את הראיון הזה, עם ד"ר מוטי גיגי אני בוחר להתחיל דווקא מהחלק האחרון של המפגש במדשאות של המכללה האקדמית 'ספיר' שם גם ביקשתי לצלם אותו. בין פריים לפריים חשבתי לעצמי אם זה סוג של תמונת ניצחון או שאולי זו תמונה שיכולה לסמל את הפלת החומה גם אם באופן סימבולי בין העיר השכנה שדרות ובין המכללה ושער הנגב על רקע העוינות ההיסטורית שזרעיה נשתלו עוד בראשית שנות החמישים, תקופת המעברה.
למה תמונת ניצחון אתה תוהים? במשך כמה עשורים הייתה תחושה שהמכללה שסומנה בעיני מייסדי העיר כמעוז הקיבוצים ממשיכה להנציח את עוולות העבר. בודדים מאוד מאנשי שדרות הצליחו להשתלב בתפקידים בתוך המכללה, אחוז נמוך מתושבי שדרות נכנס בשערי האקדמיה ללימודי התואר אבל בשני העשורים האחרונים קשה להתעלם מהשינוי שמתחולל הן ביחסים, הן בשיתופי הפעולה והן בהשתלבות בתפקידי ניהול. מלבד תפקידי מפתח בניהול המכללה שבהם השתלבו בני שדרות (ברשימה תמצאו את זוהר אביטן, אורנה גיגי, דודו שלמה ושני שושן) ד"ר גיגי הוא בן העיר הראשון שמשתלב בתפקיד אקדמי בכיר- ראש המחלקה לתקשורת, אחת המחלקות הוותיקות בישראל, המובילות של מכללת 'ספיר' והחשובות מבחינת המאבק הביטחוני של שדרות וישובי העוטף ושינוי דעת הקהל בתקשורת של ישראל.
"אני לא יודע אם אני מרגיש תמונת ניצחון אבל אני לגמרי מרגיש שעשיתי צעד חשוב בכך שאני אולי משמש דוגמה לאחרים" מתייחס ד"ר גיגי לניתוח שלי, "עבור שדרותים רבים לאורך השנים, בינם ובין 'ספיר' היו המון גדרות ומחסומים שצריך לדלג מעליהם, אני חושב שהיום המצב אחרת אבל עדיין יש המון מה לשפר".
איך אתה הצלחת לקפץ מעל הגדרות האלה?
"זה היה קשה ומורכב אבל עדיין מכללת ספיר הרגישה לי כמו בית בגלל שזה עדיין נמצא במקום שאני חי בו, היום כבר ברור-מכללת ספיר היא לגמרי חלק משדרות ושדרות היא חלק ממכללת ספיר".
דוקטורט על יחסי שדרות והקיבוצים
בכל הנוגע למשקעי העבר בין הקיבוצים לשדרות החליט מוטי גיגי (47) להעמיק יותר ואת הדוקטורט שלו הוא הקדיש לנושא אבל עוד קודם לכן הוא היה צריך לעבור דרך ארוכה מלאה באתגרים עד שהגיע לתפקיד הנוכחי במכללת 'ספיר'.
ד"ר מוטי גיגי. צילום: יח"צ ספיר
הוא גדל בשדרות, למד בבי"ס שקמים עד כיתה ה' אז החליט לעבור בכיתה ו' לבי"ס עץ החיים. בתיכון הוא החל את לימודיו בישיבה תיכונית בב"ש אבל באמצע כיתה ז' החליט לחזור לשדרות לתיכון מקיף דתי. השינויים, כפי שתבינו בהמשך היו חלק מהדרך שלו ובכיתה ט' הוא עבר ללמוד בתיכון גוטוירט שם סיים את לימודיו.
אני מניח שלא היו אז בשדרות את התנאים הכי טובים להצליח, איך בכל זאת יצא ממך איש אקדמיה?
"זאת שאלה מעניינת. אני חייב לספר לך שגם בגוטוירט עברתי שינויים. למשל, כשנתבקשנו לבחור מסלול. בזמנו הייתה סקט"א רש"י שהקימה כיתת קולנוע, היה עליי לבחור בין מגמת תקשורת וקולנוע לבין מחשבים ואלקטרוניקה. אני הנטייה שלי הייתה ללכת לתקשורת וקולנוע אבל ההורים שלי אמרו לי "מה תעשה עם זה? לך למחשבים ואלקטרוניקה תבנה לך מקצוע. אחרי שבועיים אמרתי שבא לי ממש לנסות תקשורת וממש נהניתי אבל ההורים שלי עשו לי רגשי אז חזרתי חזרה למחשבים".
ה"רגשי" של הוריו סייע לו בהמשך להגיע לקורס יוקרתי בחיל האוויר בתחום המחשבים והטכנולוגיה. בהמשך הוא אפילו חתם בשירות קבע וכשהחליט לפרוש מצה"ל הוא נחטף מייד להייטק שהיה אז בראשית דרכו. הוא עבד בחברת קומברס, לאחר מכן באינטל עד שבשלב מסוים בזמן הלימודים לתואר הראשון (במדעי ההתנהגות וכלכלה מאוניברסיטת בן גוריון) והתואר השני (סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב) הוא הבין שזה לא בשבילו.
בסופו של דבר, למדת משהו אחר ואיכשהו הגעת למה שרצית עוד בתיכון
"לפעמים החיים הם אקראיים. אם תשאל אותי למשל איך הגעתי למחלקה לתקשורת זה סיפור מדהים. אני חשבתי שאני חוזר להייטק אחרי תואר ראשון במדעי התנהגות וכלכלה, תואר שני במנהל עסקים אמרתי לעצמי אני חוזר לשיווק בהייטק, זה היה החלום שלי לשם אני אמרתי שאני חוזר. התחלתי תואר שני בבן גוריון ואמרו לי אם אני רוצה לתרגל ב'ספיר', אמרתי כן, תרגלתי את משאבי אנוש, כשסיימתי לתרגל אמרו לי תשמע שמענו עלייך הרבה דברים טובים בוא תתרגל במחלקה לתקשורת ובאותה תקופה למדתי לתואר השני בת"א. בסיום השנה, 2008, אמרו לי אם ארצה להתחיל ללמד אמרתי כן למה לא. התחלתי להיות מרצה מן החוץ, ב-2009 התחלתי ללמוד דוקטורט, הפכתי להיות מרצה ומשם התקדמתי לתפקיד שאני נמצא בו כיום- ראש מחלקת תקשורת".
מרגיש סוג של סגירת מעגל?
"ממש ככה. סיפרתי את זה לאורי סיון מהמחלקה לקולנוע בספיר שבזמנו לימד אותנו בגוטוירט, אמרתי לו "לא אשכח שישבתי כשאתה לימדת ונכנסתי כתלמיד חדש למגמה והוא הקרין סרט בשם מלאכים בשמי ברלין ועשית ניתוח לסרט". אני מודה אז רציתי מאוד ללמוד מגמת תקשורת וקולנוע. אגב, כשהתמניתי לראש המחלקה לתקשורת תייגתי את אורי סיוון ואמרתי לו "30 שנה לקח לעשות את המהלך ולחזור למה שרציתי אז בתיכון גוטוירט".
אחרי שגיגי סיים את התואר השני הוא המשיך לדוקטורט בסוציולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון ופוסט דוקטורט במחלקה ללימודי ישראל מאוניברסיטת ניו-יורק (NYU). בנוסף, הוא גם בוגר מנדל למנהיגות חינוכית.
במסגרת הדוקטורט שלו הוא חקר את יחסי עיירות פיתוח –קיבוצים. "מחקר זה עוסק בניתוח יחסי הכוח בין תושבי שדרות לחברי המועצה האזורית שער-הנגב בשנים 1950-2012" כותב גיגי במבוא למחקר. "במהלך תקופה זו חלו תמורות רבות ביחסי כוח אלו. הם החלו בשליטה כלכלית של קיבוצי המועצה על תושבי שדרות והתאפיינו בהפרדה במגורים ואף בעוינות, שביטאה עליונות פוליטית ותרבותית מצד אחד ותסכול וביקורת מצד אחר".
"שדרות הייתה אמורה להיות "מרכז עירוני כפרי", שאמור לכלול ולספק את כלל השירותים הכלכליים, החינוכיים, החברתיים והמנהליים לקיבוצי הסביבה" הוא מתאר במחקר "בפועל, שדרות הייתה מאגר של כוח עבודה זול ולא-מיומן לאזורי התעשייה שהוקמו בתחומי שער-הנגב. בדומה לעיירות פיתוח אחרות, גם שדרות סבלה מבידול מרחבי, אתני, כלכלי ומוסדי משאר הקיבוצים שסביבה".
עם הספר החדש שהשיק לאחרונה
"לטענתי, שדרות מהווה מקרה בוחן יעיל יותר ממקומות אחרים לחקר היחסים בין קיבוצים לעיירות פיתוח. הבחירה בשדרות נובעת מכמה סיבות. הסיבה הראשונה קשורה למרחב ששדרות ממוקמת בו. שדרות מוקפת קיבוצים מכל עבריה, ונמצאת בלבה של המועצה האזורית שער-הנגב. מבחינה זו, מיקומה של שדרות הוא ייחודי, גם לעומת הערים הסמוכות אליה".
יש לציין כי הפרק הראשון מתייחס לתקופה המתחילה בשנת 1951 ומסתיימת באמצע שנות ה-70. "בשנות ה-50 אנו עדים לדומיננטיות כלכלית-פוליטית מוחלטת של קיבוצי שער-הנגב על שדרות". הפרק השני הפרק השני עוסק בתהליך הקמתו של הקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות ובתגובות לאנשי הקיבוץ בקרב תושבי שדרות. הפרק השלישי מנתח את הקמתו של סינמטק שדרות בסוף שנות ה-90. הסינמטק הוקם בשיתוף בין המכללה האקדמית ספיר, עיריית שדרות והמועצה המקומית שער-הנגב. הפרק הרביעי והאחרון מנתח את השינויים בזהותם של כמה מחברי קיבוץ "מגוון" וכמה מתושבי שדרות שעברו להרחבות הקהילתיות בשולי הקיבוצים בשער-הנגב.
אפשר לומר שהמון השתנתה מאז?
"ברור. כשדיברו בשנות החמישים דיברו על קיבוץ גלויות, בשדרות בעיקר היה כוח עבודה והמעסיקים במפעלי שער הנגב היו בעיקר מהקיבוצים. לאורך השנים התרחשו שינויים, פתאום יש קיבוץ עירוני בתוך שדרות, פתאום שדרותים עוברים להרחבות הקהילתיות בקיבוצים והמציאות בהחלט השתנתה ויחד עם זאת יש מורכבות והיא עדיין לא נגמרת, זה יושב על היבטים היסטוריים וגם על היבטים עכשוויים".
איפה אתה רואה את הפער?
"אני תמיד נותן דוגמה מאוד מעניינת בעיניי. פוליטית אנחנו מבינים איפה נמצאת ההיסטוריה, אני תמיד לקחתי כהשוואה את שדרות וקיבוץ ניר-עם, תיקח את ארבע מערכות הבחירות האחרונות זה כאילו תמונת ראי, ההצבעה נשארה מסורתית. כשמסתכלים היסטורית אני אומר הרי הבעיות אותם בעיות אז איך זה מסתדר פוליטית כל כך שונה, אז כמובן זה קשור להיסטוריה והתנועה הקיבוצית ביחס לעיירות הפיתוח. עוד נקודה מעניינת, בילדות שלי, תקופת עמיר פרץ כראש המועצה היה הפנינג עם אנריקו מסיאס, קראו לזה "פתח לשלום", מלא להקות שכל התפיסה הייתה ששדרות היא פתח לשלום, נקודת מבט שאומרת שאנחנו רוצים שלום. באותה תקופה גם המערך היה חזק בשדרות, ומפא"י לא הייתה מילת גנאי אבל מאז השתנה הרבה, שדרות הפכה בכלל סמל למציאות ביטחונית".
היו לא מעט מחקרים בנוגע לעיירות הפיתוח כמו למשל זה של דר' אהרל'ה כהן, מה רצית להשיג במחקר שלך?
"הסיפור של יחסי עיירות פיתוח קיבוצים זה משהן שתמיד מעניין כי בתוך היסטוריה של הדבר הזה, ניסיתי לראות מה קרה במהלך השנים? איך זה השתפר, איך באמת המרחב השתנה והאם יש מספיק שיתופי פעולה. קשה לסכם את המסקנות בכמה משפטים אבל לטעמי אין עדיין מספיק שיתופי פעולה, בוא נאמר הייתי שמח לראות יותר שיתופי פעולה".
"היום שדרות היא המרכז של הקיבוצים"
אם יש מקום שסימל גם עבורי מאז הילדות בשדרות את אותה חומה בין שדרות לקיבוצים זה ללא ספק המכללה האקדמית אבל עם השנים, יש להודות, זה גם המקום שגרם לחיבור עם שדרות בכל מיני מובנים. התחושה שהיום עם ההירתמות של עיריית שדרות בהקמת מעונות סטודנטים ואינספור פעילויות חברתיות מצד המכללה אנחנו במקום אחר לגמרי. יחד עם זאת, לא הסתרתי בפני גיגי את התחושה ש"אני עדיין לא מרגיש פה כמו בבית".
"כשאני הייתי רכז פרח בשנה ב' בתואר הראשון אמרתי זה מספיק שמגיע לילד סטודנט והוא שואל מה זה להיות סטודנט, מה הוא לומד והוא לוקח אותו למכללה והוא חושף אותו להשכלה הגבוהה כאן בעצם אנחנו טומנים את הזרעים הראשונים למה שיכול לקרות בעתיד" מנסה גיגי להצביע על הנקודה שבה מתחיל שינוי, "ברגע שהוא לא רואה את הדבר הזה הוא לא יכול לחלום את זה. יש חוקרת אמריקאית שאומרת אתה לא יכול להיות מה שאתה לא יכול לראות. מה אתה יכול להיות? מה שאתה רואה וככל שאתה נחשף לזה בגיל צעיר יותר אתה מבין שזה אפשרי".
אתה מכיר את האמרה בשדרות לאורך השנים, מכללת ספיר כל כך קרובה אבל מאוד רחוקה?
"מכיר. זה בדיוק מה שאני רוצה כל הזמן לעשות במכללת 'ספיר' מעבר לתפקיד שלי, להוריד את החומות בין תושבי שדרות לספיר. אני אומר בכל הזדמנות- חברים, כל מה שאני רוצה זה שיתופי פעולה וכמה שיותר בין שדרות למכללה. במהלך השנים אנחנו רואים כמובן שיתופי פעולה עם סינמטק שדרות, עם המעורבות החברתית ועוד רבים וטובים שהסטודנטים שלנו פעילים על בסיס כמעט יומי. ובתוך כל הדבר הזה יש רצון למשל ללמד תקשורת בבתי הספר בגוטוירט, קולנוע דווקא צלח אבל אני מקווה שגם אנחנו נכנס לבתי הספר. לא מזמן הייתה פגישה עם ראש העיר דוידי לתת מלגה לסטודנטים משדרות לתואר שני שפרויקט הגמר שלהם יהיה מחובר לבית המייסדים, זאת אומרת שאת כל הידע שהם צוברים בלימודים על תלת מימד וויזואל יהיה לטובת שדרות".
אבל זה לא היה כך בתחילת הדרך בתקופה שעוד זה לא היה המותג "ספיר" אלה מכללת שדרות שער הנגב והסיפור אז גם ישב על סוגיית שדרות והקיבוצים?
"נכון ובתוך הסיפור הזה כשאני נכנסתי למערכת ההשכלה הגבוהה וכבר בתואר הראשון והשני רציתי להיות כאן, בדיוק מהמקום הזה כי אני מרגיש שבהרבה מובנים יש משקעים שאומנם הם היסטוריים אבל היום אנחנו במקום אחר שאפשר לדלג על כל הבעיות ובהרבה מובנים אם בעבר שדרות הייתה הפריפריה של הקיבוצים היום שדרות היא המרכז בכל כך הרבה מובנים ובתוך התהליך הזה גם כאחד שעשה את הדוקטורט שלו על יחסי עיירות פיתוח קיבוצים אני מכיר את כל הבעיות והקשיים והמורכבויות שהיו לא מעט במהלך השנים והיום אני אומר בא לי להסתכל על הצד החיובי ולמה אני אומר את זה? אני רואה את פרופ' סמי שלום שטרית ראש בי"ס לקולנוע, אני רואה את שרון חדד ראש בי"ס לכלכלה, אני רואה את אריק טייב ראש בי"ס לרב תחומי ואני רואה אותי בתקשורת ואני אומר בוא'נה זה מגניב, ממש מהפכה.
פעם פרופ' צחור אמר לי אנחנו מבחינתנו עשינו, עושים ונעשה הכל כדי להנגיש את המכללה לשדרות, עכשיו התור של שדרות. אתה חושב ששדרות עושה מספיק להנגיש את המכללה אליה ?
"קודם כל התשובה בגדול היא כן אבל בקטן יש עוד הרבה מה להשתפר. זה שהקימו מעונות סטודנטים זה אומר שפעם ראשונה הרשות המקומית הושיטה יד ופעם ראשונה שהמכללה אומרת שאני שותפה לשדרות, עד עכשיו המכללה לא הייתה מתערבת במעונות. היא השאירה את זה לכוחות השוק. אנחנו כמובן כבר עדים לכך כמה הצעד הזה מבורך לשדרות וכמה יחד עם עוד פעולות זה מחבר יותר בין שדרות למכללה. אגב, למשל בהתפתחות הקולינרית של שדרות. חלק מהסטודנטים שהקימו מסעדות קטנות למדו שיווק כמו עידן מפסטה וזהו והיום הם גם יודעים לשווק את הקולינריה בצורה נהדרת".
אפשר לומר שעברת דרך ארוכה עד שהגעת לתפקיד שלך כראש מחלקה לתקשורת. יש לך עוד שאיפות להתקדם במכללת ספיר?
"תראה, בהסתכלות שלי לתוך המכללה אני חושב שמכללת 'ספיר' בשלה לנשיא מתוך שדרות ואני במידה ואם אגיע לדרגת פרופ' אני רואה את עצמי שם. היום אני מרגיש אחרי חמש שנים בתוך התפקיד בשל מאוד לקידום אקדמי וגם לקחת על עצמי תפקידים כמו משנה לנשיא תפקידים שכאילו אם היית שואל אותי לפני 20 שנה במרתון הארוך והמטורף הזה, אם אתה רואה את עצמך מתישהו נשיא מכללה הייתי אומר לך עזוב אותך תן לי רק לסיים תואר".
אם נתמקד רגע בתפקיד של ד"ר גיגי במכללת 'ספיר', אין ספק מדובר בתפקיד בעל משמעות מאחר ו'ספיר' הפכה בית גידול להמון אנשי תקשורת. אם בעבר לא היה קיים מושג של כתבי דרום בתקשורת הארצית וכתבים שהיו מגיעים לסקר את המציאות כאן היו בעיקר מתל אביב היום המצב אחרת. "אני כל הזמן אומר לסטודנטים שבאים אלינו שהם חייבים לחיות את המקום שהם מסקרים. אם תסתכל על הסיקור של הדרום לפני שאלמוג בוקר, תמיר סטיינמן ואיציק זוארץ שלמדו בספיר אתה תגלה שרוב הכתבים שסיקרו את המציאות לא היו מכאן" מסביר גיגי, "יש משמעות להרגיש שאתה חלק מהמקום ואתה לא בא מתל אביב וכותב על הדרום ברמה סטריאוטיפית. כשאתה בא מתוך המקום זה אחרת ואתה רואה את הדרום מסוקר אחרת לגמרי בחמש שנים האחרונות ואני מתכוון לעשות סביב זה מחקר מסודר".
"אתה לא נראה שדרותי"
במהלך הראיון, זה היה כמעט בלתי נמנע להתרפק על זיכרונות העבר מהילדות בשדרות. "שדרות היא בית חד וחלק" הוא אומר למרות שהוא מתגורר כבר עשרים שנה בגבעתיים. "זה הרבה יותר גדול מאיתנו. הקטן שלי הוא בן 4 והגדולה בת 15. לפני חצי שנה הייתי במגרש משחקים ביום שישי ולא שמתי לב אבל היה בית כנסת ברקע ופתאום אני שומע לכה דודי והצטמררתי. לקח לי שנייה להבין מה אני שומע. זה בדיוק מה שקורה עם שדרות, זה בית הגידול שלנו, המוסיקה והמסורת, הצלילים, הריחות והטעמים לכן אוטומטית גם כשאני מתגורר היום בגבעתיים החיבור שלי לשדרות הוא טבעי,עדיין בכל מקום שאלך אם ישאלו אותי אני יאמר שאני שדרותי, אין מה לעשות זה טבעי".
למרות שקראתי באחד הראיונות שעשו איתך שפעם אמרו לך ש"אתה לא נראה שדרותי"?
"כמי שנולד, גדל והתחנך בשדרות ימי העשרה שלי ותקופת הצבא אלו היו שנים שניסיתי בכל דרך להסתיר את היותי 'שדרותי'. לא היה דבר שהחמיא לי יותר ממישהו או מישהי שאמרו לי: ״אתה ממש לא נראה שדרותי״. השנים עברו ומה שנראה לי כמחמאה הפך במרוצת השנים להטחת האשמה או העלבה. תשובתי בשנים האחרונות בעיר הייתה: ״איך צריך להראות שדרותי?״. הרי אין ספק שמי שאני היום נובע בזכות ובגלל היותי שדרותי".
אני משתף את ד"ר גיגי בתחושת הגאווה השדרותית ועד כמה חשוב לי כעיתונאי מקומי להבליט סיפורי הצלחה. "אני אספר לך סיפור קטן. לא מזמן הגעתי לפגישה במגדלי אביבה עם יהודה בן אסייג, מדובר במגדלים הכי גבוהים בר"ג בצומת הבורסה. אני אומר לו טוב אתה רוצה שאני אתחיל לדבר על העניינים באמת. התחלנו לקשקש רבע שעה על כל מיני דברים ואז אני אומר לו אתה יודע מי אני? אז הוא אומר לי לא. ואז אני אומר לו :"אני יודע מי אתה, ואני אח של דני גיגי". הבנאדם עצר הכל באותו רגע, בשנייה אחת עברנו לשיחה אחרת לגמרי על שדרות ותבין מדובר במנכ"ל מנורה מבטחים, איש רציני מאוד. הבנאדם אני יושב איתו בקומה 49 רואה משם את כל גוש דן ופתאום שדרות הולידה ניצוץ".
יש שאלה שעוסקים בה לא מעט בשדרות על "מיהו שדרותי"?
"שאלה מאוד גדולה ומורכבת מיהו שדרותי. אני אספר לך משהו, יש לי שיחות עם חברים מהקיבוץ העירוני סביב הנושא הזה. הם אומרים לי תשמע זה נכון שאתה נולדת פה אבל הזמן שאתה לא פה הוא יותר זמן מאשר הזמן שאנחנו נמצאים אז למה אתה נקרא שדרותי. זאת שאלה גדולה".
יכול לעשות שהמינוח בא ממקום של רגש שאולי נבנה בילדות של כל אחד?
"אני מסכים. יש פרופ' ששאל מה זאת קבוצה?ואני מתחבר להגדרה שלו שהוא מדבר על שותפות גורל ואני חושב שבהרבה מובנים הרבה שדרותים מרגישים שותפות גורל. כאילו כולנו גדלנו במקום מאוד מסוים, מאוד מיוחד בתקופה מאוד מורכבת וניסינו לפרוץ. מצד שני, זה לא העניין שאם אתה נראה שדרותי או לא. אני רוצה לדבר איתך על השיח הפנים שדרותי, אם מישהו שגדלת איתו בשדרות היה אומר לך אני תלאביבי מה היית חושב? שהוא שיחק אותה, כאילו באמירה של הסופר שמעון אדף על שדרות "לקח לי 20 שנה לאהוב את החור באמצע שום מקום", גם אם הוא היה מנקה רצפות הוא הצליח, זאת אומרת עצם זה שהוא יצא החוצה זה קריטריון להצלחה.
אגב, היום אתה עדיין נתקל בשאלה "אתה לא נראה שדרותי"?
"כבר לא אבל כן אני מרגיש שיש לי תפקיד לא רק אקדמי, אלא גם תפקיד חינוכי. אני רואה איך הרבה פעמים סטודנטים יכולים להיכנס בדלת ולהגיד לי דברים שיכולים להגיד רק לי, בחוויה שלהם, בתחושה שלהם, בהרגשה ואתה יודע מה גם ממקום של גאווה ויש לא מעט סטודנטים פה שחלקם לומדים וחלקם כבר עובדים בתעשייה, הם מרגישים שאנחנו מדברים את אותה שפה ויש לנו אותו בית גידול".
בסוף הראיון מגלה לי ד"ר גיגי שלאחרונה רכש בית בשדרות. "אני גר כבר 20 שנה בגבעתיים אבל עדיין מרגיש שדרותי, אפילו חשבון הבנק שלי בשדרות" הוא אומר ומסיים את המפגש באמירה עוצמתית. "אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי ואתה יודע מה לפעמים אני אומר לעצמי "וואלה איפה בא לי להיקבר?" אתה יודע לפעמים יש מחשבות כאלו, והתשובה הייתה ברורה: אני רוצה להיקבר בשדרות. זה יכול לגמרי להישמע מצחיק אבל אלו מחשבות שקיימות".