אם יש משהו שכנראה אי אפשר לפספס כשפוגשים את רותם מאיר לוי, מתופף ומוסיקאי מוכשר משדרות זאת הצניעות שבו. צניעות שאולי גורמת לו להיפתח לאט ולא לחשוף יותר מדי רגשות למרות שהוא מפוצץ ברגשות אותם הוא מביא לידי ביטוי בעיקר ביצירות שלו ובאותם רגעים שהוא עולה על אחד מכלי ההקשה אותם ינק מהבית מגיל קטן ומשחרר רגעים קסומים של נגינה בכישרון רב. "יש לי אולי איזה תסביך עם עצמי שאני אוהב להישאר צנוע בפינה שלי ולא להתבלט" הוא מסביר, "מי שמכיר אותי יודע שאני לא אחד שאוהב את החשיפה, לא תמצא אותי יותר מדי ברשת החברתית כי כזה אני, מבחינתי תן לי לדבר דרך המוסיקה משהו שאני עושה המון שנים".
שדרות כידוע התפרסמה לא מעט בזכות אותן להקות מוצלחות שבכל כתבה הן מוזכרות באותה נשימה "שפתיים", "טיפקס", "כנסיית השכל" ו"טנארא" אבל היריעה הזו ארוכה הרבה יותר. כשמדברים על שדרות המוסיקלית, היא הרבה מעבר לרשימה של להקות מצליחות כי באמת יש כאן תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה- כל כך הרבה מוכשרות ומוכשרים בתחום אחד.
כבר הרבה שנים שלוי בן ה-36 עושה חיל במוסיקה בעיקר מחוץ לעיר ילדותו ומגוריו שדרות. הוא מלמד תלמידים בבתי ספר באזור הדרום, מנגן עם הרכבים מוסיקליים שונים, מופיע עם אהוד בנאי, מיכה ביטון וחגית יאסו וכמובן משתף פעולה עם אומני שדרות אותם הוא מגדיר סוג של משפחה מוסיקלית. "אין מה לעשות זאת עובדה, יש בשדרות קסם מוסיקלי, יש כאן הכל מהכל ובשפע-זמרים, זמרות, נגנים, מפיקים מוסיקליים, יש כאן באמת קהילה גדולה ומחבקת, כולם מפרגנים" או אומר ומתייחס לעובדה שהמינוח "עיר המוסיקה" קצת היטשטש בתודעה הארצית בגלל המציאות הביטחונית. "בשנות התשעים המקלטים היו מיועדים בעיקר כדי להצמיח להקות והיום מקלטים הם בקונוטציה של להסתתר מפני טילים. למרות זאת יש גם היום המון מוסיקאים וכן אני מסכים שצריך להעצים יותר את שדרות כמוסיקה".
חלם להיות כדורגלן
את המוסיקה ספג רותם מאיר לוי בבית המוסיקלי שבו גדל בשדרות. אביו שלום ז"ל נחשב בתקופה המוקדמת יותר של שדרות לאחד מנגני כלי ההקשה הטובים. ותיקי שדרות ידעו לספר השבוע על אחד המתופפים והדרבוקיסטים המבוקשים באירועים של אותה תקופה. "אני כמובן עוד לא נולדתי באותה התקופה וגם כשהייתי ילד אני ניזונתי בעיקר מסיפורים ואלבומי תמונות. אבא היה מתופף שניגן עם המון זמרים, ביניהם חנניה אברג'ל מלהקת סהרה, עם דוד ניזרי שהיה אייקון מוסיקלי בשדרות ורבים הכירו" מספר לוי.
הכישרון הזה מסתבר עבר בירושה. אחיו הגדולים של רותם הלכו בעקבות אביהם, אחיו הגדול למשל דודו לוי הוביל לפני שני עשורים הרכב כלי הקשה של בני המקום שזכה להצלחה גדולה והוא עצמו נחשב לעילוי בתחום. "אני הייתי אח קטן של המשפחה בהפרש מאוד גדול מיתר האחים, דודו גדול ממני בהפרש של 14 שנים, איציק 10 שנים בתור אח קטן הצעצועים שלי בבית היו כלי נגינה" אומר רותם בחיוך גדול. "מאבא ספגתי את הקצב, תמיד בבית הייתה מוסיקה, שמענו מוסיקה מרוקאית מלפני 60 ו-70 שנה ולא חושב שהיו לי הרבה ברירות חוץ מלצאת מוסיקאי כי כולנו בבית ספגנו את המוסיקה מאבא. הוא כמובן היה זה שהשפיע על כולנו אבל כילד אני זוכר שאחי דודו היה לוקח אותי למקלטים שבהם הם היו מנגנים ובעצם ממנו למדתי המון".
תאמינו או לא, למרות שגדל בבית מוסיקלי, ללוי היה בכלל חלום להיות כדורגלן. "היה לי חלום להיות שחקן כדורגל וממש השקעתי בזה 4 אימונים בשבוע ובשבתות משחק אבל לפעמים אתה נמצא במין בועה ואומר לעצמך נו טוב או שמשקיעים בי ועושים איתי משהו או שנוותר כי קשה מאוד לפרוץ כשאין לך את כל התנאים".
בסופו של דבר גם אתה הלכת בעקבות אבא?
"היום אני מבין שיש דברים שעוברים בגנים, לא צריך ללמוד, זה מוטמע אצלך, בא לך באופן טבעי לכן ברגע שהפסקתי עם הכדורגל הבנתי שמוסיקה היא דרכי וגם אני כמו האחים הגדולים שלי התחברתי מאוד לכלי ההקשה, בכלל אני חושב שעברתי ואני עדיין עובר תהליך, אני מאמין בדרך ארוכה ולא בקיצורי דרך והנחות במיוחד שזה כל החיים שלי, צריך להתחשל, צריך להבין דברים עם ההתבשלות וההתבגרות ולעשות אותם בצורה שלמה ובעיניי זה יוצא יותר אמיתי ובשל".
שלום לוי ז"ל. מתופף אגדי בשדרות
מעבר לעובדה שאתה מנגן על כלי הקשה, מסתבר שגם לשיר אתה יודע. איפה החבאת את זה?
"ברגע שהתחברתי מאוד לנגינה בתופים לא חשבתי שאני מספיק טוב כדי לשיר, בתיכון משהו התחיל להשתנות אז פעם ראשונה כמה שזה ישמע מוזר התחלתי להחזיק גיטרה כי עד אז אהבתי והתחברתי רק לתופים. מי שעזר לי לא מעט וניגן איתי הרבה היה ניב אוליאל ז"ל, הופענו וניגנו יחד בטקסים ואני זוכר את הגיטרה הראשונה שאחי דודו קנה לי מהחנות שהייתה לנעם שלמה וכל זה לפני עולם האינטרנט וכל האפשרויות הכל כך קלות שיש לך ללמוד, אז היו רק ספרים של אבי ברק "שירים וגיטרה" והתחלתי ללמוד לבד עם עצמי, חוזר מבית ספר, נכנס לחדר ויושב ואומר אני את השיר הזה חייב לנצח, לומד ממוסיקאים, מחברים. אז ככה בעצם למדתי לנגן בגיטרה אבל עד היום אני לא קורא לעצמי גיטריסט כי אני מתופף זה הבסיס שלי. עם הזמן גם עניין השירה התפתח אצלי, ברגע שלמדתי קצת לנגן בגיטרה והתפתחה אצלי היכולת להלחין שיר אז גם השירה התחילה לצאת ממני. ומאז בכל מקום שהייתי, בתיכון, בצבא ואחר כך לאורך השנים כתבתי והלחנתי המון שירים".
הפעם הראשונה ששמעתי את לוי שר היו בנסיבות כואבות, שיר שכתב על חבר הילדות ניסים אסידו שנרצח באחד האירועים הכואבים הזכורים בשדרות. "אני זוכר שהייתה כתבה על הרצח הכל כך מיותר ומכעיס של חבר יקר שלנו ניסים אסידו. אני זוכר שקראתי כתבה שלך בעיתון ומשם פשוט נולד לי השיר תוך כדי שאני קורא ודומע" הוא משתף.
אולי זאת הדרך שלך להתמודד?
"לאבד חברים בדרך זה מורכב. חבר ילדות, דברים שאתה נזכר בהם ואתה לא מאמין, כל אחד מוצא דרך להתמודד עם כאב הדרך שלי כנראה זה לכתוב, להלחין ולשיר . כתבתי את השיר והשמעתי את זה לבן דוד שלו וזה היה בין חברים, והוא התעקש שאני אקליט אותו לזכרו, אני הרגשתי לא נעים מהמשפחה אבל לימים הבנתי שזה חיזק איתם ועשה להם טוב שלא שוכחים את הבן שלהם ושיש חברים שזוכרים ומנציחים. אבא שלו ביקש ממני לשיר זה היה מרגש מאוד".
לצערו של לוי, מאז הוא נאלץ להתמודד עם עוד שני מקרים כואבים של חברי ילדות שהלכו לעולמם בטרם עת- איציק עמר שלזכרו הוא כתב את השיר געגוע והמוסיקאי ניב אוליאל. כשקרה המקרה של ניב אמרתי לעצמי איך הנשמה שלי תעמוד בזה, זה קשה להיכנס ולנבור במשהו, יש כאלה שכותבים וזה יוצא להם בקלות, אני יכול להעיד על עצמי שאני מביא את כל הרגש לכתיבה, זה באמת חייב לעבור תהליך".
השיר שמספר את הסיפור של אבא
השנה האחרונה הייתה מורכבת במיוחד עבור לוי. לצד עשייה מוסיקלית ענפה הוא גם נאלץ להתמודד עם מותו של אביו שלום ז"ל בגיל 74 לאחר שהתמודד עם מחלת הסרטן. "מי שהכיר את אבא שלי הוא היה איש מיוחד ברמות שאין לתאר, רק מהחברים שלו שבאין וסיפרו לי סיפורים מרגשים. במקום שהם ינחמו אותי אני ניחמתי אותם היה איש של שלום כשמו וצנוע, לא תשמע ממנו מוציא מילה רעה, נתינה בלי סוף" הוא משתף ונזכר באחד הרגעים האחרונים שבהם הבין עוד יותר עד כמה אביו המנוח מחובר בכל רמ"ח איבריו למקצב התופים. "חזרתי איתו מבית חולים כשהוא כבר היה במצב לא טוב, כשהוא עם חמצן ולא יכול לדבר אז אמרתי אני אשים לו את השירים המרוקאים שהוא אוהב ולא דיברנו ואז אני קולט את הידיים שלו על הדשבורד של הרכב מתופף עם היד ומסמן לי להקשיב למקצב המדהים".
מדהים
"כן. אבא נפטר לפני כשנה וקצת, אפשר לומר ממש טרי. עברתי שנה לא פשוטה מבחינה אישית, מצאתי את עצמי עומד על הבמה בערב הנצחה לזכרו של אלי מויאל שהיה כמו אבא שני בשבילי, היה לי קשר ממש מיוחד איתו ובאופן טבעי זה העלה לי מייד את הדמות של אבא ואמוציות בעיקר עם עצמי, זאת אומרת אני נוכח על הבמה ועושה את מה שצריך לעשות אבל בפנים אני מסתכל על הדמות שלו שמאוד מאוד חסרה"
לפני כחודשיים הוצאת סינגל "בקצב" שאותו הקדשת לו
השיר לא נכתב על אבא אבל אחרי שהוא נפטר זה פתאום מקבל משמעות אחרת. שיר שנכתב מזמן ואבא היה מתופף ותמיד הוא היה אומר לי "תדע לך כלל, התפקיד הכי חשוב בלהקה זה המתופף כי המתופף הוא המוביל, הכל מתנהל לפי הקצב שלו, כולם נשענים עליו, פתאום אני מקשיב לשיר הזה ולמילים "את הקצב מכתיב המתופף", בין השמחה לעצב ועם הקצב המנגינה תמיד דופקת בלב, אתה אומר לעצמך "יאללה, אני עכשיו בין השמחה לעצב אבל אין מה לעשות אני עדיין בקצב המוסיקה או בקצב החיים והמוסיקה מהי בחיי.
מהי באמת המוסיקה בחייך?
המוסיקה זה החיים שלי. אני אוהב לתופף, לנגן ולשיר. אני עובד עם נוער בסיכון ובאמצעות הכלים שיש למוסיקה להציע עוזר להם, עובד בכל מיני מקומות בארץ ולא עושה שום דבר אחר מלבד מוסיקה ואין ספק שזה ממלא אותו ואני מרגיש שאני מצליח להגשים את עצמי".
מה אתה פוגש בעבודה עם נוער בסיכון?
"מלא בעיות, בעיקר בני נוער עם בעיות נפשיות, מדובר בחבר'ה שבאים ממשפחות לא פשוטות, הם לא בחרו להיוולד למציאות הזאת ומהניסיון שלי זה התפר המאוד מאוד עדין ורגיש אם הם מורידים את עצמם למטה או שהם מצליחים להרים את עצמם למעלה. יש ילדים שבאים ללמוד עם מטענים מהבית, אף אחד לא יודע איזה לילה הם עברו בבית לפני שהגיע לבית הספר לכן אני קודם בא מהמקום שלנסות להקשיב ולתת להם בעצם הזדמנות לשתף. אני חייב לומר לך שנחשפתי להמון סיפורים מורכבים שאני לא יודע איך זה אפשרי בכלל לבוא כרגיל כאילו לא קרה דבר. אבל הכל זה תהליך ארוך, זה לא קורה ביום אחד, זאת ממש מערכת יחסים שמתפתחת עם התלמידים עד שהם מרגישים שהם יכולים לשתף, הם צריכים להרגיש בנוח כדי לשתף. אני חושב באמת שאני לא מגיע כמורה, מהרגע הראשון אמרתי להם תקראו לי איך שאתם רוצים, אני לא בא להיות מחנך שצועק, כמובן שצריך לצעוק צועקים וכשצריך לחנך אז מחנכים אבל אני באמת משתדל להיות חבר שלהם ואם תלמיד מתנהג לא סבבה, אני מתבאס עליו כמו חבר שלו והוא רואה את זה ובהרבה מקרים זה גורם להם להתיישר. זה לא קורה בין רגע כי זו מערכת יחסים שמתפתחת אבל כשהם רואים שיש עניין בשיעור וכשהם רואים שהם באמת מתקדמים ושהם באים משום רקע מוסיקלי ופתאום עומדים על במה זה נותן להם מוטיבציה גדולה גם להיות ממושמעים וגם להתמיד כדי להצליח"
איך המוסיקה תורמת להם?
המוסיקה תורמת פלאים לאותם בני נוער בסיכון. אני מכיר מלא נערים שבאו, נכנסו אליי ומייד ראיתי את הבעיות שלהם, היה לי ברור שיש הרבה עבודה איתם ומוסיקה זה קודם כל לחנך ולעמוד במשמעת כדי להצליח. זה לא לבוא, ללמד וללכת, זה לא עבודה עם סטודנטים. זו עבודה שדורשת השקעה ואני חייב לומר שאני מגיע עם המון מוטיבציה לעזור להם ולשמחתי באינספור מקרים יש תוצאות מצוינות.".
כשהיה ילד עם אביו ז"ל
יש סיפוק גדול בעזרה שלהם?
ברור, יש סיפוק ענק שבעזרת המוסיקה אני מצליח לעזור לאותם נערים שמוגדרים בסיכון, מבחינתי אם עזרתי לנער לצמוח אין מאושר ממני".
כאמור, בשנים האחרונות לוי פורח מוסיקלית. הוא עובד עם ילדים בכל מיני רשויות ובנה יחד איתם הרכבים שמופיעים על במות, די להציץ בסרטונים כדי להבין עד כמה זה מדהים. בין לבין, הוא גם משחרר סינגלים כסולן שבהם אי אפשר לפספס את המקצבים המיוחדים. "השירים אצלי מתבשלים לאט, אני עובר תהליך ארוך עם כל שיר עד שאני מחליט לעשות איתו משהו. ככה היה לי עם השיר האחרון" הוא מסביר.
אני תוהה בקול רם למה אתה לא עובד בשדרות?
"פחות מעדיף לדבר על זה אבל כן אני עובד בהרבה מקומות באזור הדרום ושותף לעשייה מוסיקלית מבורכת שמביאה להם הרבה כבוד אז כמובן שהייתי רוצה לעשות את זה גם בשדרות כי זה באמת המקום שלי. הלוואי שגם בעיר שלי אקבל את המקום והשקט כדי לעשות את מה שאני יודע, אני מסתכל על המוסיקה כדרך של חינוך. כמובן מה שאני אומר זה לא ממקום של כעס חלילה אלא רק ממקום של אהבה. אני מאמין רק במשהו אחד, אם אתה רואה מישהו שיש לו פוטנציאל ואתה רואה שיש קבלות אל תגזור לו את הכנפיים. אני מלמד מעל עשר שנים ונהנה מכל רגע ולא אתנגד לעשות ולהשפיע גם בעיר שלי".