עשיתי עסק עם הקב"ה, אני נותנת את כל כולי לשמח אנשים, הוא נותן לי פרנסה"
הרבה שנים עדינה עוזרי (38) משדרות לא דיברה בקול רם על החלום שלה לנגן בעמדת הדי.ג'י ושמרה אותו בלב בעיקר לעצמה. דווקא בתקופת הקורונה שערערה את העצמאים התחילו אצלה המחשבות שעם כל הכבוד לעבודה בעיריית שדרות היא חייבת לנתב את האנרגיות שלה לשמח אנשים ברחבת הריקודים.
כבר הרבה שנים שעדינה עוזרי מפיצה את האנרגיות השמחות שלה בשדרות בתפקידים שאותם מילאה הן במגזר הציבורי המקומי, בין היתר בתפקיד אחראית מתנדבים והן באופן פרטי כמדריכה חוג זומבה לבנות שברקע תמיד היה חלום שהיא לדבריה אפילו לא העזה לחלום. "כבר הרבה שנים שאני מדריכת זומבה בקרב נשים, מפעילה חוגים ונהנית מאוד מהאנרגיה של המון כייף" היא מספרת, "ברקע כל הזמן היה לי חלום לנגן בעמדת הדי.ג'י. בלב תמיד הייתה לי תחושה שזה מה שאני צריכה לעשות אבל הרבה שנים הנחתי את זה בצד, אמרתי איפה אני אלמד, מאיפה אמצא זמן לזה, איך בכלל נכנסים לעולם הזה שלא פופולארי במיוחד במגזר שלי ובקרב נשים. זה לא שאמרתי לעצמי יום יבוא יהיה לי זמן ואלך ללמוד את זה, למרות שהיו ניסיונות לפתוח קורס כזה בשדרות וניסיתי לדחוף בנות שירשמו יחד איתי אבל גם אז לא באמת הבנתי את המשמעות של הדבר הזה, אפילו לא הבנתי את המשמעות על מה אני חולמת".
את עוזרי (38, נשואה +5) רבים מכירים בשדרות ומחוצה לה, גם בזכות היכולת שלה להצחיק וגם בזכות פוסטים וסטורי שנונים ואף ציניים במיוחד ברשת החברתית כמעט בכל נושא. לכן, אפשר לומר שכאשר היא התחילה לתפוס פיקוד על עמדת הדי.ג'י היה זה נראה טבעי.
עדינה עוזרי. צילום: אורי גבאי
"עבדתי בתפקיד אחראית מתנדבים בעירייה, באיזשהו שלב התחילו מחשבות על העתיד ושאולי אני צריכה להשקיע את המוטיבציה שיש בי במקום אחר, במקום של שמחה ואנרגיות. פתאום אני מבינה שאולי החלום שלא העזתי לחלום והיה שמור בעיקר בלב שלי, הגיע הזמן להגשים אותו" היא מספרת על התקופה שקדמה להחלטה לצאת לעצמאות. "עד אז, הייתי חצי שכירה חצי עצמאית, באה הקורונה ונתנה כאפה. פתאום אני מוצאת את עצמי בעסק שלי עם אפס הכנסות, בעבודה בלי עבודה. זאת אומרת אם רק התחלתי לחשוב על האפשרות לצאת לעצמאות, הקורונה גרמה לי להיות מעורערת, ממש פחדתי פחד מוות מההחלטה כי הקורונה בעצם הראתה לנו שאין ביטחון כמו שאגב אין ביטחון שיש הסלמות ואני מקבלת ביטול של החוגים".
מה היה הרגע שהחלטת שאת הולכת על זה ויוצאת לעצמאות?
"אני לא יודעת לומר אם היה רגע כזה אבל זה משהו שהתבשל בהדרגה כי הרי כל דבר שעשיתי קודם היה בשלבים ובשילוב של עבודה נוספת. כך היה עם הזומבה וכך עם התקלוט, התחלתי תוך כדי גם לבחון אם זה יצליח והופתעתי ממש לטובה כמה ביקוש יש לזה. אפרופו המקום האמוני שלי, לפני שיצאתי לדרך, אמרתי אני שמה את מבטחי בקב"ה, אני הולכת למקום שאני אוהבת להיות בו, אני לא הולכת לקום בבוקר לעבודה שלא טוב לי בה. אני עשיתי עסק עם הקב"ה, אני נותנת את כל כולי לשמח אנשים, להביא את השמחה, הוא נותן לי פרנסה".
עדינה עוזרי. צילום: אורי גבאי
עוד לפני שהחליטה לעזוב את מקום עבודתה בעיריית שדרות, עוזרי נרשמה ללימודים מקצועיים אצל מירי פטל שנחשבת לסוג של גורו לנשים שהחליטו להיכנס לתחום. "קודם כל מדובר באישיות מיוחדת שמביאה איתה המון רוחניות ואנרגיה טובה" אומרת עוזרי, "ברגע שהגעתי אליה אני יכולה לומר שלא רק שלמדתי ממנה המון, הרווחתי משפחה גדולה של נשים, כוח נשי משותף בלי אגו, ממש אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה, יש לנו קבוצת ווטסאפ של איזה 150 די.ג'י נשים, בלעדיהן לא הייתי מצליחה לקפוץ למים העמוקים וזה לקבל עצות וטיפים איך לפתוח עוסק, איך לשווק, פשוט איך להקים את העסק מאפס ואיך בכלל לדעת להתנהל כבעל עסק עצמאי".
לא מבהיל פתאום לנווט אירוע ולהתמודד עם מיליון לחצנים?
"הקטע הטכני הוא בהחלט אחד הדברים המאתגרים שלא לומר מבעיתים. בעצם בקורס מה שלמדתי זה לתקלט, לא לימדו אותי איך עובדים עם הגברה וסאונד. לומדים איך להעביר בצורה הרמונית את זה, לקרוא רחבה, לעשות מעברים נכונים, הרבה לעבוד על תקלוט הרמוני. הגעתי עם אפס ידע מוסיקלי ולאט לאט אני לומדת ומעשירה את הידע, הכי חשוב מבחינתי שאני אדע להעביר אירוע בצורה חלקה ומהנה ללא תקלות".
יש לציין, בעבר הלא מאוד רחוק קשה היה למצוא אישה על עמדת הדי.ג'י בטח כאשר מדובר באישה שמגיעה מהמגזר הדתי אבל מסתבר שבעוד שירת נשים עדיין לא מקובלת אצל רוב הזרמים, העיסוק בנגינת מוסיקה על עמדת הדי.גי' די מתקבל במיוחד שזה גם נותן מענה לביקוש בגזרת מסיבות נשים. "הרבה מרימים גבה, גם אישה, גם דתייה אבל אז הבנתי שדווקא להיפך, המגזר היה צמא למישהי שתרקיד. הרי נשים מתות לרקוד, אוהבות מסיבות כייפיות, גם להן מותר ליהנות אבל לא יכולות לעשות את זה לצד גברים" מסבירה עוזרי, "בשנים האחרונות יש הרבה יותר מסיבות של נשים שפשוט בא להן לרקוד. אימהות, ילדות לא כמו שהן רוקדות רבע שעה בחתונה אלא מסיבה של נשים שבה הן באמת יכולות לרקוד את עצמן לדעת 4 שעות אז משהו שהוא הרבה יותר נפוץ. נשים חיפשו מרחב שיוכלו לרקוד בו ולשמחתי יש התפתחות חיוביות בתחום הזה".
בכל זאת, כמה העולם שממנו את באה מגביל למשל בשירים שאת מנגנת?
מבחינת הרפרטואר המוסיקלי זה כמעט אותם שירים שאתה תמצא במסיבות אחרות אבל בלי גברים כך שאפשר לרקוד בכייף ולהרגיש חופשייה. כמובן שמבחינה הלכתית לאישה אסור לפזז ליד גברים והמסיבות האלה לנשים נותנות מענה ראוי ביותר. בנוסף, יש את הנישה של בת מצוות, היום במגזר הדתי כבר לא לוקחים די.גי גבר מה שכן היה נהוג בעבר. אם אישה יכולה לעשות את זה למה לא בעצם?. תראה אני אני פחות מאלה שחוששות ממה יגידו, אני עושה את מה שהלב שלי רוצה ושמח בו. אני כן מביאה משהו מתון, לא יותר מדי פורצת גבולות".
מלבד ההחלטה לצאת לעצמאות, בעיסוק החדש יש לא מעט דילמות. למשל, העובדה שהעיסוק שלה הוא בשעות הערב. "ברור לגמרי שזה אחד השיקולים אבל לקחתי את זה בחשבון וקבעתי לעצמי כללים ברורים שזה יקרה פעמיים-שלוש בשבוע ולא יותר, המענה שלי הוא רק למסיבות נשים ולא למעורב"
איך מגיבים לזה הילדים כשאת פחות בבית?
"אני יכולה לומר לך שמהרגע שיצאתי לעצמאות אני הרבה יותר איתם. העיסוק שלי אומנם הוא בעיקר בערבים אבל זה גם פלוס גדול, בבקרים אני בבית, קמה איתם בנחת, מסיעה אותם למסגרות, מקבלת אותם מבית ספר, דואגת לארוחת צהריים וממש מבלה איתם את השעות של אחר הצהריים וכן בשעה חמש וחצי אני יוצאת, לא כל ערב, יש להם אבא שהוא מאוד פעיל והדבר הכי חשוב שהילדים מקבלים זאת הדוגמה האישית של ללכת עם הלב, עם האהבה שלהם, להגשים את החלום".
היא ממשיכה עם ההומור האופייני לה. "הילדים גאים בי למרות שהם כותבים לי לפעמים בפוסטים שאני מעלה "איזה אמא פדחנית" היא צוחקת ומבהירה ברצינות. "אני בטוחה שהם מעריכים וגאים בי. אני חושבת שאין כמו הדוגמה האישית שאמא שלהם הולכת אחר החלום שלה".
מה את מגלה על עצמך בדרך העצמאית?
"וואלה יש לא מעט רגעים שאני נותנת לעצמי טפיחה על השכם, גיליתי יכולות שלא ידעתי שקיימים בי. במיוחד אחרי אירוע שאני צריכה לסחוב ציוד. בנוסף, גיליתיגםשיש רגעים של בדידות, כאילו כמה שעות אני עושה שמח עם מלא נשים ואנרגיות מטורפות ורגע אחרי אני מוצאת את עצמי בשעת לילה מאוחרת נוהגת לבד כשאין כבר עם מי לדבר כי כולם ישנים. מה שבטוח שאני חוזרת מאושרת ועם הרגשה שוואלה אני מגשימה את עצמי וזה הכי חשוב".
יש תמיד את הרגע של ההלם הראשוני שבא עם שאלה "מה את הדי.ג'י?"
מזה 15 שנים שמירב שריקי (38) נשואה ואם לשישה בנים ממושב שוקדה עוסקת בהוראה מתוך שליחות אמיתית אבל ברקע תמיד ריחף מעליה חלום הילדות לעסוק בתחום המוסיקה שלמדה בגיל ההתבגרות. האסימון נפל לפני כשנה אחרי מסיבת פורים שבו הפעילה מוסיקה באמצעות בוקסה וטלפון.
כשאני שומע ממירב שריקי על הרקע של הוריה, אנשי חינוך בכל רמ"ח איבריהם, קשה להיות מופתע כשהיא הלכה בעקבותיהם אבל לצד העיסוק בהוראה ב-15 השנים האחרונות תמיד בער בה הרצון להגשים את עצמה בתחום שהלב שלה מאז ומעולם מסתבר היה שם- תחום המוסיקה. אגב, מה שכן היה מפתיע לגלות כבר בתחילת השיחה איתה שאביה מאיר דורי היה אחד מאנשי החינוך המוכרים בשדרות (מנהל בי"ס הרוא"ה בתקופה של כותב שורות אלה).
אחרי לא מעט נדודים מנתיבות, לשדרות ומגורים של מספר שנים במבשרת ציון, בשנים האחרונות היא מתגוררת עם בעלה וששת בניה במושב שוקדה. "אני ובעלי אנשי הוראה. אני מורת שילוב בחינוך המיוחד" היא מספרת, "בנערותי לא הייתי נראית כמו תלמידה של הורים שעסקו בחינוך כי רוב הזמן הייתי בחדר מוסיקה, הייתה אהבה מאוד גדולה כל השנים למוסיקה, יש לי אפילו 5 יחידות בגרות במוסיקה אבל כשהתחתנתי והקמתי משפחה פחות היה לי זמן לעסוק בזה, הייתי כבר במסלול של אימהות וקריירה בתחום החינוך".
למה בעצם עד היום לא עסקת במוסיקה?
"לאורך השנים כל הזמן חשבתי שאני צריכה לעסוק במוסיקה, חשבתי אולי טיפול באמצעות מוסיקה, אבל כל הזמן זה היה ברקע והיו מחשבות מה אני צריכה לעשות עם המוסיקה. אני עובדת בחינוך עם תחושת אמיתית של שליחות, מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי, יחד עם זאת היה חסר לי מאוד המוסיקה, בער בי מאוד לעשות משהו רק לא ממש ידעתי מה בדיוק".
לדבריה, האסימון נפל לפני כשנה וחצי באופן מקרי לחלוטין. "לפני שנה וחצי הייתי בסוף ההיריון החמישי שלי, הייתה ועדת תרבות במושב ומסגרתה יזמנו מסיבת פורים לנשים, בגלל שאני הייתי חלק מועדת התרבות תפסתי פיקוד על המוסיקה, לכל מקום שאני הולכת אני לוקחת איתי את הבוקסה שלי ועם הפלאפון הרקדתי את האנשים, בוא נאמר הכי לא מקצועי שיש ופשוט חזרתי הביתה ונפל לי האסימון: אמרתי לעצמי "איך לא חשבתי על זה עד היום" זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי".
איך באמת לא חשבת על זה קודם?
"אין לי באמת תשובה, אולי הכל מאת ה' שזה כנראה היה צריך לקרות בעיתוי הזה. אותו לילה חזרתי הביתה מהמסיבה של פורים, קודם כל הייתי ערה עד הבוקר מהאדרנלין ואני אומרת איך לא הבנתי את זה היום שזה מה שאני צריכה לעשות ופשוט החלטתי להתחיל להניע את הרעיון, ילדתי, חיכיתי פרק זמן של מספר חודשים אחרי הלידה, נרשמתי ללימודים ופשוט עשיתי את זה".
במשך הרבה שנים הייתה תחושה שזה תחום ששייך רק לגברים?
"קודם כל זה נכון, עולם הדי.גי' היה בעיקר לגברים וזה היה פחות מקובל אצל נשים. גם היום ואני מעל שנה בתחום, בכל פעם שאני נכנסת לאולם שאני מתקלטת בו יש תמיד את הרגע של ההלם הראשוני שבא עם שאלה "מה את הדי.ג'י?". או למשל, לא מזמן היה לי אירוע באולם בנתיבות וקפצתי לבדוק את הסאונד מול הסאונדמן, אני נכנסת ושואלת איפה הסאונדמן. שואלים "מה את צריכה" ואני עונה להם שאני מתקלטת באיזה אירוע "אה את הדי.ג'י? זה לא עובר חלק".
תוסיפי את העובדה שאת אישה שומרת מצוות עם כיסוי ראש?
"נכון. רואים אישה עם כיסוי ראש ושמלות, זה כאילו הכי לא הטייפקאסט של די.ג'י שהם מכירים. תמיד יש את ההפתעה הראשונית הזאת אבל אני מרגישה שלאט לאט אנחנו יותר מצליחות להיכנס לתודעה הציבורית, לאט לאט זה מתרחב גם במגזר הדתי שם זה לגמרי נותן מענה למסיבות נשים ואירועים של בת מצווה וכו…"
איך זה לדעתך מתקבל במגזר הדתי?
"בציבור הדתי באמת יש היום המון זרמים וזה באמת לא נגמר. יכול להיות שיהיה מי שיגיד זה לא שייך, זה לא צנוע, אני לא יודעת מה למרות שזה מיועד רק לנשים ולא לקהל מעורב. אני לא אסתיר, כן יש דילמות בהקשר של הדת, קודם כל יש הקו האדום שלי, אני לא מרקידה מעורב. אין לי הרבה קווים אדומים ששמתי לעצמי בעיסוק הזה אבל זה קו אדום שאני לא מוכנה לעבור אותו לא משנה מה. מה שכן, בתוך זה יש גם שטח אפור כמו כל דבר בחיים, למשל אני נתקלת בלקוחות דתיים שבצד יושבים גברים בני משפחה, כמובן יהיו כאלה שיגידו זה לא בסדר אבל מבחינתי זה בסדר כי בסוף לא מדובר בהרקדה מעורבת ואין צורך להחמיר, בסוף יש כאן שמחה אמיתית ומכבדת".
עד כמה נשים לדעתך מרגישות משוחררות שעל עמדת הדי.ג'י יושבת אישה?
"אני מרגישה שברגע שיש במסיבת נשים ולא משנה אם הן דתיות או חילוניות, אישה בעמדת הדי.ג'י הן מרגישות יותר משוחררות, כי אני אישה וכי אני בראש שלהן ואני מתחרפנת יחד איתן, זה הרבה יותר עוצמתי שזה מותאם לנשים".
דרך העיסוק הזה את מרגישה שהגשמת את חלום הילדות ?
"אני ממש מרגישה שאני מגשימה את חלום הילדות שלי. חלום שתמיד היה שם והיה שלב שחשבתי שכבר לא אעשה את זה כי העבודה שלי כמורה מאוד שואבת, כמובן גידול הילדים והבית. לאישה יש היום כמה כובעים, החיים לפעמים כמו משחק ג'גלינג שאתה מנסה להרים ולשמור את כל הכדורים למעלה. לצד העבודה בהוראה, אני מרגישה שגם העיסוק במוסיקה הוא שליחות- לשמח אנשים"
צריך גם לומר שמדובר בשעות מורכבות?
"שעות העבודה שלנו הן הפוכות מהמשק, כאילו שהילדים שלי חוזרים הביתה אני צריכה לצאת, אני מאוד משתדלת להגביל את עצמי לשני אירועים בשבוע אם כי בתקופות עמוסות יותר כמו אוגוסט, אין ברירה אלא לעבוד יותר אבל אני כמובן דואגת לשמור על האיזון בבית בימים אחרים. בנוסף, לשמחתי יש לי בבית בעל תומך שצועד איתי יחד ואנחנו עובדים כמו בעסק משותף, אם אני בחזית הוא בעורף וכך הפוך לכן הכל חייב להיות מתואם ומסונכרן".
גם ברגעים מורכבים, המוסיקה תמיד שמחה אותי ואיתה אני נהנית לשמח אנשים"
מיכל נגר דדון (33) משדרות חוותה מספר טרגדיות והמוסיקה הייתה עבורה תמיד עוגן להתמודד עם המציאות. אחרי 9 שנים בתפקיד מנהלת מרכז מצוינות בשדרות היא החליטה לקחת פסק זמן לטובת חשיבה מחדש על המשך הקריירה וגם כדי להתפנות לאהבה הגדולה שלה: לנגן מוסיקה מעמדת הדי.גי'.
זאת לא הפעם הראשונה שאני מראיין את מיכל נגר-דדון משדרות שהספיקה במשך 34 שנותיה להתמודד עם לא מעט אתגרים. זה התחיל בגיל 15 (ינואר 2005) כשהיא צעדה במוצ"ש יחד עם אלה אבוקסיס ז"ל מסניף בני עקיבא עד שרקטת קסאם התפוצצה בסמוך אליהם וגרמה למותה של חברתה הטובה ולפציעתה. בהמשך היא נאלצה לחוות אובדנות כואבים במשפחה, פעם אחת בשנת 2006, אחותה הקטנה שילת נהרגה בתאונת דרכים, פעם נוספת (לפני 9 שנים) כשאביה נפטר לאחר התמודדות עם מחלה קשה.
מתוך הכאב היא מצאה תמיד דרך להתרומם, התחתנה, הקימה משפחה ומשהו אחד לדבריה תמיד היה שם ללוות אותה, לחזק אותה, להעצים אותה- המוסיקה. "תחום המוסיקה תמיד עניין אותי, תמיד היה לי ברור שזה המקום שלי אם זה לשיר במקהלה ואם זה ללמוד בחוג" מספרת נגר דדון, "תמיד חיפשתי דרך איך להביע את עצמי דרך המוסיקה אבל ברגע שנכנסתי למירוץ הזה של החיים, משפחה וילדים זה הפך למשהו משני אבל אני מרגישה שמוסיקה היא לגמרי חלק משמעותי בחיי והיה לי ברור שאני חייבת להוציא את זה החוצה בדרך זו או אחרת. גם ברגעים מורכבים, המוסיקה תמיד שמחה אותי ואיתה היום אני נהנית לשמח אנשים".
למה זה לא קרה עד היום?
"מילדות היה לי חלום להתעסק במוסיקה אבל לא ידעתי באיזה דרך. בנערותי היו לי מחשבות אולי אני צריכה לעסוק בשירה כי אני מאוד אוהבת לשיר אבל לא העזתי מספיק אולי גם כי זה לא אפשרי במגזר הדתי. מתוך המקום הזה אני מרגישה היום שהעיסוק שלי כדי.גי' די מפצה על כך ובאמצעותו אני מצליחה גם לשמח וגם להגשים את עצמי".
האסימון מבחינתה של מיכל נפל למעשה כבר לפני 4 שנים, בגיל 29 היא החליטה שאת הקריירה המוסיקלית שעליה היא ויתרה מוקדם יותר היא מגשימה באמצעות עמדת הדי.ג'י. "לפני 4 שנים החלטתי שאני הולכת ללמוד את התחום כשעוד לפני כן הרבה שנים זה התבשל אצלי. זה התחיל מזה שנרשמתי לקורס דרך המתנ"ס עם די.ג'י אלקנה חמואל אבל הוא לא נפתח בסוף בגלל שלא הייתה היענות. פגשתי אותו ברחוב ואמרתי לו "אלקנה אומנם הקורס לא נפתח אבל אני חייבת שתלמד אותי", מי שלא יודע הוא אחד הנחשבים בתעשייה הזאת והוא כמובן משלנו משדרות. לשמחתי עם הלב המיוחד שלו הוא נרתם ללמד אותי, בעצם מאז ועד היום הוא מלווה אותי והרבה בזכותו אני יודעת לנגן בעמדת הדי.ג'י.
לאחרונה היא השיקה מיתוג חדש עם לוגו חדש מתוך רצון לקחת את זה עוד צעד אחד קדימה. זה קרה לדבריה בזכות העובדה שהחליטה לקחת פסק זמן מתפקיד אחר שביצעה כדי לעשות לעצמה קצת סדר. "ב-9 השנים האחרונות ניהלתי את מרכז המצוינות בשדרות, זאת הייתה עשייה שמאוד נהניתי ממנה אבל היא גם הייתה מאוד תובענית, לא נשאר לי בכלל זמן לחשוב בטח שלא לפתח קריירה בתחום המוסיקה. החלטתי לקחת לעצמי פסק זמן כדי לחשוב בצורה רגועה ולא לחוצה על האתגר הבא ולאן לקחת את החלום המוסיקלי".
לדבריה, היום העיסוק הזה הרבה יותר מקובל מבעבר. "אם הייתי באה בגיל 20 ואומרת שאני רוצה להיות די.ג'י זה פחות היה מתקבל אבל היום בזכות לא מעט פורצות דרך שהראו והוכיחו שזה אפשרי ואין שום סטירה עם האמונה שלנו זה אפשרי מה גם אני בכלל חושבת שהעיסוק שלנו הוא מצווה גדולה של לשמחה אנשים ביום שמחתם".
מי למשל נותנת לך השראה, או שאולי פורצת דרך בעינייך?
"וואו יש מלא נשים שהן היום בשבילי השראה אגב לא רק במגזר הדתי. אם אני מסתכלת למשל על הזמרת נרקיס שהיא מבחינתי סוג של פורצת דרך, מקור השראה להמון נשים בתחום השירה אם זה מהמקום שהיא באה ואם זה שהיא התחילה קריירה מאוחר יחסית. היא מצליחה לעשות את זה בהמון ענווה וצניעות על הבמה ובכלל".
כמה זה מורכב להגיע לתחום הזה מהמגזר הדתי?
"אני דווקא לא חושבת שזה מורכב. נכון, אתה תפגוש בעיקר גברים והתחום הזה נתפס גם בהקשר של חיי הלילה ושם כן יש מורכבות בכל זאת זה להיות כל ערב עד השעות המאוחרות מחוץ לבית. יחד עם זאת החוכמה בעיני זה לדעת לשים גבולות על כמה אירועים לקחת בשבוע כדי לא לפגוע במשפחה, איזה אירועים לעשות כי ברור שאני לא אעשה כל אירוע. לא תמצא אותי עכשיו מנגנת באיזה טומורולנד (פסטיבל שנתי פופולארי המוני בעיר בום שבבלגיה)
כמה את מוגבלת בסגנון המוסיקלי באירועים של המגזר הדתי?
"אני לא מוגבלת בסגנון המוסיקלי אבל כן מן הראוי לנגן שירים עם שפה מכבדת ולא בוטא.תראה, אני מגיעה לתחום עם אג'נדה שאני רוצה להביא לעבודה שלי גם את הטעם שלי כדי לתת את הייחודיות שלי. אני לא רוצה להגיע לאירוע עם רשימת שירים וזהו ללחוץ פליי, רוצה להביא את היכולות שלי. כמובן, שאני קשובה למה שהלקוח רוצה אבל אני גם רוצה שלקוח ידע לסמוך עליי שאעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר. אין ספק, הדיסוננס הזה תמיד קיים."
מוסיקה חסידי אאוט?
"לא אאוט אבל תצחק מוסיקה חסידית הרבה יותר קשה לנגן כאילו מהמקום ההרמוני המקצועי. יש היום מוסיקה שנבנית כבר לרחבת הריקודים וכשאתה מביא את החסידי צריך להיות מאוד שולט במקצבים כדי לנגן את זה בצורה טובה".
כמה בנות מרגישות משוחררות שיש אישה על עמדת הדי.ג'י?
"לגמרי נשים מרגישות הרבה יותר נוח ליד אישה. אני יכולה לומר יותר מזה, יש נשים לאו דווקא דתיות מעדיפות ללכת לאירועים רק של נשים כי וואלה יש במסיבות כאלה 100% של נוחות, 100% של שחרור, ליהנות ולשמוח מכל הלב.
כמה נתקלת בהרמת גבה?
"אולי בעולם החילוני יש הרמת גבה, כאילו איך אישה דתייה היא די.ג'י אבל בעולם הדתי כבר לא נתקלת בהרמת גבה, זה אפילו טבעי. מה שכן, תמיד אני נתקלת בתגובות של התפעלות אבל ממקום מפרגן וטוב. מה שכן , אני כן מבינה שאם אתה נכנס לאולם ורואה אישה על עמדת הדי.ג'י זה יגרום לך להפתעה מהמקום שאתה רגיל לראות גבר, קל וחומר שמדובר באישה עם כיסוי ראש. בסוף אני נתקלת בעיקר בפרגון".