"אני אעשה הכל בשביל התלמידים, אין אצלי תלמיד שלא יצליח"

 כבר יותר משלושים שנה, פלורה אדרי, אחת המורות הוותיקות והמוכרות בשדרות מתייצבת מדי בוקר בתיכון 'גוטוירט' עם תשוקה בלתי נגמרת למקצוע כדי לדחוף את התלמידים להצלחה. בראיון מיוחד ל'דין וחשבון' בצל חגיגות יום המורה היא מספרת על הקשיים בתקופת הקורונה, החיבור לתלמידים ועל ההתרגשות הגדולה לקבל הודעה מתלמידה שאיבדה עניין בלימודים והפכה לקצינה מצטיינת בצבא שהכל בזכותה.

נדמה שאין תלמיד בשדרות שלא מכיר את המורה פלורה אדרי. היא מורה כבר כמעט שלושים שנה ובארסנל התלמידים שלה כבר עברו אלפי תלמידים בעיר שקיבלו ומקבלים ממנה את כל כולה ואת כל נשמתה. באחת התקופות הקשות בתולדות המדינה, בין היתר גם למערכת החינוך שסובלת ממשבר גדול מאוד ומקושי אמיתי ללמד את התלמידים שנראים לרוב כמי שלא מרוצים מהמצב הנוכחי, נדמה שאדרי היא 'עוף מוזר' אבל במובן החיובי של המילה. היא מדברת על הלמידה כאהבה הגדולה בחייה, על התלמידים שהיא מתייחסת אליהם כמו אל ילדיה, ועל הסיפוק הגדול שלה מהמקצוע, שנדמה כאילו הוא בחר בה ולא היא בו.

ולמרות זאת, מסתבר שלמרות שכולם מכירים אותה כמורה ונראה כאילו היא מלמדת כל חייה, היא מספרת שהחיבור שלה עם עולם החינוך קרה לגמרי במקרה, למרות שהיום החיבור הזה הוא טבעי לגמרי בעיניה. "חברים שמכירים אותי אומרים שנולדתי להיות מורה, אבל בכלל לא כיוונתי לשם וזה קרה במקרה. פשוט החיים לפעמים מנתבים אותך למקומות אחרים. בין לבין עבדתי ב'עמיגור', בעירייה ובביטוח לאומי. ממש לא היה לי קשר לעולם החינוך", היא נזכרת."התפטרתי מביטוח לאומי ויצאתי לאבטלה. בדיוק כשהתחלתי לחפש מה אני יכולה לעשות עם עצמי, חברה שלי התקשרה אליי ואמרה לי שיש עלייה גדולה מרוסיה וצריכים ממש עכשיו מורים לאולפן. בהתחלה זה היה נשמע לי כמו משהו בלתי נתפס. בכל זאת, רק התחלתי ללמוד הוראה ומה לי ולאולפן? למרות הכל, קפצתי ראש למים העמוקים והתחלתי ללמד, ותוך חודש כבר ידעתי רוסית שוטפת כדי שאוכל לתקשר עם העולם. המזל שלי הוא שאני אדם שיש לו למידה עצמית מאוד טובה, וזה הצליח לי".

לא פחדת?

"לא, כי ידעתי שאני טובה בזה ושיש לי יכולות. מהר מאוד למדתי את שיטת ההוראה והם למדו עברית. האנשים האלה היו רופאים, מהנדסים, טייסים , אנשי מקצוע, שרצו ללמוד מהר את השפה כדי להשתלב בחברה הישראלית. תוך כדי למדתי הוראה והתחלתי ללמד בבתי הספר. בהתחלה לימדתי במקיף דתי הרבה מקצועות: ספרות, תנ"ך, אזרחות, היסטוריה, לשון ובעצם כל מקצוע שביקשו לימדתי. אם היה מקצוע שלא הצטיינתי בו, ישבתי ולמדתי אותו כמו שצריך ובלי קשר עשיתי המון השתלמויות שתרמו לי לידע".

אדרי עם התלמידים

אדרי מדברת על מקצוע ההוראה בתשוקה גדולה מאוד, עד שכבר קשה לדעת מי צריך יותר את מי: פלורה את התלמידים או התלמידים את פלורה. הלימוד הוא מרכז חייה והיא מקדישה לו את כל זמנה, גם כשזה בא על חשבון בני משפחתה, שמצידם כבר התרגלו למצב והם תומכים בה למרות שלעיתים קרובות זה מגיע על חשבונם. "להיות מורה זה לא להתחיל בשעה שמונה ולסיים בארבע. זה מקצוע שהוא סביב השעון, ואני לוקחת אותו איתי הביתה והוא לא מסתיים כשנגמר יום הלימודים. תלמידים מתקשרים אלי כשהם צריכים עזרה או תגבור במקצוע מסוים, ולא משנה כמה אני עסוקה, אני אמצא להם את הזמן בתוך חוסר הזמן שיש לי. אין אצלי תלמיד שאני לא אעשה בשבילו הכל כדי שהוא יצליח. חוץ ממני יש את המורים הנוספים ואת אדי המנהל של המקיף שלא מוותר על אף תלמיד ומבחינתנו כל אחד יכול", אמרה.

זאת הסיבה לדעתך שהתלמידים שלך כל כך מחוברים אלייך?

"כי אני קודם חברה של התלמידים שלי. אבל לא רק אני – כל מורה. אני מקשיבה, אני מבינה, אני מתעניינת. אני שמה לב לכל תלמיד. אם אני מרגישה שמשהו לא בסדר, אני מבקשת ממנו שנשוחח בסוף השיעור כדי להבין מה קורה איתו. אני עם יד על הדופק כל הזמן, כי אני זוכרת שעומד מולי תלמיד שהוא קודם כל בן אדם ויכול להיות שיש לו קשיים, בעיות או שמשהו מטריד אותו. אני נכנסת לתוך הנפש שלהם ומנסה תמיד להבין אותם. אני לא צועקת עליהם ולא מוציאה תלמידים החוצה. צריך להסיר את מחסום הפחד, שהילד לא יפחד ממך כי אתה המורה שלו. שיכבד אותך, יעריך אותך, וידע שאתה לטובתו ולא נגדו. אני כמורה אעשה הכל כדי שהתלמידים שלי יצליחו, אני מתה עליהם. אני לא באה להראות שאני יותר חכמה מהם, כרגע אני מורה ומין הסתם יש לי קצת יותר ידע מהם ואני רוצה וצריכה להעביר אותו אליהם. הם לא חייבים ללמוד, אבל זה יספק להם משהו לחיים. לא כל הילדים מסכימים איתי תמיד, אז אני עוצרת את השיעור ומסבירה להם בדיוק מה זה יתרום להם לחיים. אתה חייב להכיר את השורשים שלך, אבל אתה צריך להבין ולדעת השורשים שלך חשובים. אם אנחנו לא נהיה שותפים ונתרום לחברה, המדינה הזאת לא תתקיים. אז כן יש חשיבות לכל דבר".

"להיות מורה זה לא רווחי, אבל זאת שליחות"

אין זה סוד תפקיד המורה בישראל לא נחשב ליוקרתי ונחשק, הן בשל היחס המזלזל שלרוב זוכים המורים וגם בשל העובדה שהמשכורת אינה מצדיקה לרוב את מידת ההשקעה של המורים בתלמידיהם, ונראה כי בתקופת הקורונה שהכריחה את מערכת החינוך לעבור לזום, המעמד נשחק עוד יותר ולעיתים נדמה שהמורים הפכו לאויב הציבור. "כדי להיות מורה קודם כל צריך לדעת שזה לא רווחי. חד משמעית מקצוע לא משתלם כלכלית. זה לא מקצוע בכיר כמו הייטק שמרוויחים בו עשרות אלפי שקלים בחודש. זאת שליחות ומי שמחפש את הכסף, לא נמצא במקום הנכון. מעמד המורה נמוך גם בגלל השכר הלא מתגמל שאנחנו מקבלים", היא אומרת.

אם זה לא רווחי לטענתך, מורים לא ישרדו וכבר לא יהיו מורים של עשרות שנים כמוך?

"יהיו, אני בטוחה בזה. אם מישהו נכנס למקצוע הזה באהבה ולא בשביל הכסף, הוא ישרוד. דבר שני צריך להבין שזאת שליחות וזאת לא עבודה ככל העבודות. קודם כל זה אתגר וזאת שליחות, זאת עבודה שלא באמת מסתיימת. זאת עבודה שהיא כל היום, ואני עסוקה בילדים 24 שעות. קודם כל  כשמורה נכנס לכיתה, הוא צריך לדעת שזה אתגר, דקה דקה שעה שעה יום יום. אני מאתגרת את עצמי, מאתגרת את התלמידים, כל הזמן אני בתהליך של עוד יותר שיטות למידה. הלמידה חייבת להיות חווייתית, כי אי אפשר ללמד כמו פעם, בטח לא בתקופה הזאת".

למרות כל המחמאות שמורעפות עליה והאהבה האינסופית שהיא מקבל מכל עבר, פלורה מצטנעת ומבחינתה היא לא יותר טובה ממורות אחרות. היא לא מסכימה עם הקביעה שהיא אחת המורות המיוחדות שצמחו במערכת החינוך בשדרות, וטוענת שאצל כל המורים יש היום אהבה אמיתית כלפי התלמידים שלהם, ורצון אמיתי שהם יצליחו. "יש לי הרבה חברות מורות ואני יודעת מה אני אומרת לך, הגישה של היום היא אחרת. המורים בתוכם פנימה יש בהם אהבה גדולה לתלמידים שלהם וזאת לא רק אני. אז נכון, אני אדם צבעוני ומורה צבעונית, ואני תמיד מחפשת דרכים שונות ומשונות להגיע ללב התלמיד והן לא תמיד קונבנציונאליות, רק כדי שהוא יתחבר לחומר ולא ישעמם לו, אבל לכל המורים יש נתינה ענקית. היום אנחנו מלמדים דור שמשתעמם מאוד מהר, בייחוד כשהם עסוקים כל היום בפלאפון. צריך לסקרן ולעניין אותם בלי סוף. הרבה פעמים יצא לי לעשות הצגות בכיתה, כשכל תלמיד קיבל תפקיד. זו חוויה לימודית, גם בזום, שזאת תקשורת חוצצת והם לא רוצים לפתוח מצלמות. כשאני רואה שהם מסרבים לפתוח מצלמות, אני אומרת להם:'תקשיבו, אני קמה בבוקר מתקלחת למענכם, מתגנדרת למענכם ומתארגנת למענכם, תפתחו מצלמות! והם מקשיבים לי ומכבדים אותי".

אדרי מקבלת את פרס החינוך

פלורה חיה את התלמידים שלה. מחבקת, תומכת ואומרת מילה טובה. היא זקוקה להם בתקופה הנוכחית ומעידה על זה שהלימודים בזום לא התחבבו עליה במיוחד, אבל היא מבינה שאין ברירה. "אני מודה שאני לא כל כך אוהבת את הזום, זאת תקשורת חוצצת., אני צריכה לראות את התלמיד, להרגיש אותו ולהסתכל לו בעיניים, ככה אני רואה מה הוא חווה ואם הוא התחבר והבין את החומר. למרות זאת למדתי לחבב את זהואני ממציאה את עצמי כל יום מחדש. אני לא אגיד שאין קשיים כי יש המון, אבל בסך הכל אפשר להגיד שההוראה היא החיים שלי. יש לנו כמורים אחריות עצומה על הכתפיים, וכמובן גם על התלמידים. את משרד החינוך לא מעניין איזה קשיים וכמה קשיים יש, צריך להביא בסוף תוצאות".

מה את חושבת על ההתנהלות של המדינה ומשרד החינוך?

"בואי נתחיל מהמציאות. אנחנו בתקופה לא קלה, הקורונה היא עובדה קיימת. משרד החינוך מנסה להכניס נורמליזציה בתוך הכאוס, הם באמת עושים כל מה שאפשר. צריך להבין שהמורים עוברים שינוי והתלמידים עוברים שינוי. התקופה היא עובדתית, אנחנו צריכים לדעת שעם מה שיש נכניס את השפיות והנורמליות, וברור שזה לא קל. בהחלט הייתי מעדיפה אותם פנים מול פנים. אבל זה מה שיש! לא נלמד? חייב ללמד! מהלימון נעשה לימונדה. זאת הרי תקופה שתעבור בסופו של דבר, מה אנחנו נלמד ממנה בסופה, זה מה שחשוב. במצב הנתון שכל רגע פותחים וסוגרים את מערכת החינוך, זה דבר לא הגיוני. אנחנו כמורים עברנו טלטלות ממש קשות. שלושה חודשים ראשונים לא לצאת מהבית, ללמד לרדוף אחרי תלמידים שלא רוצים ללמוד. אבל מה יכל משרד החינוך לעשות אחרת? לא ללמד? משרד החינוך עשה את המיטב בתוך כל הבלאגן.

להאמין ביכולת של התלמידים

למרות ההצטנעות שלה, אדרי זכתה להכרה והערכה לא פעם, כשזכתה להדליק משואה ביום העצמאות בבמות העיר וזכתה בפרס החינוך, כשאת הרגעים האלה היא מתארת כמרגשים במיוחד. "המליצו עליי בוועדה של העירייה להדליק את המשואה, ואז התקשרו אליי וסיפרו לי שנבחרתי לייצג את משרד החינוך, פעם ראשונה שהתרגשתי בטירוף. זה היה מיוחד ומרגש מאוד לעמוד מול המון אנשים, מורים ותלמידים ולהדליק את המשואה. קיבלתי גם את פרס החינוך לפני מספר שנים בירושלים, זה היה מיוחד. אבל האמת היא שאני לא צריכה פרסים כדי לדעת שמעריכים אותי. אני מרגישה את ההערכה ואני באמת לא עושה שום דבר כדי שזה יקרה. אני קמה כל יום עם אותה אנרגיה. כשאת אוהבת את מה שאת עושה אין יותר טוב מזה. אפילו כשאני לא מרגישה טוב, אני מכניסה את עצמי לאנרגיה, כי אני יודעת שאני הולכת לעמוד מול התלמידים האהובים שלי וזה משנה את כל ההרגשה שלי. החיוך של אותו תלמיד שעבר את הבגרות והתקשר אליי בצעקות של שמחה, מה יותר גדול ומעריך מזה? יש תלמידים שלא האמינו בחיים שהם יעברו, ובטח שלא ילכו לאקדמיה, אני אומרת להם יום יבוא אתם תהיו הורים, הילדים שלך ישאלו שאלות, אתה לא רוצה להראות להם בורות", היא מספרת בהתרגשות."

עם כל האנרגיות שיש לך, אני מבינה שאין לך מחשבות לפרוש?

"מה פתאום (צוחקת). התלמידים נותנים לי את ההרגשה שאני צעירה. מעבר לזה, אני אוהבת ללמד. אני מורה לפי צורך, כרגע אני מלמדת היסטוריה אזרחות וספרות. אני אלמד עד מתי שאני ארגש שאני יכולה ומסוגלת לתרום לתלמידים שלי. אני לא יודעת להגיד לך בדיוק מתי, אבל אני יודעת שזה לא יהיה בשנים הקרובות."

מה היית רוצה להעביר לדור המורים הבא?

"קודם כל לדעת שאתגר ההוראה הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר. קיבלנו תפקיד חשוב ביותר, יש את ההורה שמעצב את הילד ואת המורה שהילד נתון בידיו. יש לנו את כל הכישורים להפוך אותו לאזרח טוב, לא רק להביא חומר כדי להגיש אותו לבגרות. מוטלת על כל מורה המשימה לתת לו כישורי חיים, ערכים, ללמד את הילד להיות אזרח טוב, לתרום לחברה ולתרום מבחינה פוליטית. כדי שהחברה הזאת תתנהל כחברה תקינה חייבים כולם להתנהל עם אותם ערכים- ערבות הדדית, אזרחות טובה, אכפתיות אחד מהשני. ולכן צריך שכל מורה ידע שזה מה שחשוב. ההוראה היא לא רק העברת חומר. היא האהבה לתלמיד".

ספרי לי לסיום על סיפור הצלחה שזכור לך?

"יש לי מאות סיפורים ואפילו אלפים. היו מקרים של ילדים שבאו מרקע משפחתי סוציו-אקונומי מאוד נמוך, עם בעיות משפחתיות, הורים גרושים ומצב כלכלי קשה ואני לא ידעתי את זה. הילד לא הגיע שיעור ראשון, שיעור שני, הבגרות באופק, מה עושים? בשיחה מולו ומול המחנכת, מסתבר שהילד הזה, בסך הכל תלמיד י"א, מפרנס את הבית. עובד בלילה, מגיע בשש בבוקר הביתה ומשעה שש בבוקר ישן. דיברתי עם הגורמים, ואמרתי לו אני מוכנה להתאים את לוח הזמנים אליו. שאלתי אותו מתי הוא מסוגל להתעורר עד המשמרת הבאה, והייתי באה עם סנדוויץ' ויושבים רק אני והוא בכמה שעות חופשיות שלי, וככה לימדתי אותו את כל הבגרויות. הוא לא ידע במה להודות לי. כשהוא התגייס, מי את חושבת שהייתה אשת הקשר שלו? אני. המש"קית ת"ש שלו התקשרה אליי ואמרה שהוא אמר שרק אני יכולה לספר את כל הרקע שלו. כל כך התרגשתי, בשבילי זה המהות של להיות מורה. מלבדו זכור לי במיוחד גם תלמידה שלא הייתה מגיעה לשיעורים. יום אחד אני יוצאת מהשער והיא פונה אליי, אומרת לי 'פלורה אני עוזבת את בית הספר אבל את קרש ההצלחה האחרון שלי', שאלתי אותה מה הבעיה? היא ביקשה שאגיש אותה לבגרות בתנ"ך, ולא היה לי בכלל זמן. אבל פיניתי לה בכל זאת. גיליתי ילדה דעתנית והיום היא קצינה בצה"ל. היא כותבת לי 'הכל בזכותך'. מה יותר טוב מזה? זה סיפוק אדיר. תלמיד צריך שירוממו אותו, שיאמין בעצמו ובעיקר יאמין שאני מאמינה בו!"