"יעקב מרחף לנו כבר שבוע משמחה כמו בלון הליום" מתלוצץ ראש חב"ד בשדרות, הרב משה זאב פיזם כשאני מגיע לשמוע את סיפור הנס המרגש כל כך שקרה לאחד האנשים שהכי מזוהים עם הפעילות של מרכז חב"ד בעיר- שלמה יעקב פישר ורעייתו שירן שאחרי מסע תלאות, אכזבות, תסכול גדול הצליחו להגשים את החלום ולהפוך להורים לתינוקת מתוקה. "כולנו כאן עדיין נרגשים מהמאורע הזה, יעקב עכשיו התחיל את הנחיתה שלו לקרקע ומבין את גודל הנס, גודל הבריאה. אני מגדיר את זה כ"נס הכי גדול בעולם, חי שנים" מוסיף הרב פיזם שהפך לאביו הרוחני ומלווה אותו כל כך הרבה שנים".
ראש חב"ד שדרות הרב פיזם עם התינוקת
את שלמה יעקב פישר רבים בשדרות מכירים כשליח חרוץ של בית חב"ד שמסייע רבות להוציא לפועל את עשרות הפעילויות המדהימות ומעשי החסד הרבים לקהילה בשדרות ושער הנגב. מה שלא הרבה ידעו, חייו הפרטיים עברו טלטלה רגשית ונפשית נוסף לסיפור החיים שהוא נושא עימו מצעירותו בגוש קטיף. סיפור מעורר השראה על אדם שבזכות אמונה חזקה הצליח להתגבר על כל כך הרבה מכשולים כדי להקים משפחה.
הנס הראשון בנווה דקלים
לפני שמגיעים לסוף השמח של הסיפור המופלא, חשוב היה לחזור אחורה בזמן לאירוע המטלטל שמלווה את שלמה יעקב פישר עד היום. "לפני 28 שנה כשהייתי נער בן 16, שבוע אחרי שעברנו להתגורר בנווה דקלים שבגוש קטיף, תקופת חגי תשרי חדר לישוב מחבל עם סכין והפתיע אותי כשאני מתהלך בישוב" הוא מתאר את סיפור הנס הראשון. "הוא דקר אותי 13 דקירות איומות בכל חלקי גופי והובהלתי לבית חולים סורוקה במסוק במצב קשה. בסורוקה לא האמינו ששרדתי את הפציעה הזו. בהמשך הסיפור כמובן אתה תבין את סגירת המעגל שלי עם בית חולים המדהים הזה".
לגמרי נס גדול שאתה בחיים?
"לגמרי. מה שקרה הוא שמישהו פגש אותו לפני כן ושאל אותו מה מעשיו שם. הוא אמר שהוא בא לעבוד באחת הבתים אבל אחר כך התברר שהוא בא לבצע פיגוע ואני הייתי הקורבן שלו. נדקרתי פצעים קשים בבית החזה, בריאות, בצוואר ובעורק הראשי. לא ניתן היה לצאת מזה אם לא היה נס גמור. בנוסף, היה לי גם מזל שהיו לוחמים בקרבת מקום שזו הייתה משימה מורכבת עבורם בגלל שהוא החזיק בי בצוואר עם סכין כמו מגן אנושי ותוך כדי דוקר אותי, היה חשש שאם ירו עליו יפגעו בי, בסופו של דבר הצליחו לנטרל אותו ובבית חולים הצליחו להציל את חיי".
כמה האירוע הזה מלווה אותך עד היום?
"אני חי את אותו אירוע יום יום, עד היום אני סובל מכאבים איומים שפתאום מתפרצים. לצערי עד היום אני במאבק מול ביטוח לאומי, מטופל בחוסן ובפסיכיאטריה שזה לא מתבייש לומר את זה.
הרב פיזם מתלוצץ מהצד: "מה אתה פסיכי? מה אתה מספר דבר כזה".
פיזם ממשיך: "כשהוא הגיע לשדרות אני זוכר שהוא היה במצב לא נורמאלי, ראיתי בנאדם במתחבא בפינות, מתנהל כמו זומבי. לא יכול היה לעלות על רכבים כי חשש שיבוא משם מחבל, לא יכול לעלות על אוטובוסים לפעמים כי זו קונוטציה לפיגוע לכן עד היום הוא מעדיך להתנייד באופניים או ברגל"
פישר: "המוח שלי היה פועל בצורה כזאת שבתקופה של פיגועים באוטובוסים לא העזתי לעלות על אוטובוס אלא רק במוניות, זה רק דוגמא קטנה לטראומה שאני חווה 28 שנים מאז הפיגוע".
בשנת 1995, שנה אחרי הפיגוע הקשה שבו כמעט ואיבד את חייו, המשפחה כולה עוזבת את גוש קטיף ומגיעה לשדרות. "האמת היא שעברנו לשדרות גם כי זה הספיק להורים שלי שספגו האשמות מהמשפחה של "מי שאוהב את הילדים שלו לא עובר למקום מסוכן כמו גוש קטיף. בנוסף, אבא שלי לקח קשה את האירוע, היה לו נשק ברישיון והחליט לירות על ערבים שנסעו ברכב אבל מרחוק בלי שאף אחד הרגיש, הם אפילו לא ידעו שמישהו ירה עליהם. לצערי היה לו תסכול גדול על מה שקרה לי. אחרי המקרה הזה החליטו לגרש אותנו משם והחלטנו לעבור להתגורר בשדרות בשנת 1995 שנה אחרי הפיגוע כדי לנסות לפתוח דף חדש. אני יכול גם לומר שאבא שלי מאוד אהב אותנו, המקרה הזה פשוט הרג אותו. עד יום פטירתו הוא סחב את הצלקת של מה שקרה לי".
כמה באמת זה מלווה אותך עד היום?
"אף אחד לא יכול להרגיש את מה שאני מרגיש, זה סבל מתמשך ומתמשך. עברתי יותר מ-20 ועדות רפואיות, סבלתי מהתנהלות של לשכת התעסוקה, ביטוח לאומי החליט על 19 אחוז נכות ששווים 850 שקלים על כך הסבל שעברתי. אני מסתובב עם תחושה קשה כלפי הרשויות, יש אנשים שמקבלים בקלות וזוכים לסיוע אבל מי שכמוני ניצל מפיגוע וסוחב צלקות וכאבים עד היום צריך להילחם. אני רוצה לקוות שבעזרת עו"ד טלי דיין שאמרה לי שהיא מאמינה מאוד בתיק אחרת לא הייתה לוקחת אותו עליה זה ישתנה בעתיד. עד אז אני אמשיך לסבול בשקט".
הרב פיזם מבקש להוסיף: "צריך להבין, יש לו כושר אבל הוא סובל. הוא היה למשל במפעל של מצות. שלוש שעות הספיקו כדי להעיף אותי כי בעל הבית הבחין בעצמו איך שהוא מתחיל לעבוד הוא סובל מכאבים. יש לו צלקת פנימית שלא תמיד אפשר להבחין בה וכאבים שרק הוא מרגיש אבל מי שמכיר אותו כמוני יודע לומר איך זה נראה מהצד".
שנים של מאמצים להפוך להורים
בגיל 26 על אף המשקעים והצלקת הפיזית והנפשית שהותיר בו הפיגוע בגיל 16, הוא נישא לבחירת ליבו שירן שזה לא מובן מאליו אחרי כל מה שעבר. כמו כל זוג אחרי חתונה הם חלמו להרחיב את המשפחה ולהביא לעולם ילדים אלא שאז החל מסע מטלטל שהסתיים לאחרונה אחרי 18 שנים.
פישר מתרגל לאבהות. צילום: אורי גבאי
"זה לא הולך לנו בקלות ואנחנו מבינים שצריך סבלנות, עוברת שנה ועוד שנה ומבינים שצריך לבדוק את זה אצל מומחים" מתאר פישר, "בהתחלה שולחים אותנו לרב כזה שאומר שתעשה כה וככה זה יביא סגולה, אחר כך תלך למטפל הזה "חבל לך על הזמן הוא יביא את הישועה", כל כך הרבה יועצים שכמובן מנסים לעזור עם כוונה טובה אבל לא יוצא מזה כלום. פעם אחת באתי לאיזה יועץ שליווה אותנו שנה ואמרתי לו כבר לא נעים לנו אנחנו עושים כמעט הכל ואמרת שעד שנה יהיה שינוי וכלום לא קורה".
ותחושת הייאוש מן הסתם גדלה?
"מה זה ייאוש? הרגשנו שאנחנו כבר מתפוצצים ולא יכולים נפשית ורגשית להתמודד עם זה שאנחנו לא מצליחים להביא ילד לעולם. וכמובן המשכנו ללכת לכל המלצה אפשרית, אפילו הלכנו לאיזה מומחה שהביא לנו חומר מיוחד, תאכלו את זה ותעשו את זה ותראו תוצאות ובכל פעם אכזבה גדולה. היה גם אחד שאמר יכול להיות שמה שאנחנו עוברים זה תיקון לאח הקטן שלי שנפטר לאחר שטבע בבריכה. בקיצור מה לא ניסינו מה לא עשינו ועובר עוד שנה ועוד שנה וזה כבר כמה שנים טובות של מאמצים. בתוך כל זה פגשתי בסורוקה פשוט אנשים נפלאים, צוות שהיה כל כך רגיש אלינו וחיבק אותנו גם כאשר נכשלנו פעם אחר פעם".
מה קורה בזוגיות בזמן הזה. לא הרבה היו שורדים בכלל ונשארים יחד?
"כמובן שזה מתסכל כי כמה אפשרות לנסות ולא לקבל תוצאה חיובית. עוברת עוד שנה ועוד שנה. החמש שנים נהיו פתאום עשר שנים והעשר שנים 15 שנים. אני חושב שבעניין הזה אישתי שעשויה מחומר אנושי מיוחד היא באמת משהו מיוחד, התנהלה תמיד באצילות ולמרות שהיה קשה מאוד לא אשקר הצלחנו לשמור על הזוגיות ולהתנהל בכבוד אחד כלפי השני".
מניח שגם לא היה פשוט להתמודד עם כל הסביבה ששואלת מה אתכם? מה עם ילדים?
"פגשנו תגובות מהסביבה הקרובה וגם מהסביבה הרחוקה שתמיד שאלו איך זה אפשרי. היה לי חבר שהתקשר ואמר לי תסביר לי בעברית איך זה אפשרי להמשיך ככה. הוא סיפר שהאחיות שלו היו מתאבדות מזמן אם אחרי כל כך הרבה שנים לא היו להם ילדים. גם תחשוב שאנחנו כל הזמן פוגשים בני משפחה שיש להם ברוך ה' ילדים וחברים שמביאים עוד ילד ועוד ילד ומה שאנחנו רוצים זה רק ילד אחד שיגשים את החלום שלנו להפוך להורים".
לא היה שלב שאיבדתם תקווה וזהו רציתם להרים ידיים?
"היה שלב שהייתי בהרהורים עם עצמי "טוב אולי זה באמת לא יקרה לעולם, לא יהיו לי ילדים" אבל בתוך תוכי תמיד הייתה תקווה, גם אם קטנה ביותר באחוזים מאוד נמוכים- הייתה תקווה. זה כמו בנאדם שהולך למלא לוטו שזה באמת סיכוי נמוך אבל תמיד יש איזה זיק של תקווה שהמזל יגיע אליו".
לאחר הניסיונות הטבעיים בשנים הראשונות, בני הזוג פישר החליטו לעבור שלב ולהסתיים בטיפולים שיש לטכנולוגיה של היום להציע. כשהוא נזכר בזה השבוע הוא נשבר ודמעות הציפו את עיניו. "ברגע שעברנו לטיפולים קיווינו שזה עכשיו יקרה מהר וניקלט להריון אבל גם אז כל כך הרבה תסכול. אנחנו עוברים טיפול, חוזרים הביתה מלאי תקווה שהנה אולי זה הפעם ואז מקבלים טלפון "מצטערים זה לא הלך", וזה קורה פעם ועוד פעם, כמה פעמים בנאדם יכול לקבל את התשובה הזאת, הרי אי אפשר לא להתייאש מזה. היו המון בכיות, רגעים באמת קשים. אתה יודע בינתיים הזמן עובר, אני כבר בן 31, 32, חוגג 35, 36, 37 וכלום לא קורה. עובר עוד ראש השנה שבו נקבע מי יחיה מי ימות ועד ראש השנה ואצלנו כלום. נאדה".
לשמור סוד תשעה חודשים
ואז זה קרה, אחרי 18 שנים של המתנה הגיע ההיריון המיוחל אבל זה כמובן לא קרה לפני הרבה דפיקות לב מוגברות. "בתקופה שלפני חג פורים בשנה שעברה אמרתי אחרי 17 שנה זהו הגענו למיצוי", הוא מגולל, "בחג פורים אמרתי לרב פיזם זהו אני לא מקבל הבטחות יותר, עם הבטחות סיימנו, חייבים לעשות משהו אחר".
חוץ מנס מהקב"ה מה עוד אפשר לעשות?
"בערב פורים היינו פה עשינו קריאת המגילה ברצף כדי לזכות את הרבים. כל שעה עגולה קראנו מגילה כאשר שעה 12 בלילה זה אחרון. השנה היה משהו חדש שלא היה בשנים קודמות. התקשרה משפחה משדרות שהבת שלהם הגיעה מאוחר וחייבת לשמוע את קריאת המגילה, השעה כבר אחת בלילה ואנחנו ממתינים לבחורה אחת, חוזרת בתשובה לקרוא לה את המגילה. הרב פיזם כבר הסתכל עליי ורואה אותי גמור ואומר לי "ישר כוח יאללה לך הביתה" ואני אומר לו מה פתאום אני מחכה עד שהאחרונה תבוא. לא ויתרתי. חיכינו לה עד 01:40, 02:20 בלילה סיימתי להקריא לה את המגילה, בשעה שלוש לפנות בוקר הלכנו איתה ברגל עד הבית לקסדור כי אין מוניות בשעה כזו. למחרת הייתה סעודת פורים והרב פיזם פתאום אומר "אנחנו עכשיו הולכים לעשות פסק דין", לא הבנתי במה מדובר בהתחלה אז זרמתי. אמרתי פסק דין זה פסק דין, הקב"ה חייב לחתום על הצ'ק.
"אנחנו עושים פסק דין, שהגיע הזמן שיהיו ליעקב ושירן ילדים" אומר הרב פיזם בחיוך האופייני לו.
כבוד הרב תסביר?
"אני הייתי שתוי כמו לוט, אני לא בדיוק ידעתי מה קורה איתי אבל זכרתי שצריך לעשות פסק דין . הרי הקב"ה כידוע דתי, הוא לא רפורמי, הוא דתי ומה שכתוב בתורה הוא מקיים. אם יהודים יושבים עכשיו באמונה, מה שנקרא בשעת רצון ואומרים פסק דין שככה צריך להיות על פי התורה זה מחייב את הקב"ה. פסקנו פסק דין שחייב להיות להם ילד. אגב, אנשים לא יודעים אבל לעם היהודי יש בפורים כוח עצום".
אחרי מספר שבועות הם התייצבו בבית החולים 'סורוקה' לעוד ניסיון. "הפעם הייתה הרגשה אחרת, כאילו כבר ידעתי שזה יהיה חיובי אבל לא מיהרתי להתלהב כי כבר קרה שנקלטנו וזה נפל" הוא מתאר לפרטי פרטים. "עוד באותו יום מתקשרים אליי אומרים לי אפשר לומר לך מזל טוב אבל אני העדפתי לחכות. אני זוכר איך בערב ל"ג בעומר הגענו לבדיקת אולטרסאונד כדי לבדוק אם יש סיבה באמת להיות אופטימיים. אנחנו ממתינים כמעט חמש שעות מייגעות עד שסוף סוף התקבלה התשובה. "יש דופק" אמרה הרופאה ו"בום" בבת אחת כל המתח התפוגג".
באותו שלב, גם בעצת הרב פיזם שמלווה אותם הם החליטו לשמור על הבשורה שלה חיכו כל כך הרבה שנים בשקט. "זה היה הריון בסיכון, כל חודש התייצבו לבדיקות בבית חולים, כל שבוע מעקב צמוד, ככל שהתקדם הזמן חיינו במתח ותחושת ציפייה גדולה ועדיין העדפנו לא לספר לאף אחד".
ואז הגיע מועד הלידה?
"אישתי כבר הייתה בשבוע 40 פלוס 2 ואמרו שיש תינוקת במשקל 3.5 ק"ג אם לא יצליחו לילד יצטרכו לבצע זירוז ואולי ניתוח שזה מה שקרה בסוף. מה שמדהים הוא שכתבתי אגרת לרבי, מונח שמוכר מאוד בקרב חסידי חב"ד, כשפתחנו את האיגרת גילינו שהתאריך שכתוב הוא יט' טבת שזה בדיוק היום שבו נולדה התינוקת. אגב, עד שהיא נולדה לא ידעתי אם זה בן או בת. אמרתי מה שבא ברוך הבא".
מניח שהתפוצצת מהתרגשות?
"כמו שאמר הרב פיזם שנכנס, אני בעננים מאז חלפו שבועיים. הבית שלנו היה ריק כל כך הרבה שנים. המתיקות הזאת הכניסה המון אור לחיים שלנו".
זה סיפור של אמונה גדולה? נס גדול?
"הכל ביחד. יש מילה אפילו יותר מדויקת- ביטחון. אפילו בבית חולים הרופא אמר לי שזו המילה הכי מדויקת. לכל אורך הדרך היה לנו ביטחון בקב"ה. אחרי 18 שנה קרה לנו נס והפכנו להורים. מעבר לזה אני רוצה לומר לך שהייתה כאן סגירת מעגל מדהימה. בבית חולים סורוקה הצילו את חיי בפיגוע ובאותו בית חולים נקלטנו להיריון. ועל זה אני אומר "איפה שרצו לגדוע את החיים שם בנו חיים חדשים".
מה המסר שלכם למי שנמצא במצב כמו שלכם?
"מי שנמצא במצב שלנו אני אומר אף פעם לא לאבד את התקווה, לעולם. בכניסה לדלת של הבית (הוא מצביע) יש סטיקר "תחשוב טוב יהיה טוב".