני גאה בו במיוחד ונקרא ״כוס קפה" (במאית נורית צורף) נבחר להשתתף בפסטיבל ׳קאן׳ וזכה במקום הראשון בפסטיבל 'WIFF' במיאמי. התעשייה בארץ מלאה ביוצרים/ות מוכשרים שחשוב להם לעשות קולנוע אנושי עם דרמות מורכבות. אני מקבלת המון תעוזה מהיצירה פה, ולפני שנה התחלתי לכתוב את הפיצ'ר הראשון שלי על סיפור שמתרחש בקיבוץ בעוטף עזה".
המציאות הביטחונית בשדרות והעוטף נותרה מורכבת, בכל רגע נתון למאיה ולכל התושבים שחיים באזור ברור שהכל יכול להשתנות. בשבועות האחרונים שוב חזר השקט באופן יחסי, בצל ההפוגה החליטה מאיה להניע מחדש את הגלגלים של החלום הגדול באמת- קריירת משחק בינלאומית. לאחרונה היא המריאה ללוס אנג'לס לנסות להגשים את החלום. "החלום לטוס לאל איי תמיד כינן בי. אני מרגישה שאם כבר אני נמצאת במקצוע שצריך לשים את הכל על השולחן כדי להצליח אז אשים אול-אין, את כל הקלפים אז אמרתי לעצמי למה לא לעשות את זה במגרש של הגדולים, למה לא לנסות להגשים את החלום הכי גדול שלי. מה שבטוח, נסעתי להגשים חלום בהוליווד אבל הלב שלי תמיד בעוטף".
מאיה שמחי עטר, חולמת על קריירה בינלאומית. צילום: יח"צ
יש שיגידו צעד אמיץ?
"אני לא חושבת שזה צעד אמיץ אבל כן צריך כוחות לזה. אני גדלתי במקום שנתן לי את כל הכלים האפשריים להגיע הכי חזקה למקום שבו אפשר להגשים את החלום. אני כרגע נמצאת בלוס אנג'לס ממתינה למשהו גדול שמקווה שאכן יקרה, בתקופה קצרה יחסית של שבועיים הצלחתי להשיג מנהל אישי שזה משהו שלוקח לפעמים שנה להשיג, יש בי אמונה גדולה שזה יצליח".
מהזמן הקצר שאת נמצאת שם, כמה מכירים את המציאות בשדרות והעוטף?
"לשמחתי גיליתי שדי מודעים למציאות בדרום, יש לא מעט ארגונים שפועלים כאן. הנה הצטרפתי לארגון נשים women creating change -נשים יוצרות שינוי. שהמטרה שלו פה בהוליווד הוא ליצור הזדמנויות ושיתופי פעולה עם אנשים מהמזרח התיכון בתעשיית הקולנוע בהוליווד. מעבר לזה אני חייבת לשתף שכאן גיליתי לראשונה את הפוסט טראומה. כשאתה חי בתוך מציאות של טילים ואזעקות אין זמן ליפול ולהיות בטראומה או להתעסק עם זה. רק כאשר אתה מתרחק מהאזור אתה מבין שאתה סובל מטראומה, כל צפצוף קטן מבהיל וכו… משהו שכל מי שחי באזור שלנו יודע על מה את מדברת".