עד לפני מספר שנים מעטים האמינו שמרכז העיר הישן של שדרות יכול להפוך לסצנה קולינרית מושכת אורחים ותיירים רבים. עד אז אפשר היה למנות בכף היד בקושי 2 מקומות שבהם אפשר היה להשביע את הקיבה אבל יוזמה שלקחו סטודנטים שרק הגיעו ללמוד לתואר במכללה שמעבר לכביש לצד מקומיים שהצליחו לשרוד במתחם שהיה די מוזנח, סימנו את תחילת המהפכה הקולינרית של המרכז הישן שהפך ליעד נחשק, תוסיפו לכך את מתיחת הפנים בהשקעה של מיליוני שקלים שהפכה את הביקור במתחם לנעים הרבה יותר.
מי שהייתה בין הראשונים כבר לפני 4 שנים, לזהות את הפוטנציאל, היא עדי רוזן, 41, נשואה +3, ממושב נתיב העשרה שהחליטה ליזום בעיר "סיורים קולינריים" שיגרמו למבקרים הרבים להכיר את שדרות לא רק מהחדשות אלא גם דרך הקיבה. הצטרפתי אליה השבוע לעוד סיור מיני רבים שהיא מקיימת לא רק בשדרות וקשה היה שלא להתפעל מהדרך שבה היא מצליחה לספר את הסיפור של שדרות וכן גם להביא פרנסה ללא מעט עסקים. "מי חשב בכלל שאפשר לעשות סיור קולינרי בשדרות" אני תוהה בקול רם בפניה, "עד היום, הגיעו לכאן מבקרים בשביל לראות אוסף של רקטות, לעלות לגבעה ולהמשיך הלאה". "אתה יודע כמה הרימו גבה שהעליתי את זה בפעם הראשונה לאוויר. אני האמנתי שזה אפשרי והלכתי עם זה בכל הכוח. אין מאושרת ממני שזה הצליח. יש בשדרות קסם מיוחד".
"הרגשתי שאני חייבת להראות למה כן טוב פה"
רוזן היא אישה מלאת אמביציה שמצליחה לסחוף רבים אחר היוזמות שלה, כך היה כאשר הקימה את "חוויה בסגול"- הפעלות מצחיקות לאירועים חוויתיים" וכך עם "הבמה שלכם" – צוות שחקני אלתור שיוצאים לשמח ברחבי הארץ.
סביר להניח שאתם תוהים, איך מרקע של עולם התיאטרון היא הגיעה דווקא לקולינריה- עוד נגיע לזה בהמשך אבל הרבה לפני, אחרי השירות הצבאי היא חלמה בגדול ועברה לעיר הגדולה כדי ללמוד תיאטרון וללמוד לתואר באוניברסיטה. "עוד מימי חטיבת הביניים בשער הנגב, מאוד אהבתי תיאטרון לכן המשכתי עם זה בחיים הבוגרים" היא מספרת, "היו לי הרבה חלומות בתחום, חלקם כמובן הגשמתי . בתל אביב הכרתי בעצם את מי שהפך לבעלי ובגיל 30 ברגע שהפכנו להורים הרבה דברים השתנו בחשיבה. אני זוכרת כשהתחתנו, מישהו מטעם המושב עלה ובירך אותנו ואיחל לנו לחזור לנתיב העשרה והתפוצצנו שם מצחוק מה נראה לך שאנחנו נחזור לדרום ואז נולד הילד ובום איפה אבא ואיפה אמא, איך מגדלים ילדים, איך חיים בלי הסביבה הטבעית. פתאום הבנתי כמה זה חשוב לי לחזור לסביבה הטבעית שלי, קרוב להורים שלי במושב, רציתי לתת לילדים שלי לגדול איך שאני גדלתי במושב, באזור המדהים הזה. מה שכן, לא ידעתי עד כמה יהיה מאתגר לגור כאן מבחינה ביטחונית".
מה השתנה שהביא אותך לשנות מסלול ולחזור לדרום?
"אומנם למדתי תיאטרון אבל כשהגעתי לדרום מה שחיפשתי זה יציבות, עבודה עם משכורת בטוחה ועולם התיאטרון לא ממש יכול היה לספק לי. כמובן שאפשר להתפרנס מתיאטרון אבל אני אמרתי יש לי ילד קטן בבית ואני צריכה להתפרנס אז הלכתי לנהל סניף של בי"ס לפסיכומטרי באשקלון עד שהגיע צוק איתן ושם חוויתי את תחושת הניתוק שקיימת אצל מי שלא חי כאן. הם ממש כעסו עליי בגלל שלא עבדתי 50 ימים בסניף, בזמן הזה אני בכלל נודדת עם המשפחה שלי ממקום למקום כדי להתרחק מהסכנה. הבעלים הוא בכלל מחו"ל ולא הבין מה קורה כאן וכאשר הסתיים המבצע חזרתי לעבודה אחרי 50 ימים של נדודים. הם נורא כעסו עליי ורצו אפילו לפטר אותי, בהתחלה כעסתי ואמרתי להם "אתם לא יכולים, זה לא אתי". רוצה לשמוע את האבסורד? מבחינה משפטית הם יכלו כי למי הייתה הגנה משפטית רק למילואמניקים אבל את האזרחים שחיים במלחמה תחת אש כן אפשר היה לפטר, זה מטורף. המקרה הזה גרם לי להתעורר על עצמי ולקבל את ההחלטה לצאת לדרך עצמאית כאן בעוטף כך שאף אחד לא יגיד לי שאני לא יכולה לנדוד בזמן שיורים עליי טילים".
כמה משקל היה לעניין הכלכלי?
"לא היה בכלל משקל, זה נטו מהרצון להיות בסביבה הטבעית. עשר שנים בתל אביב היו מהנים אבל הספיקו לנו. אגב, תיקח לי את כל הטבות המס, אל תשאיר לי הטבת מס אחת, רק תיתן לי שקט ביטחוני ולא צריכה שום דבר. אני חושבת שהרבה תושבים בעוטף חושבים ככה.
הרבה לא חושבים כך ומודים בגלוי שהגיעו לשדרות בגלל הטבות המס?
בעיניי מי שבוחר להגיע לשדרות והעוטף מטעמים של הטבות מס בעיניי המחיר של זה הוא כבד מדי. מי שכמובן מגיע לכאן כי הוא התחבר למקום או מטעמי ציונות ומבין שהוא הגיע למקום ש-95% מהזמן כאן זה לגמרי גן עדן ו-5% גיהנום, ברוך הבא כי כאשר שקט כאן זה באמת מקום קסום לחיות בו ולגדל ילדים. יש את המלחמת יומיים-שלושה שיכולה להתיש יותר מכל מבצע אחד ארוך. כל מי שחי פה במיוחד ב-2019 זוכר איזה 12 הסלמות מטורפות היו פה"
.לדבריה, בשיחות עם חברים ממרכז הארץ היא נשאלת לא אחת למה היא בכלל נשארת להתגורר בגבול עם עזה ולסכן את חיי משפחתה. "מבחינתי לי היה נמאס שכל הזמן שופטים אותי איך אני חיה כאן, למה את גרה בדרום, איך את מגדלת את הילדים בעוטף, למה את לא עוזבת. מבחינתי זה הרגיש לי מאוד שיפוטי למרות שזה הגיע מתוך אכפתיות מסוימת. מה שבאמת הכי הפריע לי בשאלות הללו שהם לא מבינים שיש כאן גם המון טוב מעבר לעובדה שזה בית ואף אחד לא היה ממהר לעזוב מקום ששורשיו נטועים עמוק באדמה".
גם קשה להתווכח עם זה שאי אפשר לגדל ילדים במציאות כזאת?
"לגמרי מסכימה. אי אפשר להתווכח עם זה שאי אפשר לגדל כאן ילדים תחת מציאות ביטחונית כשזה קורה, נקודה. אבל רוב הזמן טוב פה וכשאני הייתי מדברת על זה עם אנשים שהיו שואלים אותי הרגשתי מהם אפילו שזה סוג של התנשאות וזה כאב לי, למרות ששוב זה מגיע מתוך מקום של אכפתיות אבל אני הרגשתי שאני חייבת להראות להם למה כן טוב פה".
דרך הסיור הקולינרי אפשר להראות להם את הטוב שיש כאן?
"כשאני מביאה לשדרות כל כך הרבה אנשים, אני מרגישה שאני עושה להם טרנספורמציה במשך שלוש שעות של סיור. אני באמת מרגישה שהם עוברים כאן בשדרות מעין שינוי תודעתי כי המפגש איתם מתחיל בשאלה "מה הקונוטציה שלכם לגבי שדרות", באופן כמעט טבעי התשובות הן קסאמים, פצמ"רים, צבע אדום ואולי להקות שפתיים, טיפקס וכנסיית השכל. רוב התשובות סביב המציאות הביטחונית. בסוף הסיור אני פוגשת אורחים שהשתתפו בסיור באווירת "היי", שמחים, נרגשים.
רוזן בסיור קולינרי. צילום: איתי וקסמן
אחרי שהם שומעים בשלוש השעות האלה את הסיפורים המקומיים, נפגשים איתם ובחלק מהמקרים גם אוכלים כמו למשל בבית הוריו של חיים אוליאל שם מפעיל האחיין אדיר אוליאל את פיתסביך ומוכר את המרק חרירה המפורסם, למשל מגיעים לפיצה ארטישוק ושומעים על חיי הלילה הענפים, מגיעים לדני ונהנים מהפיצוחים שלו ושומעים איך החיים היו בשדרות פעם ואיך הם היום ולמה לחיות בשדרות למרות כל המורכבות. לאורך כל הדרך, פתאום מתחנה לתחנה אתה רואה שהלב שלהם נפתח והחיוך שלהם גדל, בסוף הם יוצאים בעננים, מלאי אמפטיה כי הם מבינים שהם זכו להכיר מקרוב את הצבעוניות של שדרות, המוסיקה שיצאה ממנה ולא את מה שהם פוגשים הרבה פעמים בתקשורת".
איך לפצח דעה קדומה
כאמור, הסיור הקולינרי למקרה שאתם תוהים נולד ממש במקרה. "לבעלי היה יום הולדת וחשבתי על מתנה כי הרי אחרי הרבה שנים מאוד קשה למצוא לגבר מתנה" היא מסבירה בחיוך, "עלה רעיון של סיור קולינרי בתל אביב. בגלל שהתגוררתי סמוך לשוק הכרמל אמרתי לעצמי אבל מה כבר יש לראות בשוק הכרמל, סתם שוק. הדבר היחידי שידעתי שיש מבצעים של חמש בעשר. מאחר ולא היו לי רעיונות אמרתי נלך על זה ואז תוך כדי הסיור, המפגש עם אנשי השוק, הסיפורים המעניינים, האוכל הטעים שיש שם ולא ידעתי שזה קיים. גרתי שם עשר שנים ולא היה לי מושג על המקומות המאוד מפתיעים שיש שם ובשלב מסוים הרגשתי סוג של הארה אלוהית שזה מה שאני צריכה לעשות בדרום, ככה צריכים להכיר את האזור שלנו, דרך האוכל, הסיפורים והמפגשים".
לדבריה, "בשדרות תמיד היו סיורים ביטחוניים, מגיעים למערום קסאמים בתחנת המשטרה, קופצים לגבעה וזהו. בפעם הראשונה שהצעתי סיור קולינרי בשדרות היו לא מעט שהרימו גבה. מה שאני באמת רציתי זה שהם יבואו לא רק לחוות את המהפכה הקולינרית שיש בשדרות אלא שיכירו את הטוב שיש בשדרות כמו שאני ועוד רבים רואים. היה חשוב שלא יחשבו על המסכנים שפעם היו מראים, זאת אומרת להראות נרטיב של מה שקורה בשדרות באמת למרות המורכבות שקיימת ואף אחד לא מסתיר אותה".
במשך שנים עלתה טענה מה כבר יש לשדרות להציע מבחינה קולינרית?
"השאלה הזאת כמובן עלתה מייד ולפני 4 שנים בעצם המהפך הקולינרי בדיוק התחיל אז הגעתי לסיור בעיר בחודש שמיני יחד עם אבא שלי. אנשים שפגשתי לא הבינו מאיפה נחתי עליהם, אני מראיינת, אוכלת ואני אומרת להם: חבר'ה הולך להיות כאן סיור קולינרי בשדרות ואני זוכרת שעסקים פשוט צחקו עליי "מי כבר יבוא לפה, תגידי נפלת על הראש", סיפרו שהעירייה כבר ייזמה איזה רעיון אבל זה לא דיבר לאנשים "אז למה את תצליחי". אמרו לי: "שמענו שיש בתל אביב, ירושלים, רומא, פאריז, מה קשור שדרות. אני אמרתי שזה אפשרי ואני מאמינה בזה גם בשדרות, גם בנתיבות וגם באשקלון, אין סיבה שלא. והנה עברו 4 שנים, עשרות אלפי אנשים הגיעו לכאן ואין סיפוק גדול מזה".
ומה הקשר שלך לאוכל, את בכלל למדת תיאטרון?
"הבנתי שזאת הדרך לאהבה ואני מאוד אוהבת אוכל, לא רואים עליי" היא מסבירה בהומור, "בסיורים הקולינריים אני מביעה מאוד את עצמי ואת היכולת לספר סיפור. מבחינתי האוכל הוא רק תירוץ להגיע לשדרות כדי להתאהב במקום. הסיור הזה הוא תירוץ לשמוע את הסיפורים, תירוץ לפגוש אנשים, הוא תירוץ להגיע למקומות הנכונים. ברגע שאני עשיתי את הסיור הראשון היה לי ברור שאורחים שמגיעים מחוץ לעיר יתאהבו בשדרות ויופתעו לטובה. אני זוכרת שהפקתי סיור של מנהלות משאבי אנוש מכל אזור הדרום ואז עשיתי סיור למשפחה ולחברים ואז זה פשוט התחיל להתגלגל. בסיורים הראשונים על ההתחלה פגשתי אורחים שפשוט היו בשוק מאיך שהם הכירו את שדרות מהטלוויזיה ואיך שהם בפועל חוו את העיר. מכאן הבשורה יצאה החוצה ומצאתי את עצמי עם ביקוש גדול".
רוזן עם אדיר אוליאל בפיתסביך. צילום: אורי גבאי
כמה הכרת את ההווי של שדרות שהוא חלק מהסיור שלך?
"בתיכון למדתי בשער הנגב כך שהיו לי לא מעט חברים משדרות, הייתי מבלה פה לא מעט כך שיצא לי לספוג בצעירותי את הייחודיות שלה למשל במוסיקה. מעבר לזה, השכן שלי מהמושב הוא הזמר מיכה ביטון שגדל בשדרות וממנו שמעתי לא מעט סיפורים וקיבלתי רעיונות. אפשר לומר שלפני שיצאתי לדרך עשיתי המון ראיונות, ממשיך תחקיר עומק, כמו למשל בית הקפה הראשון של משפחת אוליאל מהשיר המפורסם. אחד הדברים שהפתיעו לטובה זה שגילינו שיש בשדרות חיי לילה. אני ובעלי יצאנו לכאן בערב ובילינו בפאב 'זה' ופאב שדרות וגם אז היה פאב ליבובסקי ובאמת בנוסף לקולינריה גילינו שאין צורך לנסוע למרכז. אני ידעתי שיש בשדרות פוטנציאל ואני שמחה שיש כאן היום פעילות קולינרית שרק צומחת וחיי תרבות תוססים במרכז הישן של העיר".
כמה היה חשוב לך לזעוק את המציאות הביטחונית?
"אני לא עושה את מה שאני עושה כדי לזעוק את המציאות הביטחונית, אני פה כדי לגרום לכל מי שמגיע לשדרות להכיר אותה מזווית אחרת כי רוב הזמן הם פוגשים את שדרות דרך הדיווחים בתקשורת על המציאות הביטחונית. חשוב לי שיבואו ויראו כאן את המורכבות שמשלבת את הטוב הזה שלא מראים הרבה בתקשורת ומבחינתי אחד השיאים שהיו לי שאלוף פיקוד הדרום הגיע לסיור שלי וחווה את שדרות מהצד שלא הכיר, זה היה מאוד מרגש והאמת ששדרות זו העיר שאנחנו מביאים אליה הכי הרבה מבקרים.
תני לנו טעימה מהסיפורים הקולינריים של שדרות?
"קודם כל, הסיור שלי הוא כשר ולכן ההתמקדות היא במה שהוא לא בשרי למרות שיש כאן כמה מסעדות בשריות מעולות. כמובן שהסיור כל הזמן משתנה, אבל עקרונית תמיד עוברים ב'חומוס של טחינה' שהפך למוסד המזון הכי מזוהה עם שדרות, הוא טעים ולא יקר וסוגר ארוחה טובה. יש את המקום שאוטוטו קיים שנה "לה בוריקה' שהוא מקום קטן שנמצא ליד הקולנוע המיתולוגי חן, יש שם בריקות וכפיתות, מה שמיוחד שם מעבר לאוכל שהוא מתכון של הסבתא שיש סיפור משפחתי מרתק, יש את 'הטאבון שלי' שם אנחנו אוכלים חצ'פואי גאורגי מצוין ומדברים שם על מה הקשר בין מרוקו לגיאורגיה.
רוזן בלה בוריקה. צילום: אורי גבאי
אחר כך אנחנו קופצים לפיצה ארטישוק שנבחרה על-ידי 'מאקו' לאחת הפיצריות הטובות בתחום, פיצרייה שמציעה 55 תוספות, מעבר לטעם המיוחד היא מוסיפה המון צבעוניות. סמוך אליו, יש את פאב שדרות שקיבל את התואר של אחד מעשרת הפאבים הכי תרבותיים בארץ עם מעל 100 אירועי תרבות בשנה, הוא הפאב היחידי הכשר בדרום וזה בעיניי יפה. והסיפור שלהם כמובן- שני סטודנטים שלפני עשר שנים הגיעו ללמוד במכללת ספיר, רצו לצאת ולבלות ולא היה לאן איפה והחליטו להקים בעצמם מקום בילוי. הרי מה רוצה סטודנט בסוף היום, לצאת לנשום אוויר וגם לשתות בירה קרה עם חברים והמקום הזה הפך להיות אבן שואבת גם לסטודנטים, גם לתושבי שדרות, גם לקיבוצניקים, גם לדתיים וגם לחילוניים.
בהמשך, קופצים לחצר הבית של חיים אוליאל לפיתסביך, שותים מרק חרירה, מגיעים אחר כך לדני מהפיצוחים כי צריך להרגיע את הבטן עם משהו קליל וטעים, הם שומעים ממנו סיפורים מיוחדים על 66 שנים שהוא חי בשדרות ומה הסוד של שמירה על טריות הפיצוחים גם אחרי חודשיים-שלושה, ויש גם את התבלינים של מוטי כהן שהיא דור שלישי בשדרות, יש שם סיפור מרתק וגם דברים מיוחדים שהוא מוכר בחנות. בקיצור מרתק פה בשדרות.
את חושבת שבעזרת הסיורים הצלחת לנפץ סטיגמות שהיו קיימות על שדרות?
"הסיור הקולינרי מנפץ את כל הסטיגמות. יש משפט של אלברט אינשטיין שאמר יותר קל לפצח אטום מאשר לפצח דעה קדומה ואני מרגישה שאנחנו הצלחנו לפצח את זה. מעבר לזה, השינוי יוצא החוצה לתקשורת, היום אתה פוגש המון כתבות שנוגעות לתיירות ולסיורים הקולינריים בשדרות והאזור שלנו בכלל. אני חושבת שאחד הדברים המעניינים שמתרחשים בשנה האחרונה שהרבה יזמים בתחום האוכל מחוץ לשדרות רוצים להגיע לכאן ולהשקיע כאן בעסק. הרי כולנו יודעים כמה התחום הזה לא קל להצליח בו ואני שומעת על הרבה חבר'ה כמו ה"לה בוריקה" וכמו "הטאבון" שפתחו דווקא בשדרות כי הם מאמינים בפוטנציאל של המקום ויודעים שיש לשדרות סיפור מיוחד ולתוך הסיפור המיוחד של העיר הם גם מביאים טעמים חדשים".