הדרך אל קברו של ר' יצחק ועקנין, "בבא חגי" כפי שמבטא היטב הנין שלו, ניר ועקנין רצופה מכשולים רבים בגלל שאף אחד אי שם בראשיתה של שדרות לא ממש ראה חשיבות בהנגשת המקום שאמור היה להפוך כך לפי ממצא ארכיוני נדיר לאחד המקומות הקדושים של הנגב אבל עם השנים, מסתבר כי מי שהיה נחשב לא פחות ולא יותר ל"צדיק הדור" "נעלם" מהתודעה המקומית ובדיוק כמו קברו, סיפורו לא נגיש ולא ידוע לציבור הרחב. אם להודות על האמת גם נשמע מאוד הגיוני, בכל זאת מדובר בפיסת היסטוריה בת 66 שנים ובדור שלנו קשה מאוד למצוא תושבים שהכירו את הצדיק.
"זה נשמע כמו סיפור היסטורי ממש מרתק" העיד בעבר אחד הרבנים שאיתו שוחחנו, "אני נולדתי וגדלתי בשדרות ואני חייב לומר שלמדתי לעומק סיפורים של כל כך הרבה צדיקים ורבנים הן מהמקרא והן מהדור שלנו ודווקא סיפור שנמצא ממש מתחת לאף שלנו לא שמעתי".
ככתב מקומי מזה 25 שנים אני יכול להעיד שאחד הנושאים שקרובים לליבי ובא לא אחת לידי ביטוי זה ההיסטוריה של שדרות, אפשר לומר שזה ממש בנימי נפשי. מי לא מכיר את האמרה המפורסמת "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" שלקוחה מספרו של יגאל אלון "מסך של חול". פעמים רבות אנחנו מסרבים לקלוט שהרבה לפני שנולדנו התקיימו כאן חיים שלמים ולחלוטין אם לא נדע לדעת ולשמר את הסיפורים של האנשים שבזכותם העיר שדרות חיה ובועטת אנחנו חוטאים בענק.
המאבק על קבורת הצדיק
על הסיפור של הצדיק אני שומע לאורך השנים בעיקר בשל העובדה שהוא נחשב לנקבר הראשון בשדרות. השנה היא שנת 1956, חמש שנים מוקדם יותר נוסדה מעבר 'גבים- דורות' שהפכה בהמשך לעיר ואם בישראל- "שדרות". אחרי דוקטורט מעמיק עם עדויות ממוסמכים והפקת הסרט "חלוצים" שהפך לאוצר היסטורי, הצליח דר' אהרל'ה כהן להוכיח כי תאריך ההקמה של שדרות היא בשנת 1951. העולים הראשונים שהגיעו לשדרות היו מפרס, עיראק וכורדיסטאן, ביניהם יש לציין סבא וסבתא שלי יוסף וחנה שלמה שמשפחתם הענפה השתכנה בבתים הראשונים של רחוב יוספטל.
כפי שניתן לראות בסרט "החלוצים" סיפורו של הנקבר הראשון מתקשר עם אירוע היסטורי אחר, יש לומר אפילו דרמטי שאירע בחודש ספטמבר 1956, ערב ראש השנה העברי (תשי"ז). עד פטירתו של הצדיק "בבא חגי" מסתבר שבכלל לא היה בישוב בית עלמין.
"מתי שאנחנו באנו לשדרות לא היה בית קברות" מספרת גוליה חכם ז"ל, "איך שהגיעו המרוקאים כל היום דיברו איך יכול להיות שבעיר אין מקווה, אין בית כנסת, אין בית קברות. ואז רב מכובד עמד למות וטריקי רצה לבצע קבורה".
יצחק טריקי ז"ל מתוך הסרט "החלוצים"
טריקי הוא כמובן יצחק טריקי ממייסדי שדרות, מי שניהל את מעברת גבים-דורות. בספרו "קורות יצחק" מתואר הסיפור בהרחבה כולל המאבק האלים מול המשטרה לקיים את הקבורה. "הגיע אליי נציג משרד הפנים ואמר אתם תקברו אותו בקיבוץ ניר עם, אמרנו לא יתכן שאנחנו ניתן אדם כזה שיקברו אותו בקיבוץ, הרי אתה יודע מה הייתה אז דעתם של העולים משדרות על הקיבוצים, לא יכול להיות שניתן לאלה שלא שומרים מצוות ואז החלטנו במוצאי שבת עם הפטירה שאנחנו קוברים אותו בשדרות" תיאר טריקי בקולו בסרט "החלוצים".
כך מתאר טריקי ז"ל בספר: "כאשר הגעתי למעברת גבים-דורות, שני נושאים היו בראש מעייניי: רופא ומרפאה ובית עלמין. רופא ומרפאה היו בצריף שבדי שהוקם בשדרות, ואילו בית עלמין אין. יום אחד הגיעו אליי וסיפרו לי כי תינוק מת בהיוולדו ולא ידעו מה לעשות בו, עד שהובא לקבורה בבית הקברות באשקלון. מיד לקחתי על עצמי את המשימה של הקמת "חברת-קדישא" במקום, וקבעתי שטח שבו יוקם בית הקברות. ברוב תפוצות ישראל יש חברת קדישא, ובכל עיר ועיר חברה קדישא מקבלת את האחריות מיושבי העיר לקבור את מתי העיר, ולא ייתכן שבעיירת שדרות לא תהיה חברת קדישא. המתנדבים לשם שמים עוסקים בקדושים, כנאמר: "לקדושים אשר בארץ המה". המתנדבים עושים את מלאכתם בקדושה ובטהרה ועושים חסד עם המת, כנאמר: "ועשית עימדי חסד ואמת". כתגמול לעושה חסד בטהרה – בהלבשת המת שבה הוא ממתין לתחיית המתים, ובעיקר בקבורה שהיא לתועלת נצחית והידבקות לייחודו של עולם, משום שהוא חסד לעולם האמת. מצווה זו היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. זאת תורת האדם, כנאמר: "היילודים למות, והמתים להחיות". קדושת המת בעיני העדה הצפון-אפריקאית, ובעיקר המרוקאים, היא מצווה עליונה. רבים רוצים להיות שותפים בעשיית מצווה חשובה זו, ועל-כן קבענו את יסודות הקמת חברת קדישא בשדרות. הסיבה והעיתוי הנכון באו במוצאי שבת קודש. נפטר זקן בעיירה, והוא בן מאה ושבע עשרה שנה, ושמו רבי יצחק ועקנין. עם פטירתו התגלו מומחים, מנוסים ובקיאים בקבורת המת. בו במקום קבענו פגישת לילה לסידור הקבורה וקביעת שטח לקבורה. בשעה מאוחרת קבענו את סדרי הלוויה, וארגנו קבוצת אנשים שיטפלו בכל הקשור לטהרת המת עד לקבורתו. האנשים שמונו לתפקיד הם: מכלוף צדוק, אוחיון אברהם, אלמליח רפאל, בן חמו אברהם )חמואל(, סעדון מימון, רחמים אליהו ומכלוף תורג'מן. עלינו עם קבוצת שומרים חמושים על גבעה, וקבענו שהיא תהיה בית הקברות הרשמי של שדרות. למחרת בבוקר נודע הדבר למשרד הפנים ונמסרה הודעה למשטרת אשקלון כי המשרד מתנגד לקבוע שטח קבורה ללא רישיון. קצין משטרת אשקלון, המפקח אופוטובסקי, הגיע מיד לשדרות עם קבוצת שוטרים מאשקלון, והודיע לי כי הזקן שנפטר לא יובא לקבורה בשדרות וכי יש לקבור אותו בבית הקברות באשקלון. כמובן התנגדתי ועמדתי על חשיבות המצווה, אמרתי שאסור לזלזל בכבודו של צדיק זה ומסרתי לקצין שננהג בתקיפות בכל מקרה שיפריעו לנו להביא לקבורה את הנפטר. נראה שאז לא היה למשטרה די כוח אדם, והקצין הודיע לי שאם אתנגד להצעתו, איעצר על ידי המשטרה. עם עזיבת השוטרים ארגנתי קבוצת בחורים צעירים, חזקים ומוכנים לכל היתקלות עם המשטרה, והבאנו לידיעת התושבים את שעת צאת מסע ההלוויה מביתו של הנפטר לכיוון בית העלמין. לפני יציאת הנפטר מביתו, הופיעה שוב המשטרה, והפעם עם תגבורת, וניסתה לשבש את מהלך ההלוויה. מיד נתתי הוראה שעל כל הנשים, הילדים והטף לשבת בשביל הרחב שמוביל מהכניסה לשדרות הישנה ועד ביתו של הנפטר, ואילו הגברים יתאספו ברחבת בית הנפטר ויקראו פרקי תהלים ויחסמו את המשטרה. קבוצת תוקעי השופרות, בליווי קוראי התהילים צעקו מאחורי הארון, בראש הארון צעדתי אני וכיוונתי את הסדר, ומאחורי הקהל הלכה קבוצת הצעירים. קצין המשטרה עשה צעד לא נכון וניסה להפריע למהלך ההלוויה, וזאת לאחר שהסברתי לו את הרגשות שמעוררת ההלוויה ואת חשיבותה, בעיקר משום שמדובר בצדיק גמור. הקצין לא הקשיב לדבריי והתפתחה תגרת ידיים בין הצעירים לבין השוטרים. בסופו של דבר התקיימה הלוויית מלכים, תקיעות השופר קרעה את הלבבות, ואני הוא שזכה להוריד את הצדיק לקבר, מה רבה וחשובה מצווה זו. אחרי הקבורה הופיעה שוב המשטרה עם תגבורת ועם כריזה, והודיעה מרחוק כי בלילה יפתחו את הקבר, וגופתו של הצדיק תועבר לאשקלון. הפעם התארגנו להתגוננות בתחום בית הקברות. כל הגברים אספו קרשים וסלי אבנים כנשק להתגוננות. כאשר נוכחו השוטרים בהתארגנות, החליט הקצין לעזוב את המקום, ורק ביקש לדבר אתי. הקהל התנגד בכל תוקף ואילו אני החלטתי לפגוש בקצין, אך לא לפני שמסרתי הוראות לחבורתי כיצד לנהוג במקרה ואיעצר על ידי המשטרה. נסעתי עם השוטרים לאשקלון, ושם הושמתי במעצר פתוח, דהיינו, ישבתי על ספסל, וזכיתי לקבלת פנים סבירה מצד השוטרים שדאגו לי לאוכל ולשתייה. ביום השני למעצר הופיע נציג משרד הפנים דאז, המנוח בר יהודה, ובידו אישור רשמי מטעמו המכשיר את מיקומו של בית הקברות ביישוב. באותו יום הופיע הנהג שלי עמר בטנדר של הסוכנות היהודית. עמר הגיע ובידיו אוכל וכיבוד עשיר שתושבי שדרות הכינו עבורי. הוא הופתע כאשר קצין התחנה אמר לו כי יצחק טריקי משוחרר. יצאתי לדרך עם עמר והוא עדכן אותי במה שהתרחש במעברה במשך היומיים שבהם נעדרתי. אי אפשר לתאר את קבלת הפנים, השירה והריקודים של התושבים ברגע שדרכה כף רגלי בפתח היישוב; אך קרה דבר מוזר ביום השבעה ליד קברו של הצדיק. הציבור שכל כך אהב אותי, רצה שאשבע ליד קבר הנפטר שאני לא אעזוב את שדרות לעולמים. מרוב התלהבותי מהקהל נשברתי ונשבעתי, ועל כן עד היום לא הפרתי את שבועתי. פעמים נקרו בדרכי הזדמנויות לעזוב את המקום והדבר לא יצא לפועל; כנראה זה כוחה של שבועה שקשורה בחסד של המת.
"היה רב גדול ומוערך במרוקו"
"מאז שאני ילד אני שומע סיפורים מהאנשים המבוגרים של המשפחה הקרובה על סבא רבה שכולנו קוראים לו "בבא חגי" מספר ניר, "עם השנים הסיפור של הצדיק סיקרן אותי מאוד, גם מהסבתא שלי ז"ל שזכיתי להתגורר בביתה תקופה קצרה שמעתי אינספור סיפורים על האישיות המיוחדת שלו ועד כמה בתקופה שהיה חי הוא הצליח לעזור להמון אנשים והיה נחשב למקובל שכולם בתקופה הראשונה של שדרות הכירו".
ניר וקנין, הנין של בבא חגי זצ"ל צילום: אורי גבאי
לדבריו של הנין ככל שחלפו השנים הוא תמיד ניסה לברר עוד ועוד פרטים אודותיו. "בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממש חוקר את הסיפור ומחפש עוד ועוד מידע וזה לא פשוט מהסיבה שאפילו אבא שלי שהוא הנכד שלו עוד לא נולד ולא זכה להכיר אותו. קשה למצוא היום אנשים שהכירו אותו ואת פועלו בשדרות, לצערי רובם לא בין החיים".
מי שזכתה להכיר את הצדיק היא עליזה קרובת המשפחה מב"ש . "הייתי בגיל 11-12 שהצדיק עוד היה חי כך שאני זוכרת אותו ומכירה את הסיפורים עליו. הוא למעשה התגורר בבית של האחות של אמא שלי (עישה ועקנין ז"ל)" היא שיתפה אותנו השבוע, "הוא היה צדיק גדול, אדם רודף שלום, אדם שכולו טלית תכלת שאי אפשר היה להגיד עליו מילה רעה אחת. הוא היה רב מאוד גדול ומוערך במרוקו וכשהוא עלה לארץ היו לו לא מעט מאמינים, אני זוכרת שאנשים ממש היו מגיעים לקבל את ברכתו ולקבל את עצתו לכל מיני בעיות. הוא היה צדיק שהאמין במעשים שלו ובירך את כולם".
הצדיק, כך מספרים בני משפחת ועקנין התגורר בדירה שקיימת עד היום בסופו של רחוב הברוש. בית הכנסת הקרוב לשם הוא בית כנסת 'ישורון' שבו גם התפללו ילדיו של הצדיק. קיווינו לדלות מידע מהרב שמשמש עד היום כרב בית הכנסת רבי יהודה אסרף שיבדל לחיים ארוכים. "אני אישית לא זכיתי להכיר את הצדיק כי הגעתי לשדרות ממרוקו רק בשנת 1962 אבל שמעתי עליו רבות" הוא סיפר השבוע ונזכר מתי שמע לראשונה על הסיפור. "הייתה לי פעם אחת נסיעה עם יצחק טריקי ז"ל והוא סיפר לי את כל הסיפור של הקמת בית העלמין ואיך הם נאבקו לקיים את המצווה כשנפטר הצדיק בבא חגי, שמעתי ממנו המון סיפורים על רב גדול וצדיק תהיה נשמתו בגן עדן".
מי שמעיד שחש את עוצמתו של הצדיק הוא הנין ניר. "אפשר לומר שהפעם הראשונה שממש הרגשתי חיבור רגשי מיוחד לצדיק הייתה בעקבות מקרה רפואי קשה שחוויתי" הוא משתף, "בגיל 23 הייתה לי תקופה שסבלתי מכאבי ראש ובמשך חצי שנה היו לי הקזות דם, באחד הביקורים הפעמים לפני ההקזה הרופא יצא אז פתחתי לו את הספר הבחנות של הטיפולים שלי והיה רשום נמצא " jak2", שהוא נכנס סגרתי את הספר הזה ושאלתי אותו "מה זה" והוא ביקש להמתין עד יום ראשון. אני כמובן לא המתנתי והגעתי הביתה ובדקתי בגוגל ושם היה כתוב שזה תהליך ראשוני של סרטן הדם. התחלתי לבכות את החיים שלי, חשבתי שזה כבר הסוף".
למחרת, יום שישי הוא הגיע לאכול אצל אימו "מול פינת האוכל ניצבת תמונתו של הצדיק. חטפתי ממנה הבזק של אור שאני לא יודע להסביר עד היום. עזבתי את האוכל התרחצתי ונסעתי לבכות אצלו בקבר. באותו שישי הוא בא אליי לראשונה בחלום, כולו היה עטוף בלבן בחלום בבית הכנסת אני והוא התפללנו ופתאום הבית כנסת התחיל לבעור באש. יכול להיות שזה ישמע לא הגיוני אבל ביום ראשון הגעתי לרופא, עשיתי 6 בדיקות דם ובסוף האבחון הם אמרו לי :"אנחנו לא יודעים להסביר אבל אין לך כלום".
הדיווח בעיתון 'חירות' על המקום הקדוש הראשון בנגב
מה שחיזק את מה שטענו לאורך השנים זקני הישוב שחלקם כאמור כבר הלכו לעולמו זה ממצא ארכיון נדיר- גזיר כתבה מתוך עיתון חירות שהיה יוצא לאור בארץ ישראל. מדובר בכתבה שפורסמה ב-11.10.1962 תחת הכותרת "קברו של הרב ועקנ ין הוכר כמקום קדוש ראשון בנגב".
בכתבה עצמה נכתב. "קברו של הרב יצחק ועקנין בשדרות הוכרז כמקום הקדוש הראשון באזור הנגב, והוא עומד לשמש מקום להילולות דתיות מדי שנה ליוצאי צפון אפריקה מכל ישובי הנגב. זקני העדה הצפון־אפריקנית בעיירת העולים שדרות ועסקני דת של העיירה, אשר עלו לפני ימים מספר על קברו של הרב ועקנין ז"ל, החליטו להכריז על מקום קבורתו בשדרות כמקום קדוש וקבעו את יום מותו, ב' בתשרי , בתורת יום התייחדות עם זכרו ועליה לקברו. כן הוכרז יום זה כיום הילולא לכל ישובי הנגב והדרום ולשם כך הוסיפו לשמו לאחר מותו את המילה "הנגב". לדברי זקני העדה הצפון אפריקנית סיפר להם הרב המנוח אשר נפטר במקום לפני שש שנים, זמן קצר לאחר עלייתו לארץ, כי זכה להתגלותו של אליהו הנביא. המנוח, שהיה כבן 120 במותו הוא נצר למשפחת רבנים ותיקה במרוקו. בקרבת קברו הטמינו הזקנים בעת ביקורם במקום ספר תורה שנפסל".
למרות שחלפו כבר 66 שנים מאז שהוא נפטר, אביו שקרוי על שמו מקפיד לקיים מדי ראש השנה את ההילולה לזכרו עם בני המשפחה וחברים. "בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממש חוקר את הסיפור אודותיו ותמיד יש משהו שאני שואל את עצמי, איך יכול להיות שסיפור כזה היסטורי על רב גדול נשכח מהתודעה המקומית? אני חושב שראוי שהעירייה תעשה תיקון ותמצא דרך להביא את סיפורו ואת זכרו כמו שהוא לדעתי ראוי".