אחרי כמעט שישה חודשים שבהם לא רצו, לא הזיעו ולא התרגשו יחד, ביום שישי שעבר בשעות הבוקר המוקדמות עלו לראשונה חברי קבוצת הריצה של שדרות Sderot front runners על מדי הספורט כדי לסגור סוג של סגירת מעגל לזכרם של החברים היקרים שאיבדו בשבעה באוקטובר. הפעם, זה לא היה עוד מסלול שגרתי, גם ההתרגשות הייתה מסוג אחר, מצד אחד, שמחה שמהולה בלא מעט עצב על אלה שלא ישובו. מצד שני, תחושה של ניצחון. על אף המשבר הם ממשיכים לרוץ למענם ולזכרם.
כאמור, במתקפת הטרור של השבעה באוקטובר, קבוצת הריצה של שדרות איבדה ארבעה מחבריה. שניים מהם, קובי פריינטה ממייסדי הקבוצה ונעמי אזולאי-שטרית ז"ל יצאו עם חבר נוסף שניצל, רם חיון למסלול שעל כביש 34 בין שדרות ליד-מרדכי שם נתקלו בחוליית מחבלים. חבר נוסף של הקבוצה, ליאור ויצמן ז"ל, יצא באותו בוקר דווקא למסלול רכיבה על אופניים אך מצא את מותו באזור צומת שער הנגב שם המתינו עשרות מחבלים. חבר נוסף שקיפח את חייו הוא קצין המשטרה סנ"צ אבי עמר במקור ממושב זוהר באזור לכיש, למשך תקופה התגורר בשדרות והכיר את חבריו איתם נהג לרוץ לעיתים קרובות. עמר ז"ל ששימש כמפקד זרוע תשתיות ביחידת יואבנפל בקרב בקיבוץ בארי.
מלבד הרצים שמצאו את מותם ליד קיבוץ יד מרדכי למחווה המרגשת הצטרפו גם המשפחות של לוחמי הצנחנים אילי גמזו ואיתי מרציאנו ז"ל שנשארו בשטח כדי לארוב לחוליות נוספות וכן לשמור על פריינטה, שטרית ורם חיון אבל חוליה נוספת שהגיחה מאזור מחסום ארז באזור השעה 12 בצהריים הרגה אותם.
איבדו 4 חברים
קבוצת הריצה של שדרות החליטה שהריצה המשותפת הראשונה חייבת להיות לזכרם. הם התקבצו בכניסה לעיר שדרות במרכז מול 7 ומשם יצאו למסלול שעל כביש 34 שבין שדרות, דרך צומת קיבוץ ארז ועד מפרץ הסמוך לצומת יד מרדכי. משם דרך השדות הם הגיעו לנקודת עצירה שנמצאת בין קיבוץ יד מרדכי למושב נתיב העשרה, שם נרצחו חבריהם. הניצול מהאירוע הקשה, רם חיון השתתף אף הוא בריצה ותיאר לחברים ובני המשפחה את מה שאירע. "כשהגענו לנקודה הזו ליד העץ קובי אומר לנו "ראיתם את זה"? כי הוא זיהה יציאה של רקטה. אני ונעמי מסתכלים עליו ואומרים לו "כן ראינו". אני בטוח שכולכם ראיתם את התמונה שהצטלמנו מתחת לעץ. באותו יום לא היה פה כלום כי עכשיו חורף והכל פה צמח. ברגעים הראשונים אנחנו משועשעים ושואלים את עצמנו למה זה קורה כי בדרך כלל כשיש ירי הוא קורה בעקבות משהו. כשאנחנו לא מבינים מה קורה אני אומר לקובי שאולי יורים לכיוון הים כחלק מאימונים שהם עושים. מחכים כמה דקות ונעמי אומרת שהיא מפחדת, אני וקובי אומרים לה שגם אנחנו אבל נחכה רגע שהמטח יירגע ונרוץ בדרך הכי קצרה לרכבים. חולפות כמה דקות ומגיע לכיוון שלנו איזה רכב צה"לי, הוא עוצר לידינו ושואל מה אתה עושים פה, מספרים לו שאנחנו בריצה ואנחנו מבקשים ממנו שיוציא אותנו חזרה לרכבים. הוא אומר לנו שהוא לא יכול, שיש אירוע קטן על הגדר והוא חייב להגיע לחיילים שלו ואומר לנו תפסו מחסה, כשאני חוזר אני אאסוף אתכם. הכל התחיל בשעה 06:20, את הרכב הצבאי פגשנו בשעה 06:30 ואז אנחנו רואים שהמטח הזה לא נפסק, אנחנו רואים בטונדה ואנחנו אומרים לעצמנו אנחנו בשטח פתוח, לא מיירטים פה אז אם כבר עדיף שנהיה מתחת לקיר הזה. ואז אנחנו מחליטים לתת ספרינט לכיוון הבטונדה, נותנים את הספרינט הכי חזק שכל אחד מאיתנו יכול לתת".
התיעוד האחרון של נעמי וקובי ז"ל עם הניצול מהאירוע רם חיון
בהמשך, כפי שתואר לא אחת, הם שומעים את קולות הירי מתקרבים אז התברר כי מדובר בחוליות מחבלים. "אני אומר לחברים: אנחנו גבוהים מדי וחשופים מדי, תשכבו על הקרקע! היה שם צינור מקורות בולט. אמרתי לנעמי “כנסי מתחתיו, אני נצמד אליך, זורק עלינו כמה עלים להסתתר”. אני עוד לא מסיים את זה ורואה מחבל רץ בין הבטונדות, מעלינו! קובי נבהל ופותח ריצה לכיוון מערב, המחבל רץ אחריו ומשחרר צרור" תיאר בעבר חיון את ההיתקלות הראשונה אותה שרדו. "בשעה 12 אני שוב שומע רכב שנעצר בצומת ואני מציץ: זה רכב ישראלי עם רובי M-16 ומדי צה”ל וזה לא הקלצ’ניקובים. שמעתי קצת עברית ואנחנו מבינים שאלה חיילים. אני קם ואני צועק להם “צה”ל אנחנו אזרחים”. הם עשו לנו נוהל מעצר חשוד, ואני צועק להם “אזרחים אזרחים, מרים חולצה ומראה להם שאני לא חמוש”. פתאום קובי שלנו קם מהשיחים! ושואל אותנו, אתם חיים? אנחנו לא מאמינים, חשבנו שאתה מת".
בחלוף דקות אחדות, הייתה ההיתקלות השנייה שבה נרצחו קובי ונעמי. "המחבל שאיגף אותנו ראה את קובי הוא משך את תשומת הלב לכיוונו. לאחר הצרור שמעתי אותו צועק ונופל כארבעה חמישה מטרים מאחורי. עכשיו המחבל מסתובב והוא מאחורינו- מאחורי נעמי, החייל ומאחורי. עוד רימון, עוד צרורות… הרגשתי שקיבלתי כדור בגב. אין לי מושג מה קרה בדיוק חוץ מכך שהרגשתי מכה אדירה בגב ואני משוכנע שאני מת עוד רגע, ושיחקתי מת באותו שלב. צרור נוסף נורה ממש מעל ראשי, ואני מרגיש את נעמי הצמודה אלי מימיני, כתפה נוגעת בי, וההדף ותנועות הגוף שלה לא משאירים ספק: הצרור פגע בה".
"אנחנו מקיימים את הצוואה שלהם"
למסלול ביום שישי שעבר, כמעט חצי שנה אחרי התייצבו כ-40 חברים ובני משפחה שהגיעו לראשונה להכיר את המקום שבו איבדו את יקיריהם. הרגשות כמובן היו מעורבים. "לא קל לחזור אחרי יותר מחמישה חודשים. החלטנו לקיים מפגש קבוצתי על אותו מסלול שבעצם החברים של הקבוצה, רצו בשבעה באוקטובר ולא חזרו. בסופו של המסלול הגענו לנקודה שבה הם נתקלו במחבלים" סיפר חבר הקבוצה רפי שטרית, "ההגעה למקום הזה, לשמוע מקרוב את הסיפור מחבר קבוצה שניצל היה מאוד קשה ומצמרר לכולם, מצד שני היה מאוד עוצמתי וקשוח כי זה גם היה בליווי של המשפחות. לא היה פשוט לראות את כולם מתפרקים".
לדבריו של שטרית המסלול שבו מצאו את מותם שניים מחברי הקבוצה הוא המסלול אותו עשו כמעט על בסיס שבועי. "באופן אישי עבור כל אחד מחברי הקבוצה זה סוג של מסלול הבית שלנו, היינו רגילים לרוץ את המסלול הזה באופן קבוע ופתאום לחזור לשם אחרי שהרבה זמן לא היינו זה היה מרגש מאוד גם בשל הנסיבות. לחשוב שבמקום כזה שהיום הכל נראה ירוק, יפה, פסטורלי לפני מספר חודשים נרצחו לנו חברים זה לא תחושה קלה".
שטרית משוכנע שהם ימשיכו את הפעילות של הקבוצה גם לזכרם. "ראשית, אנחנו כקבוצה נעשה הכל באמת ככל שניתן על מנת להנציח אותם ונמשיך בדרך הזאת לחבר אנשים בזכות הספורט, במיוחד בקבוצה שלנו שעם כל הקושי, האובדן שהקבוצה חוותה באירוע הזה הפך אותנו להיות עוד יותר חזקים ומאוחדים ובאמת ניתן לראות את זה בכל מפגש שאנחנו מקיימים. אנחנו מרגישים שבהמשכיות הזאת אנחנו מקיימים את הצוואה שלהם כי הם היו מאוד דומיננטיים בקבוצה, מקרינים הרבה אור ושמחה".
בין הרצים היה גם סגן ומ.מ ראש העיר שדרות, אלעד קלימי שציין: קבוצת הריצה ״שדרות פרונט ראנרס״ היא לא רק קבוצה, היא משפחה. לרוץ ביחד בפעם הראשונה את המסלול שחברינו היקרים עשו בפעם האחרונה בחייהם, ולעשות טקס זכרון עם בני משפחותיהם, זה גם מרגש ואמוציונאלי וגם מאחד ונותן כח. אנחנו זוכרים וחיים את חברינו כל הזמן ומאמצים את משפחותיהם אל ליבנו. יהיה זכרם ברוך לעד".
אופיר עמר במקום שבו נרצחו שניים מחבריו הטובים.
אופיר עמר, חבר הקבוצה שאיבד את החבר הכי טוב שלו קובי פריינטה שיתף בתחושותיו: "זה היה מאוד מרגש לפגוש את כל החברים אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו וגם עצוב וקשה בגלל החברים היקרים שאיבדנו ואני באופן אישי, איבדתי את החבר הכי טוב שלי, חבר ילדותי קובי ז"ל" הוא מתאר וממשיך, "לשמוע את התיאורים של רם זה היה מצמרר. להבין שבמשך זמן רב הם רק רצו לצאת מהמקום, פגשו את הצבא ולא הצליחו יש גם תחושת פספוס ותסכול שזה יכול היה להיגמר אחרת אם היו מוציאים אותם קודם. צריך להבין שהם היו שם כמעט חמש שעות לכן גם יש תחושת פספוס גדולה. הכאב הוא באמת גדול ומה שנותר לנו זה להנציח אותם, לכן גם היה לנו חשוב לעשות סוג של סגירת ולעשות את המסלול שהם עשו ולא יצאו ממנו בחיים. יהיה זכרם ברוך!".