מבזקים

"זה ספר על נתינה ללא גבול של סבא שאוהב מאוד את נכדיו"

כשהתפוצצו הרקטות הראשונות בשדרות, יהודה בנממן היה קצין הביטחון העירוני שטיפל בכל זירה. לאחר פרישתו מהעירייה עבר לעבודה במונית ומצא יותר זמן לנכדיו כדי להעביר להם ערכים של אהבת האדם, הטבע והמולדת. הקשר המיוחד עם הנכדים הוליד לאחרונה ספר חדש שכתבה ביתו אודליה. "סבא דידה הוא סבא מיוחד מאוד. הוא אוהב הרבה דברים: את המונית הצהובה שלו, את העיר שלו ובעיקר את שמונת הנכדים".

על כמה אנשים שמעתם שהיו דמויות מיתולוגיות? וכמה מהם היו גם אנשי משפחה שהנחילו לילדים ולנכדים ערכים של אהבת אדם, הטבע והארץ? יהודה בנממן משדרות הוא אחד מהם, ואם אתם לא תושבי העיר הדרומית אתם יכולים  להתוודע לדמותו הססגונית באמצעות הספר הקסום "המונית הצהובה של סבא דידה" (הוצאת אוריון). מחברת הספר היא בתו, אודליה בנממן, שמעידה כי "הכול בספר נכון, חוץ מצבעה הצהוב של המונית".

אודליה, תושבת כפר אורנים, נולדה בשנת 1972 בשדרות. היא אחת מחמישה אחים ואחיות. נשואה לאזי, מפקח בנייה עצמאי, שלדבריה "מסוגל להכיל אותי ואת חלומותיי", ואם לשלושה ילדים מוכשרים: דניאל – חיילת מפקדת ומדריכת סימולטור במורן, נועה – תלמידת י"א מצטיינת ורקדנית ואסף בן 13 – שמאמין שיום אחד יחליף את מסי. בני המשפחה ליוו את כתיבת הספר, הביעו דעה, תמכו ואהבו.

ספר של ערכים

כשהיא נשאלת מתי גילתה לראשונה על כישרון הכתיבה שלה היא אומרת כי "מאז ומתמיד ידעתי שאכתוב ספר, רק לא ידעתי מתי ועל מה. כילדה הייתי תולעת ספרים גדולה. תמיד הייתי קוראת בספריה ספר אחד ומביאה שניים הביתה כי זה מה שהיה מותר. תמיד אהבתי לכתוב, ליצור. החלום והאהבה לכתיבה תמיד היו שם".

עם כל האהבה לכתיבה הלכת ללמוד תואר בכלכלה ואת עובדת בבנקאות. למה בעצם?

"אני מאוד יצירתית, אך לא פחות מכך גם ראלית. תחום הבנקאות והכלכלה משכו אותי עוד בשלב לימודי המכינה ואל לימודי הכלכלה הלכתי מתוך בחירה ורצון, ואינני מתחרטת על כך. היצירתיות הייתה תמיד והתבטאה בתחומים רבים בחיי, אם זה בחוגים ובסדנאות שבהם השתתפתי, בתחביבים ובתחומים אחרים. אני חושבת שעצם העובדה שהשארתי את היצירתיות שלי במסגרת תחביבים ולא כמקצוע לפרנסה גרמה לי ליהנות ממנה אפילו יותר. היו ועדיין יש לי הרבה חלומות, אבל הם כנראה ממתינים לרגע המתאים כדי לצאת אל הפועל".

אלו חלומות למשל?

"למדתי עיצוב אופנה ועיצבתי קולקציית בגדים, שזה היה חלום נוסף שהגשמתי. לאחרונה הקמתי עסק לעיצוב אירועי בוטיק בשם 'הפקת ועיצוב אירועי בוטיק BASKET ', באמצעותו אני מבטאת את אהבתי לעיצוב ולאסתטיקה. אני מלווה אירועים כמו חתונה, הצעת נישואין, בר מצווה ועוד, החל מעיצוב השולחנות, החופה, ועד הפקת האירוע כולו. החל משלב התכנון, בחירת הספקים ותיאום ועד הרמת הערב במלואו. יש לי גם חיבה גדולה לעולם האפייה ומידי פעם אני משתתפת בסדנאות אפיה".

אודליה ויהודה בנממן. צילום: נועה בוחבוט

"אני מאמינה גדולה בהגשמת חלומות והיום כשילדיי גדולים אני יותר פנויה  להגשמתם. הם לומדים דרכי  שאם אתה מאמין, רוצה ופועל להגשמה, אין דבר שלא תוכל לעשות, וגם אם זאת נשמעת אולי מעט כקלישאה, אצלי זה עובד".

ברשותך, בואי נדבר על גיבור הספר שלך, סבא דידה, שהוא אבא שלך. זה השם שלו?

"לא, השם שלו הוא יהודה, כשדניאל בתי הייתה קטנה היא התקשתה להגיד יהודה וקראה לו דידה. מאז נדבק לו הכינוי הזה. שמונת נכדיו מעריצים אותו וכרוכים אחריו והוא יעשה הכול למענם. גם אני קשורה אליו מאוד ורואה בו אדם ערכי משכמו ומעלה".

אלו ערכים הוא הנחיל לכם?

"ערכים כמו אהבת האדם והאדמה, הנאת הקריאה, יושרה, חריצות, שמירה על ניקיון הטבע. זכור לי מקרה שכילדה השלכתי פסולת מחלון המכונית לרחוב. אבי סרב לנסוע במשך שעתיים עד שהסכמתי להרים את הלכלוך ולזרוק לפח, דבר שגרם לי בטווח הארוך להבין את חשיבות והשפעת המקרה, ולהעביר את המסר הלאה. אני משתדלת להעביר  לילדיי את אותם מסרים של כבוד האדם והסביבה".

מהי עלילת הספר?

"הספר מתאר יום בחייו של סבא דידה, שהוא נהג במונית צהובה. לאורך יום עבודתו הוא פוגש בחוויות, באתגרים ובנכדים עד שבסוף יום העבודה הוא מגיע עייף אל מיטתו ומבין שבעצם לא עבד כלל באותו יום, אך אין מאושר ממנו בעולם כולו כי זכה לפגוש בנכדיו ולסייע לכל אחד ואחד מהם".

"סבא דידה הוא סבא מיוחד מאוד. הוא אוהב הרבה דברים: את המונית הצהובה שלו, את העיר שלו ובעיקר את שמונת הנכדים. סבא דידה גר בשדרות, אבל בכל פעם שנכד מתקשר, אפילו ממרחקים, סבא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות: נכנס למונית בתוך רגעים אחדים יוצא לעזור. בכל בוקר מתעורר סבא דידה מוקדם מאוד, שותה קפה עם כפית קינמון, מכין לו כריך להמשך היום, אורז חתיכת עוגת גבינה שיהיה לו מתוק על הלשון, נפרד לשלום מסבתא מרי ונכנס למונית הצהובה להתחיל את היום" (מתוך הספר).

קצין הביטחון בתחילת מתקפת הקסאמים

יהודה בנממן גר בשדרות מאז עלה לארץ מספרד בשנת 1955. לפני שהיה נהג מונית, היה יהודה קצין הביטחון של העיר. הוא ליווה במסירות ובאחריות גדולה את העיר לאורך כל תקופת הקסאמים עד הגיעו לגיל פנסיה, ומאז הוא נהג מונית חביב והגון שמוכר בעיר ושתמיד מוכן לעזור לכל אחד, בכל שעה." כשמעירים אותו באחת בלילה ומבקשים ממנו להגיע – הוא קודם כל אומר כן, ורק אחר כך שואל לאן להגיע".

עם ערכים כאלה אפשר להבין למה בחרת באבא שלך כדמות ראשית בספר.

"בהחלט. זה לא רק בגלל שהוא אבא שלי. הוא באמת אדם מיוחד מאוד ואהוב על אנשים רבים בשדרות, ואף מחוצה לה".

איך הוא קיבל את הספר?

"בהתרגשות גדולה מאוד. חוץ מילדיי ובן זוגי, שנתנו לי עצות בתהליך היצירה, אף אחד במשפחה – כולל אבא שלי – לא ידע על הספר. כשהספר יצא לאור הזמנתי את כל בני משפחתי באמתלה של אירוע השקה לעסק הפקת האירועים החדש שפתחתי  ושם חשפתי בפניהם את הספר".

מה המסר של הספר?

"זה ספר על נתינה ללא גבול של סבא שאוהב מאוד את  נכדיו והם מצידם מעריצים אותו, אבל זה הרבה מעבר לקשר המשפחתי. כל אחד בשדרות שמכיר את סבא דידה יודע שאם הוא צריך עזרה, הוא תמיד מוכן לעזור אם זה היה בילדותי פיזור כל חבריי בבתיהם בתום בילוי, אם זה במתן עצה לחיים לכל מי שפונה אליו ואם זה היום באדיבות ובמחיר ההוגן לחלוטין לאוכלוסיית הנוסעים הנאמנה שלו במונית שלא מחליפה אותו באף נהג אחר. הוא כמו אבא גדול כזה, גדול מהחיים, שאי אפשר שלא להתאהב בו, אדם מלא נתינה שיחד עם בת זוגתו מאמץ ילדה בת 8 עם כל הקשיים והמשמעויות הנלווים לכך, והופך אותה לחלק בלתי נפרד ממשפחתו. אדם בעל לב ענק שמתגייס לכל משימה ובקשה בלי לשאול, ותמיד בחיוך וברוחב לב. תמיד הוא היה כזה, גם כשהיו לנו שנים פחות טובות כלכלית, הוא לא נתן לי להרגיש שחסר לי משהו, בעיקר לא רגשית".

ומה לגבי האהבה לארץ ישראל?

"בזה הוא הצטיין. שבתות רבות הוא לקח אותנו לטיולים בטבע, טיולי לינה באוהלים, קרובים לאדמה ומביטים אל מיליון כוכבים בשמיים, טיולי אופניים בשדות שמקיפים את שדרות, בבוקר היינו עושים מסלולי הליכה בחיק הטבע ובלילה שומעים סיפורים מדהימים על המדינה, על ההיסטוריה, על שירי ארץ ישראל. בזכות אבא אני מכירה את כל שירי ארץ אהבתי בעל פה".

איך באה לידי ביטוי האהבה שלך לטבע ולאדמה בחיי היום יום שלך?

"אנחנו כמשפחה אוהבים מאוד לטייל. בדרך כלל אני אוהבת לבנות את המסלולים לבד. בטיולים רבים אנחנו בוחרים לישון תחת כיפת השמיים. אני גם משתמשת ביצירתיות בהפקת האירועים. כשהפקתי בר מצווה לבן שלי השתמשתי בהמון חומרים טבעיים ואותנטיים. אירוע בר מצווה אחר היה כולו באווירה של ים.  הפקתי גם הצעת נישואין בים שבה הכול מעשה ידיי – מהכריות שתפרתי, הפרחים שקטפתי והשולחן שבניתי. בכל אירוע אני מנסה להתחבר לרצונות הלקוח, ולזה אני מוסיפה את הנשמה והיצירתיות  שבי".

לאורך כל הספר, שיצא בהוצאת אוריון, מעטרים את הטקסט איורים נפלאים וססגוניים של המאייר דודי שמאי, שמצליח בכישרונו להחיות את הדמויות והספורים שבספר.

בואי נדבר על שדרות. את גדלת בעיר הזאת ונשמע שהייתה לך ילדות מאושרת.

"שדרות שנולדתי וגדלתי בה הייתה עיירה קטנה שבה כולם הכירו את כולם, מקום בטוח ומוגן לחיות בו".

כשמדברים עם סופרת ואשת תרבות על שדרות אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שמהעיר הזאת יצאו הרבה מאוד מוזיקאים, ביניהם חברי להקת טיפקס ושפתיים. "קובי אוז היה מורה מחליף בבית הספר שלי", היא מספרת בגאווה ועל הדרך מזכירה גם את מיכה ביטון שניגן באירוע החתונה שלה. תמיד כיף גדול לראות איך ממקום קטן כמו שהכרת וגדלת בו יוצאים אנשים גדולים ומצליחים".

מה את אומרת על הקסאמים?

"הקסאמים התחילו כמה שנים אחרי שעזבתי, אבל השפיעו לא מעט על חיי. בכל זאת כל משפחתי, הוריי ואחיי מתגוררים שם, ובכל פעם שיש מתיחות באזור אני מודאגת. כשילדיי היו קטנים אני זוכרת את אבי, קצין בטחון דאז, מגיע לבייביסיטר אצלנו ועוזב הכול וחוזר לשדרות בשל התרעות או נפילות קסאמים".

 הקסאמים הם הסיבה שלא חזרת לשדרות?

"לא. שדרות של ילדותי הייתה עיירת פיתוח, וכמה שאני אוהבת את המקום זה לא מקום שאפשר היה אז להתפתח בו. קשה היה להוציא תעודת בגרות, מבחר החוגים היה מצומצם, מה שלא כך כיום. יצאתי משדרות לשירות צבאי ומשם ללימודים באוניברסיטה. החיים לקחו והובילו אותי להתגורר במרכז הארץ, וגם אז בחרתי להתגורר במקום קטן, יישוב כפר האורנים בו כולם מכירים את כולם, ממש כמו שדרות של פעם".

האם עוברת בראשך לפעמים המחשבה שאם היית נולדת במקום אחר, נניח תל אביב, אולי היית מתגלגלת לכיוונים אחרים? אולי היית אמנית במאה אחוז משרה?

"אי אפשר לדעת, אני פחות אוהבת להתעסק במה היה קורה אילו, אלא מתוך מה שיש היום אני מנסה להוציא את המיטב. יכול להיות שאם הייתי מתעסקת באמנות כמקצוע מפרנס, הייתי פחות נהנית. התפיסה של פעם הייתה לימודים, צבא אוניברסיטה ולחפש מקום עבודה בטוח, זה מה שהיה נכון לאז, וזה מה שעשיתי. היום אני מממשת אהבות נוספות, כמו לעצב בעצמי יחידת דיור לבתי, ושכשאנשים רואים אותה, הם שואלים איך אני לא עוסקת בעיצוב פנים כמקצוע".

לסיום, נראה שאת חיה את החלום. יש לך מסר לאנשים שחוששים להגשים חלומות? שאולי חושבים שאיחרו את הרכבת?

"אין דבר כזה לאחר את רכבת החלומות, היא לא מפסיקה לנוע. כשאני הייתי בת 46 למדתי עיצוב עם בנות שרק השתחררו מהצבא. בהתחלה זה לא היה לי פשוט, אבל מהר מאוד הפער פשוט התפוגג  ונשארה חבורה של בנות בעלות אהבה זהה לעיצוב אופנה. אני אולי קצת מצטערת שלא עשיתי את זה יותר מוקדם, אבל אני מתנחמת בכך שלא ויתרתי ועשיתי את זה בסופו של דבר. בימים של הפקת אירוע אני ישנה שעתיים בלילה, אבל אני מלאת אנרגיה ומאושרת כי אני עושה משהו שאני אוהבת, וזה כיף גדול. אני מאחלת לכל אחד להגשים חלומות כי אין דבר עצוב יותר מחלום שנשאר במגירה".

כתבת ספר מקסים. מה הלאה? את עובדת כבר על ספר נוסף?

"לא יודעת עדיין לומר. הסיפור על סבא דידה בער בי, אז כתבתי והוצאתי אותו לאור.  עכשיו אני נהנית מחוויית החשיפה שלו החוצה לעולם, השיקול אף פעם לא היה להרוויח כסף מהספר. מה שאני רוצה זה לראות ילדים קוראים אותו ונחשפים לסבא מקסים ושובה לב, שילדים יזכו להכיר את סבא דידה כמו שאני ועוד רבים מכירים אותו. התחייבתי גם שעשרה אחוז מכל מכירה יועברו למען ילדים בסיכון כי אני חושבת שזה תמיד נכון לתרום ולעזור, אלה הערכים שעליהם גדלתי במחיצת סבא דידה. אם זה ירגיש לי נכון אמשיך לכתוב ואם לא, אחשוב על החלום הבא.

"לסיום אני בוחרת להשתמש במילותיו של מארק טווין: "בעוד 20 שנה מהיום אתה תצטער יותר  על  הדברים שלא עשית, מאשר על אלה שכן עשית. הסר את החבלים, הפלג הרחק מחוף המבטחים, עם רוח טובה במפרשים, תחקור, תחלום, תגלה" (מארק טווין)".

About אורי גבאי

לכתבה הבאה:

צפו: ליאנה חזן משדרות משחזרת את ניסיון הרצח שלה

הבוקר (שישי) התארחה במהדורת 'זמן מקומי' של שדרונט,  תושבת שדרות שהותקפה באכזריות בחודש יולי על-ידי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.