כשאורית אלון מאופקים הרגישה תחושת מיצוי בתחום הטיפול הסיעודי היא החליטה לעשות הסבה וב-13 השנים האחרונות מנהלת מפעל לייצור בטון. בראיון מיוחד היא מספרת על העבודה בענף גברי ועונה לשאלה האם הממ"דים שלנו בטוחים מול הרקטות מעזה.
אם מישהו היה שואל את אורית אלון לפני עשרים שנה שבחלוף הזמן היא תנהל מפעל לייצור בטון, היא כנראה הייתה צוחקת לו בפנים. אלון הייתה אז בכיוון אחר לגמרי, למדה את התחום הסיעודי בטיפול בקשישים ועבדה בזה עד שהבינה שעם כל הכבוד שהיא רוחשת לעבודה משמעותית עם נתינה גדולה היא חייבת להיות במקום אנרגטי יותר שבו היא תוכל להביא לידי ביטוי את יכולת הניהול שלה ויותר מהכל את יכולת המכירה שלה שהצטיינה בה בצעירותה.
את המקום הזה היא מצאה דווקא בתחום שקרוב לוודאי אתם תפגשו בעיקר את המין הגברי, אחרי הכל, כמו שאלון נתקלה בזה לא מעט, "מה לנשים ולתחום הבנייה והמעטפת מסביב", אז כן אחרי מספר שנים שהקדישה לעבודה הסיעודית היא עשתה הסבה מקצועית חדה. תחילה עשתה זאת במפעל לייצור בלוקים באופקים. "כשעברתי להתגורר באופקים לפני כעשרים שנה חיפשתי עבודה וקיבלתי הצעה לעבוד במפעל לייצור בלוקים ומייד נדלקתי על הרעיון גם לעבוד במכירות וגם ללמוד תחום חדש" מספרת אלון.
לפני 13 שנים, היא הפכה להיות סוג של חלוצה, כשהחלה לנהל מפעל לייצור בטון ברהט. הדרך לשם לא הייתה קלה במיוחד, אבל את אורית שום דבר לא עניין. היא התאהבה במקצוע וראתה הזדמנות אדירה כשהבעלים של המפעל "אקסטרא בטון", בו היא עובדת כבר 13 שנה, הציע לה לנהל את המפעל. היא כמובן קפצה על המציאה, וכך ממטפלת סיעודית במשך שנים, היא עברה למגרש של יציקות בטון ובניית ממ"דים. "זה שאני אישה לא אומר שאני לא יכולה לנהל מפעל כזה. זה תחום שמרתק אותי ואני לומדת עליו כל יום מחדש, כבר יותר מעשר שנים. זה מה שאני אוהבת לעשות", היא מספרת בנחרצות.
הסבה ממטפלת סיעודית למפעל בטון
כבר בכניסה למפעל היא מקבלת אותנו בחיוך גדול. הוא נמצא ברהט והוא עצום בגודלו. למעט המזכירה, היא האישה היחידה שנמצאת שם, בין עשרות בנים שניכר עליהם שהם מאוד רוכשים לה כבוד. היא מספרת לנו בתשוקה רבה על הבטון ועל סוגיו, והאהבה שלה למקצוע פורצת מכל כיוון ולא ניתן להטיל בה ספק.
חלוצה בתחום. צילום: אורי גבאי
במהלך הסיור שהיא עורכת לנו במקום אי אפשר היה שלא להסתקרן מתהליך הייצור עד שהבטון מועבר אל המשאיות המוכרות לכל אחד מאיתנו שנכנסות ויוצאות מהמפעל בקצב מסחרר. על פניו זה נראה כאילו מדובר במתכון פשוט אבל בחדר הבקרה היא מפגינה בקיאות גדולה. "תדמיין לך שף קונדיטור שמכיר עוגות ללקוחות, זה חייב להיות מדויק ביותר כדי לצאת טעים, גם כאן מגיע איש מקצוע שנקרא "טכנולוג" אחת לכמה ימים הוא בודק את התערובות של הבטון לפי הייעוד בניה ומה שנקבע בשטח על ידי אנשי מקצוע שבנו את תוכנית הבניה אם זה לקלונסאות או יציקה, בכל זאת יש לנו עסק עם בטיחות ובניה והכל חייב להיות מדויק".
בדרך למשרד שלה אנחנו עוברים במעבדה, לשם למעשה מגיעות הדגימות של הבטון כדי לוודא שהכל נעשה באופן מדויק והתוצאה טובה. במסגרת התפקיד שלה מוצאת עצמה אלון לא אחת בתוך אתרי בנייה כדי לפקח מקרוב שהכל נעשה כמו שצריך, לדבריה בתחום הזה אין מקום לטעויות. "בתוך כל ההתעסקות אני רק לומדת והיום כשלקוח בונה בית או חברת בנייה מתחילה פרויקט אני מגיעה לשטח לבדוק מה דרגת השקיעה, חשיפה כדי להתאים את הבטון לתוכנית של אנשי המקצוע. דבר נוסף וחשוב בדיוק שלנו הוא ברגע שמשאית יוצאת מהמפעל, הבטון חייב להגיע ליעדו מקסימום תוך 90 דקות לכן גם העבודה שלנו מתמקדת בעיקר באזור הדרום".
כאמור, אלון בת 45, מתגוררת באופקים ואם לשלושה ילדים. היא מעידה על עצמה כי אם יש משהו שגרם לה להתחבר לתחום הזה, כנראה זה בגלל אביה שהתעסק בבניה, אבל כשהייתה מטפלת סיעודית לא שיערה במוחה שהשינוי המקצועי שתעשה יהיה כל כך קיצוני, ויגיע לתחום שלא מכיל בתוכו כמות גדולה של נשים, בטח לא בתפקידי מפתח כמו ניהול מפעל בטון. "גם היום יש מי שמסתכל על זה מוזר, אבל מהר מאוד לומדים מי אני ומעריכים את היכולות שלי בלי קשר לזה שאני אישה"
איך הגעת בכלל לנהל מפעל כזה בתחום שהוא גברי כמעט לחלוטין?
"זה באמת מוזר כי לפני 20 שנה הייתי בכלל מטפלת סיעודית. משנת 2000 אני נמצאת בתחום הבטון, זה לא מעט זמן. במשרה הקודמת הייתי במפעל לייצור בלוקים, ככה שאני באמת אוהבת את התחום הזה ואת תחום הבנייה בפרט. בהתחלה לא ידעתי הרבה על העולם הזה, אבל לאט לאט למדתי והעמקתי את הידע שלי כדי להיות מה שאני היום. חוץ מזה, רציתי משרה שאני אהנה ממנה ואוכל לשלב את זה עם העובדה שאני אמא לשלושה ילדים קטנים. פה מצאתי את האפשרות הזאת, והעובדה שאני לא יושבת כל היום רק במשרד ויוצאת הרבה לשטח, זה משהו שמאוד עוזר לי כי אני ממש היפראקטיבית".
איזה תגובות קיבלת מהסביבה?
"כל מיני סוגים של תגובות. יש כאלה שמופתעים ולא מקבלים את זה עדיין. אני עובדת במגזר הערבי ושם תקרת הזכוכית של הנשים היא מאוד ברורה, קשה להם לקבל את זה שאישה אומרת להם מה לעשות. כשאני מגיעה לאתרי בנייה יש הרבה שמרימים גבה. היום כבר מכירים אותי ויודעים מה התפקיד שלי והתגובות מאוד חיוביות ומכילות. צברתי קשרים והכרתי קבלנים כך שאני עמוק בתחום הזה. אני נמצאת בכל מקום ובכל שעה שצריכים אותי. רואים שמוסר העבודה שלי הוא גבוה ואין קשר להיותי אישה, אז התגובות טובות בהתאם".
את מרגישה שאת סוג של חלוצה בתחום?
"היום פחות בגלל שזה תחום שיחסית מתפתח ויש מהנדסות בניין למשל, אבל בעבר בהחלט הרגשתי ייחודיות. כשאני התחלתי את דרכי בתחום, לא הייתה מודעות נשית לנושא הזה בשום צורה. גם היום זה לא כל כך נפוץ, בטח לא בתפקיד ניהולי במפעל שמתעסק בבטון, אבל יש התקדמות ללא ספק לעומת מה שהיה פעם. אני לא מכירה המון נשים בתחום הזה, בטח לא נשים שהחזיקו מעמד כל כך הרבה זמן. כשאני באה לאתרי בנייה, אני כמעט תמיד מוצאת את עצמי האישה היחידה במקום".
"האם ממ"ד מבטון בטוח מפני רקטות?"
בתקופה כזאת, איך לא, נדרשנו להתייחס לעניין הקורונה. אורית מספרת שכמו כולם, גם המפעל שבראשו היא עומדת, נפגע מאוד בתקופת הקורונה, בעיקר בחודשים הראשונים של פרוץ המגיפה. "אנחנו אמנם מפעל חיוני, אבל כל ענף נפגע בדרך כלשהיא מהקורונה. שלושת החודשים הראשונים היו קטסטרופה", היא מספרת. המפעל שבראשו היא עומדת אמנם המשיך לעבוד כרגיל אבל היו תקופות שעובדי המפעל לא יצאו לעבודות בחוץ מפני שחששו מהמגפה. "זאת הייתה תקופה מאוד קשה. אמנם המשכנו למכור ולייצא, אבל הייתה את הבעיה השנייה שכולם מדברים עליה – הבעיה הכלכלית. יש קושי מאוד גדול לגבות כסף מאנשים שקנו מאיתנו כי גם הם בעצמם לא עומדים בהוצאות. אנחנו משתדלים ללכת לקראתם אבל יש גם מצבים מאוד לא נעימים שמגיעים לבתי משפט ואני נאלצת לעמוד מול שופט, וזה לא הדבר הכי נעים שיש", היא מספרת.
לאחרונה דווח על האטה משמעותית בקצב הבניה, האם זה הורגש אצלכם?
"זה נכון שהייתה האטה מסוימת בגלל הסגר הראשון כי עובדים לא היו יכולים להגיע לאתרי הבניה אבל זה היה לתקופה קצרה מה גם יש חברות בנייה גדולות שמחזיקות עובדים במגורים סמוך לאתרי הבניה. בסך הכל אני יכולה לומר שהעבודה שלנו בתקופה הזו לא פחתה, הבנייה נמשכת גם בשדרות, גם בנתיבות וגם באופקים בקצב מרשים".
צילום: אורי גבאי
אם יש משהו שגרם לביקוש גדול לבטון ולצמיחת המפעל זה פרויקט המיגון הגדול שעברה שדרות בעשור האחרון, יותר מ-4,000 בתי אב בעיר מוכת הקסאמים מוגנו בחדרי ביטחון מבוטנים. "זה עצוב מאוד לומר את זה אבל בניית הממ"דים הביאה לצמיחה גדולה מאוד במפעל שלנו. בלי קשר לזה שהמפעל שלנו לא מפסיק לעבוד, רק ביום כיפור", היא צוחקת. "עבדתי בשדרות ומכרתי טונות של בטון בתקופה ההיא, שרק התחילו למגן את כל העיר. התושבים חמים מאוד ואדיבים ותמיד שאלו לשלומי ודאגו לי לאוכל, הייתי שם כמו בת בית", היא משחזרת בחיוך.
יש שאלה שמסקרת אותנו, כמה הבטון יכול לספק ביטחון מפני הרקטות?
"ראשית חשוב לומר כי בטון לממ"ד יש רק סוג אחד ומי שמבצע את הבדיקות לפני זה, רק פיקוד העורף שבוחן את העמידות מול הרקטות. כאחת שעובדת בתחום הרבה שנים אני יכולה לומר לך בביטחון, "פגיעה ישירה של קסאם לא יכולה לחדור ממ"ד, זה קשה מאוד. בית רגיל עשוי מבלוקים, ממ"ד עשוי מבטון שחסין לדברים האלה. יש בו מלא ברזל. כבר עשו את הבדיקות האלה בפיקוד העורף. לנו יש דרכים אחרות לבדוק את נושא העמידות, ואנחנו עושים את זה במעבדות שלנו. כל פעם לוקחים קצת בטון מתוך המיקסר ובודקים את העמידות שלו כל שבוע לאורך זמן. יש הרבה אנשים שחוששים כי אולי הממ"ד שלהם ישן והבנייה היא של פעם, אבל פה זה הולך הפוך. ככל שהממ"ד יותר ישן ככה הוא חזק יותר".
לסיום, התייחסה אורית גם לבנייה המאסיבית בשדרות ולצורה השונה בה בונים היום את הממ"דים. "כל הבתים החדשים נבנים כמובן עם ממ"דים. כולם ללא יוצא מן הכלל מבקשים לחזק את הבטון ולעשות תקרה יותר גבוהה מהרגיל. אין ספק שהמצב הביטחוני משפיע ואנשים נערכים בהתאם", סיכמה, "מה שבטוח אנחנו נמשיך לייצר בטון, אני מקווה שזה יהיה בעיקר לטובת דברים טובים".