התקופה הקשה של הקורונה אולי מאחורינו אבל בקליניקה של שולמית לרנר בשדרות היא מורגשת היטב ולא בגלל הסימפטומים המוכרים שלה- מסיכה על הפנים ומרחק של שני מטרים אלא בשל העובדה שכל העולם הטיפולי מתמודד עם "פוסט קורונה", בעיות שצפות כמו "ביוב" כתוצאה מתהליכים והתמודדויות שהתרחשו בשנתיים הכי מורכבות של האנושות במאה הנוכחית.
"תקופת הקורונה לחלוטין עדיין איתנו" היא אומרת בנחרצות, "בכל עולם הטיפול יש לחץ מאוד מאוד גדול היום על מטפלים. אני מקבלת המון טלפונים שאנשים מחפשים טיפול המון זמן בנרות, מחכים חודשים כי כל המטפלים עמוסים. אני יכולה לומר לך שהמון בעיות הן במשפחה, הן בהורות והן ברמה האישית שלא טופלו וחייבים עזרה מקצועית מוצפים ולכן הביקוש גדל".
הזמן לא עשה את שלו, בכל זאת אנחנו כבר שנה וחצי בחיי שגרה שהכרנו קודם?
"לא תמיד הזמן עושה את שלו משום שיש בעיות שנולדו באותה תקופה ועדיין קיימות, יש כמובן שהצליחו לקחת את זה למקום טוב אבל יש לא מעט שלא הצליחו ומתמודדים עם ההשלכות. למשל, תקופת הקורונה הציפה המון חרדות כי כולנו חיינו תקופה ארוכה בתוך סיר לחץ, זה השפיע מאוד על ההורות ודרש מההורים לעשות דברים שלא עשו אף פעם, יש המון אנשים שאיבדו עבודה ועד היום לא מוצאים את עצמם, תוסיף לכך את העבודה שהלחץ השליך על הזוגיות והעמיד הרבה משפחות במבחן לא קטן. כמובן שיש כאלה שלקחו את התקופה הזאת למקום של זמן למשפחה וזה נהדר, יש כאלה שניצלו את זה לחישוב מסלול אבל יש כאלה שלא הצליחו לחוות את זה ככה ולכן הם חייבים מענה מקצועי".
לטפל בטראומה ולא להזניח אותה
מדי שבוע זוכים הקוראים של 'דין וחשבון' לטיפים אבל בעיקר לסיפורים שמצליחים לשים לנו מראה על מציאות חיינו, בין היתר בנושא ההורות, התמודדות עם ילד שכועס ואיך מגיבים לסיטואציה, תגובות אימפולסיביות של הורה, או למשל בנושאים הקשורים בהעצמת נשים- התמודדות עם לידה שקטה, התמודדות עם קשיים חברתיים, חוסר ביטחון לפגוש חברים מהעבר וגם על אנשים שהגיעו אחרי 50 שנה החליטו לטפל בפצעי ילדות שלא עוזבים אותם.
שולמית לרנר בקליניקה שלה. צילום: אורי גבאי
"אני חושבת שכל אחד מאיתנו סוחב איתו רגעים נעימים אבל גם רגעים פחות נעימים" היא מספרת בפתח השיחה שלנו בקליניקה, "במאמרים שאני מפרסמת כמובן באים לידי ביטוי מקרים שאני פוגשת כאן ואני חושבת שזה מצליח לגעת בהרבה אנשים כי אלו סיטואציות שהרבה חווים, אם זה בנושא ההורות ואם זה בסיטואציות שאנו חווים ביום יום שלנו". למקרה שתהיתם, לרנר (40) נשואה ואמא לשישה ילדים מגיעה לדבר אתכם על ההורות מניסיון.
לדבריה, לעבודה הסוציאלית היא לא הגיעה במקרה. "אני קוראת לזה "פגם גנטי", היא מדגישה בציניות על כך שהלכה בעקבות אמא שלה. "גדלתי בבית כזה של חסד שמסייע לאנשים שבשולי החברה שלנו, זה היה בית שמארח המון, משפחה שנותנת תשומת לב ל"אנשים השקופים" שפחות שמים לב אליהם. אותי לימדו מגיל קטן שיש לנו תפקיד לא סתם לחיות בטוב עם משפחה שכלום לא חסר לה אלא מה שקיבלנו אנחנו צריכים גם לתת לאחרים".
אפשר לומר שהלכת בעקבות אמא לאותו מקצוע?
"כשניגשתי לאקדמיה רציתי דווקא ללמוד תחום אחר אבל תוך כדי הבנתי שזה חזק ממני והחלטתי בעצם ללכת אחר אמא וללמוד עבודה סוציאלית. עם הזמן בלימודים זה כבר היה נראה לי די טבעי ואני מאוד שמחה שבסופו של דבר הלכתי אחר התחום שמתאים לי. ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים שאני נהנית מקשר עם אנשים, שמסקרן אותי לשמוע סיפורים חיים של אנשים, התמודדויות, בעצם להכיר דברים אחרים שלא חוויתי או הכרתי ולדעת שיש אנשים שגדלו בצורה אחרת. היה לי ברור שאני מאוד רוצה לעזור לאנשים".
יש עובדים סוציאליים שמרגישים גם תסכול גדול?
"בוודאי. בעבודה סוציאלית עם כל הרצון הגדול לעזור יש המון תסכול כי לא תמיד זה אפשרי כמו שאתה רוצה וחושב שאפשר. אני באה מתחום של בריאות הנפש וגם שם הרבה פעמים אני נתקלת במציאות חיים שלא תמיד יש לי יכולת להשפיע אבל יש סיפוק לראות את החיוך על הפנים של הבנאדם, לראות שהצלחתי קצת לשפר מצב רוח, אולי לתת איזה טיפ שהוא יוכל לקחת איתו הלאה אבל אני חושבת בהמון מקרים עצם זה שמישהו מקשיב זה כבר עוזר למטופל כי באמת אנשים מתמודדים עם כל כך הרבה דברים במיוחד אחרי שעברנו את תקופת הקורונה שהחריפה את הדברים שממלא התמודדנו איתם וזה שהיום הרבה מהתקשורת הפכה להיות דרך המדיה ופחות בינאישית פחות תקשורת קרובה אז זה עוד יותר העצים את הקושי אצל אנשים".
אחרי שסיימה אל לימודיה ועברה כמה תחנות בדרך הבינה לרנר שהיא עוד לא מצאה ממש את המקום שלה. "עבודה סוציאלית זה תחום רחב מאוד שנוגע בהמון המון תחומים. בהתחלה עבדתי עם קשישים, לאחר מכן בארגון ידיד הנפש כך שנחשפתי מקרוב לתחום הפסיכיאטרי" היא מסבירה, "כל השנים כסטודנטית מאוד סיקרן אותי אנשים שמתמודדים עם מצוקות ואמרתי לעצמי טוב איך עוזרים להם. אי אפשר להיות אדיש שאתה רואה בנאדם כל כך סובל, באמת חיפשתי ללמוד ולהתפתח כדי שאני באמת יוכל לעזור לאנשים. במקביל למדתי תואר שני לעבודה סוציאלית קלינית ועם השנים למדתי עוד כלים לטיפול בטראומה\ נחשפתי לעולם הזה של טיפול בטראומה".
"היום אני מטפלת בחרדות, דכאון, ocd, מחשבות טורדניות, פוסט טראומה, אנשים שסוחבים טראומות שלא טופלו גם מהילדות. מגיעים לפה המון שוטרים ובכלל אנשי כוחות הביטחון שסוחבים המון דברים, יש אנשי צבא שמטופלים ואפילו לא נמצאים במאגר של מערכת הביטחון כי הם רוצים לשפר טיפה את איכות החיים".
אגב, למרות שפתחה קליניקה ונותנת מענה רחב להמון קליינטים, לדבריה על העבודה עם הקשישים וניצולי השואה היא לא ויתרה.
בעבודה בקליניקה את נחשפת להמון מקרים וסיפורים, מה התובנה הגדולה שלך בכל הנוגע לעבודה הסוציאלית?
"המסקנה שהגעתי אליה ומלווה אותי בעיסוק שלי באופן יומיומי שטראומה היא בלתי נפרדת מתחום העבודה הסוציאליות. בעצם הרבה פעמים זה נוצר מאיזה חוויה קשה שנצרבת בתוכנו ובעצם נוצרת בראש איזושהי תבנית שמקבעת אותי. אני הרבה פעמים רואה פה אנשים מבוגרים שהיו ילדים מוכים לשעבר או ילדים שלא ראו אותם מספיק בבית, לא ראו את הצרכים שלהם כילדים. עד היום זה יוצר קושי בתקשורת, התקפי חרדה לא טיפלו בזה בגיל צעיר וסוחבים את זה המון שנים והדברים האלו מצריכים טיפול, שיחות עם פסיכולוגים כדי לשחרר חסמים שמתפתחים עם השנים ולעיתים אנחנו לא מודעים אליהם ולא תמיד מבינים שאותו אירוע מסוים הוא זה שמשליך על המציאות שלי גם 40 שנה אחרי אותה חוויה טראומתית"
אגב, כמה המציאות הביטחונית משליכה על המצב כי גם כאן החשש שטראומה תצוף גם בעוד עשרות שנים?
"בשדרות ההתמודדות של משפחות היא הרבה יותר מורכבת משום שאם לא די בהתמודדות היומיומית העמוסה גם כך אצל כל משפחה נוספה התמודדות ביטחונית ובתוך כל הכאוס הייתה גם את תקופה הקורונה. בנושא הטראומה נגיד אם אנחנו מדברים על מציאות ביטחונית, תושבים שנחשפו למקרה של נפילת טיל ברחוב, הם לכאורה לא נפגעו פיזית ואולי לא ייחסו לזה חשיבות אבל זה נצרב בתודעה כחוסר אונים, חוסר שליטה ואז אני מנסה לפתח משהו שיעזור לי להחזיר את השליטה ולא תמיד זה מצליח לכן חשוב להגיע לאנשי מקצוע ובטח לא להזניח את זה".
למעשה כל אחד מאיתנו סוחב איתו משהו או מהילדות או מהמציאות הביטחונית או אולי מהבית?
"לכל אחד יש תיק שהוא מתמודד איתו וזה לא תמיד נראה. גם אם הדשא של השכן לפעמים נראה ירוק יותר ונראה שהכל סבבה תמיד לכל אחד יש התמודדות, אתגרים, אף אחד אין לו חיים שהכל דבש. אין מה לעשות, כולנו נשרטנו בצורה כזו או אחרת וכולנו זקוקים לאוזן קשבת לטראומה שלנו, היום גם לא צריך להתבייש לבקש עזרה".
במה זה בא לידי ביטוי שאנחנו מזניחים טראומה?
"נתקלתי במקרים של אנשים שחוסר טיפול השליך על מערכות יחסים, זה תוקע אותם בקשרים זוגיים, זה תוקע אותה כהורים ואז צצות החרדות כי זה מחזיר אותם רגע שנייה איך אני הייתי בתור ילד והדברים האלה לא טופלו ואז יש עוד דור שני ושלישי שמשלם את המחיר אז לגלות את כל העולם הזה של טיפול בטראומה היה מסעיר מבחינתי, לגלות שבסוף מאחורי כל המחלות וההפרעות יושבים אנשים שנפגעו מאוד והנפש בסוף לא עמדה בעומס ואז מגלים את הנזקים".
איך מתמודדים עם הורות שיוצאת משליטה
כאמור, אם יש נושא שהיא משקיעה בו לא מעט זה נושא ההורות שבאמצעותו היא נחשפת להמון פצעים של אנשים. "קודם חשוב בהרבה מקרים להבין מה היה בעבר, לחזור לכאורה ל"מקום הפשע" היא מסבירה, "לצערי הרבה ילדים מוכים לשעבר, אנשים סוחבים פגיעות מיניות מהילדות, לפעמים הורים שהיו עסוקים בקשיי החיים ופרנסה, להתמודד על להביא לחם הביתה ולא היה להם זמן להסתכל על הצורך הרגשי של הילד".
למעשה אפשר לפגוש את זה אצל כל משפחה בלי קשר לקשיים שעברו ההורים?
"נכון. הרבה פעמים אחים שגדלו כמה אחים בחדר אחד אבל קיבלו חיבוק מאמא והקשיבו להם והיו איתם, אולי אפילו קיבלו יותר מאשר ילד שחי בחדר לבד עם טלוויזיה אישית ופרטיות אבל אף אחד לא שאל מה שלומך ומה עובר עלייך. ברור שילד שגדל עם תנאים טובים יותר יש לו סיכוי להצליח אבל זה לא אומר שהוא לא יגדל עם איזו שריטה שתשאיר אצלו טראומה".
בכלל הורות זה נושא מאוד מורכב, בעידן של היום יש גם לי כהורה המון קשיים?
"אני שומעת אצלי בקליניקה הרבה דילמות שיש לאנשים בהורות. ראשית זה מחזיר אותנו לילדות שלנו ואנחנו נעשה כמו שלמדנו, כמו שההורים שלנו גידלו אותנו או נעשה בדיוק הפוך. לפעמים בשני הקצוות האלה אנחנו מפספסים רגע לראות מה הילד שלנו הפרטי צריך, זאת אומרת אנחנו מונעים מהדברים האוטומטיים שלנו והרבה פעמים דווקא מהמקום הזה של השריטות שכל אחד מביא מהבית שלו אנחנו לא עושים בדיקה שנייה רגע מה נכון לי ומה נכון לילד שלי. אני מאוד משתדלת לחזק אימהות ואבות שמגיעים לפה קודם כל לשים לב לילד שבתוכם. בסוף כל אחד מאיתנו הוא ילד קטן וכאשר אנחנו מקשיבים לילד שלנו בפנים אז אנחנו יכולים גם להיות קשובים לילד שלנו האמיתי הביולוגי בחיים האמיתיים".
ובחיים האמיתיים מגיעים לסיטואציות מאוד מורכבות בין הרצון להקפיד על כללים ברורים עם הילדים לוותרנות יתר שמתפרשת על ידינו ההורים כוויתור על עקרונות?
"לפעמים אנחנו מגיעים לסיטואציות מול הילדים שנובעות מחוסר של הבנה לילדה שבי. אני בעצם חוזרת לפצעי הילדות שלי ואז אני מגיבה משם ולפעמים זה לא נכון כי זה לא מה שקורה לי עכשיו אבל כשאני יודעת לעצור להקשיב לעצמי מה כואב לילדה הפנימית אז עכשיו היא צריכה שקט, קצת שיחבקו אותה, שיקשיבו לכאב שלה, אני יוכל להיות אמא פנויה יותר לילד שלי. אם אני לא מקשיבה לעצמי ועובדת על אוטומט הסבלנות שלי תהיה פחותה וכל אמא שרוצה לשפר את ההורות שלה חייבת להיות בהקשבה פנימית לפני שהיא מגיבה ופועלת. אני מודה, זה קשה כי החיים שלנו בתוך מרוץ בלתי נגמר ואנחנו רק רוצים לכבות שריפות ולהמשיך למשימה הבאה".
ולפעמים זה יוצא משליטה
"לפעמים ילדים מרגישים כועסים מאוד והורה מפעיל אלימות ומרגיש שכל העסק להיות הורה זה גדול עליו אז אני אומרת שנייה תעצור לפני שאתה מהתפרץ ולכעוס על הילד אז עדיף לעצור לנשום, לעשן אולי סיגריה או לשתות קפה ואז להקשיב לילד מה הוא צריך ממנו, היכולת להקשיב לעצמי היא מאוד חשובה לנו כהורים על מנת שלא ניסחף לסיטואציות לא נעימות ומלחיצות שלא עושות לי טוב כאבא ואמא ולא עושות טוב לילד".
מה הטיפ שלך להורים שמתמודדים עם קשיים כאלה?
"אני אתן את מה שאני משתדלת ליישם בחיים שלי ואני חושבת שכל אחד יכול לקחת אליו ולא משנה עם מה הוא מתמודד בבית. זה רגע לחשוב עם עצמי. ההורות של תחילת החיים ובכלל היא מאוד תובענית. ילד קטן צריך את העזרה מאמא עכשיו הוא לא יכול להתאפק שנייה אז לפעמים אנחנו מנסים למצוא בתוך סיטואציות כאלה את הזמנים שהם רגע לעצמי, טוב אני צריכה שהילד ילך לישון, אלף אפגוש מישהו שאני אוהב, טלפון לחברה, דברים כאלה פשוטים של החיים או בבוקר לפני שהילד מתעורר אקום שעה קודם ואטפל רגע בעצמי. כל הורה פשוט חייב למצוא את הרגעים האלה לעצמו שבהם הוא יכול לנשום עמוק ולתת את עצמו בצורה הכי טובה לילדים שלו".