עוד הרבה לפני ששדרות הפכה שם נרדף לטרור הרקטות היא חוותה בשנת 1994 אובדן כואב כתוצאה מפיגוע טרור בלב ליבה של תל אביב. זו הייתה תקופה ששדרות עוד הייתה עיירה קטנה, סוג של שכונה שבה כולם ממש הכירו את כולם ואין אחד שלא הכיר את הגננת המיתולוגית מרים אדף שהייתה חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. את הבשורה מהפיגוע אני זוכר היטב עד היום, גיל 13 טרום עידן האינטרנט, על המרקע המגיש המיתולוגי חיים יבין מדווח על הפיגוע בקו 5 שהיה קשה לצפייה, נוכח מראות האוטובוס המפויח. "הבוקר בשעה רבע לתשע החריד פיצוץ אדיר את כל מרכז תל אביב" ציין יבין, "אוטובוס דן בקו 5 שעשה את דרכו מהתחנה המרכזית בתל אביב לצפון העיר התפוצץ על נוסעיו בפינת הרחובות דיזינגוף ואסתר המלכה, ככל הנראה מטען חבלה רב עוצמה שנשא על גופו מחבל מתאבד".
לקראת ערב של ה-19.10.1994 כולם בשדרות כבר ידעו והוכו בהלם, לנו ידעו ההורים לספר על "השכנה של סבא וסבתא שקיפחה את חייה". מאז ועד היום, דמותה צרובה לי בזיכרון וממש לאחרונה אף זכיתי להפיק לזכרה סרט דוקו קצר שמוצג בימים אלו בקיר המייסדים הדיגיטלי שבבית המייסדים החדש שנחנך רשמית. מיזם מרגש ומושקע שהוקם על-ידי עיריית שדרות והקרן לפיתוח שדרות בסיוע משרד התרבות והספורט והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וכן בהובלתם של תיירות שדרות בניהולה של חן כהן וכמובן ההיסטוריון המקומי דר' אהרל'ה כהן.
אם הגננות
מרים אדף ז"ל נולדה ב-1941 במרוקו, בקזבלנקה. היא עלתה לארץ בגיל 11 במסגרת עליית הנוער ויחד עם עשרות עולים נוספים השתכנה בחוות השומר שבאילניה שם גם למדה והתחנכה עד שבגיל 17 הוחלט להעביר אותם למעברת גבים-דורות שהפכה בהמשך לעיירה שדרות. "כבר אז היא גיבשה את ההחלטה בגלל שהיא למדה בחוות השומר שהיא רוצה לעסוק בתחום שהיה הכי קרוב לליבה תחום החינוך" מספר בנה אבי אדף לשעבר חבר מועצת העיר וחבר הנהלת המתנ"ס. "כשהיא הגיעה כבר למעברה היה כבר הייתה מכוונת מטרה, היה לה מבחינתה טבעי לעסוק בחינוך במיוחד עם ילדים כי היא אהבה מאוד ילדים ולכן גם העבודה הראשונה שלה הייתה בגן ילדים. היא התחילה בתור עוזרת גננת במשך 11 שנה ולימים גם השתלמה בכל מיני השתלמויות שאחרי זה הביאו אותה למצב שהיא הלכה ללמוד גם במכללת ספיר שער הנגב, שם גם היא קיבלה את הדיפלומה שלה והיא הפכה להיות גננת, היא גידלה בערך כ-3 דורות בשדרות , מלא וותיקים והיא כונתה בשדרות לאחר מותה "אם הגננות".
איזה סיפורים זכורים לך שהפכו אותה למה שהיא הייתה?
"יש כל כך הרבה סיפורים שאני הכרתי והרבה סיפורים שאני שומע עד היום מאנשים. קודם כל בשכונה שלנו כל ילד שהייתה לו בעיה של היקלטות, תקשורת עם הגן שלו, היא הייתה באה להורים שלו ואומרת להם "תביאו אותו אליי לגן" תאמינו לי אצלי הוא יסתדר וזה היה ככה באמת, כל ילד שהיא קלטה, הייתה לה את הסבלנות הגדולה ביותר בעולם והרבה אהבה ותשומת לב וקשב והיא תמיד החזיקה את הילדים במצב שהיה להם חשק לבוא לגן וזה לא היה דבר מובן מאליו כי בדרך כלל כשאתה שם ילדים בגן בשבוע הראשון רק ההורה הולך הם מתחילים לבכות ולצעוק, לה הייתה את התכונה הזו שידעה איך להוציא מכל ילד את המיטב ואת המירב וגם נתנה לו את כל הכלים לרצות לבוא לגן".
בשדרות זכתה מרים להכיר את בעלה דוד ולהקים משפחה עם ארבעה ילדים: אבי, רונן, אסנת ואילן. "היא תמיד הייתה חוזרת שמחה ומרוצה מהעבודה עם הילדים למרות שאחרי יום עבודה בגן היא גם הייתה אמא במשרה מלאה שהייתה צריכה לטפל בילדים שלה ובאבא כמובן. צריך לזכור שמדובר בתקופה שלא כל אישה הייתה עובדת, זו תקופה שהאבא היה יוצא לפרנס את הבית והאימהות היו עקרות בית. אמא שלי הצליחה לשלב קריירה עם עבודה של עקרת בית ובעניין הזה היא הייתה סוג של חלוצה".
אחרי שלושים שנה בעבודה כגננת יצאה מרים לפנסיה מוקדמת אבל היא כמובן לא הייתה יכולה לשבת חסרת מעש בבית, החיידק הציבורי והרצון לקדם מעמד נשים הביא אותה מהר מאוד להוביל בראשית שנות התשעים את הפעילות של ארגון אמונה גם בשדרות מדובר בתנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה" –נוסדה על בסיס התארגנותן של חלוצות ופועלות דתיות, שפעילותן העיקרית התמקדה בתחומי חינוך וסעד. אם תרצו סוג של מקבילה לתנועת "נעמת".
"במהלך השנים האלה היא התעסקה רק בדבר אחד בתחום של החינוך, היא הייתה גננת" ממשיך אבי אדף לגולל את סיפורה, "כשהיא יצאה לפנסיה למרות הכל היא רצתה להישאר עם עבודה שקשורה לציבור, אז היא פתחה את סניף אמונה, זה היה סניף רק לנשים זה היה חשוב לה מאוד. בסניף הזה היא לימדה אותן את הדברים שכל אחד שאף ללמוד, היא לימדה אותן בישול וסריגה ורקמה, כל הדברים אתה יודע כל עקרת בית טובה במשהו אבל תמיד חסר לה משהו שהיא לא יודעת, אז היא רכזה את הכל והיא עשתה מעין מועדון כזה שהאישה תהיה מה שנקרא אינטגרלית, שיהיה לה הכל כדי לנסות לתת לנשים גם העצמה, להגיד להן שגם הן יכולות, היא הייתה חלוצה בתחום הזה, היא רצה שאישה תוכל לעשות הכל".
צירוף מקרים שהוביל את מרים לאוטובוס הדמים
אחרי שחינכה דורות של ילדים בשדרות, הפעילות ההתנדבותית של מרים אדף בארגון אמונה גרמה לה להמשך הנאה גדולה מהעשייה, "אחרי שהקדישה כל כך הרבה שנים למען טיפוח דור העתיד של שדרות לאמא שבאה מרקע דתי ציוני היה חשוב מאוד לפעול למען הנשים בשדרות" מתאר אבי , "דווקא כשהיא הייתה בשיאה של העשייה היא מצאה את מותה". לדבריו, היא הייתה כל כך מכורה לעשייה הזאת שבאיזשהו שלב זה גם סוג של גורל, אפשר אפילו לומר שזה היה בעוכריה".
למה זה היה בעוכריה?
"אחד הפעמים שהיא נסעה לפגישת עבודה עם נשות סניף אמונה מרכזי בתל אביב, "בצירוף מקרים שעד היום אני לא יודע להסביר אותו אמא עלתה על אוטובוס הדמים. היא קודם פספסה את האוטובוס פה בשדרות והיא לקחה מונית שירות. היא הגיעה לתחנה המרכזית בתל אביב ובמקום לעלות על האוטובוס שמגיע למקום שהיא הייתה צריכה להגיע ממש לפתח הבניין היא גם את זה היא פספסה ואז היא עלתה על אוטובוס שמגיע 200 מטר רחוק מהבניין ולא היה אכפת לה ללכת ברגל וזה גם היה לצערי אוטובוס הדמים".
כאמור, הפיגוע בקו 5 היה פיגוע התאבדות שאירע ב-19 באוקטובר 1994, י"ד בחשוון התשנ"ה, באוטובוס קו 5 של חברת דן ברחוב דיזנגוף, תל אביב. בפיגוע נרצחו 22 בני אדם ונפצעו 104. דקות ספורות לפני השעה 9 בבוקר פוצץ מטען בן כ-20 ק"ג של חומר נפץ, שהוכן בידי רב המחבלים יחיא עיאש, על ידי מחבל מתאבד, מארגון החמאס בתוך האוטובוס בזמן שזה נסע ברחוב דיזנגוף לכיוון צפון, כ-100 מטרים מצפון לכיכר דיזנגוף, בסמוך לצומת הרחובות דיזנגוף-אסתר המלכה. בתחנת אוטובוס סמוכה בצדו השני של רחוב דיזנגוף (לכיוון דרום) העלה נוסעים אוטובוס נוסף של קו 5, שנפגע גם כן. מהפיצוץ נהרגו 21 איש, ואישה נוספת נפטרה מפצעיה בחלוף ארבעה ימים.
היה זה אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בישראל והגדול ביותר עד לאותה עת. בזמן סיקור הפיגוע נחשפו צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים לתמונות קשות של הרוגים ותמונות זוועה אחרות. נוסף על כך, שידור האירוע בשידור חי הביא להיוודעות דבר מותו של אחד ההרוגים לבני משפחתו מתוך צפייה בטלוויזיה. הדבר עורר גל מחאה וזעזוע אשר בעקבותיו התגבשו, מחד, כללי אתיקה עיתונאית לאופן הסיקור החזותי של אירועים מסוג זה ומאידך, נוהלי פינוי שרידי גופות והסתרתן במהירות בידי הגופים העוסקים בזירת האירוע.
"זוכר את התאריך הזה כמו אתמול 19.10.1994" משחזר אדף, "התקשר אליי אחי, הוא אומר לי "תשמע אמא נסעה לתל אביב, אבא מנסה להשיג אותה, היא לא עונה לטלפון", אמרתי לו "נו ו…" הוא אומר לי "מה לא שמעת על הפיגוע?" ואז גם הדלקנו את הטלוויזיה ואז אני שומע על הפיגוע ואז אני אומר לו "תשמע זה לא קשור, אני רואה את הקו, זה קו 5 היא לא עולה בקו הזה"
איפה זה תפס אותך?
"האמת היא שזה תפס אותי במסגרת התפקיד הצבאי שהיה לי בשירות קבע בתרגיל ברמת הגולן כך שהייתי מנותק מכל החדשות. צריך לזכור שמדובר בתקופה שלא היה אינטרנט והטלפונים הסלולאריים לא היה לכולם. לאחר שלא היה מענה עזבתי הכל ונסענו לתל אביב שם כבר בדרך כמובן כבר כולם היינו בקשר, אישתי כבר הגיעה והאחים שלי הגיעו והגענו לאבו כאביר ופתאום יצא מישהו ואמר "חבר'ה איזה משפחה אתם" אז אמרנו אנחנו משפחת אדף, אז הוא אומר מי רוצה להיכנס לזהות יש לנו פה שלושה שעדיין לא זיהינו, אז אישתי אמרה אני כבר רגילה לזה, היא עובדת הרי בחדר ניתוח היא רגילה למראות האלה היא אמרה תשמע אם זה, זה אני יזהה ואני אצא ואני אגיד לכם. היא נכנסה ברגע שהיא יצאה רק ראיתי את הפנים שלה לא היה צריך לשאול הרבה שאלות".
כמה יש מחשבות על אותו היום ומה היה קורה אילו לא הייתה מפספסת את האוטובוס?
"תמיד זה במחשבות מה היה קורה אילו אמא לא הייתה מפספסת את האוטובוס, כנראה זה היה גורל או כמו שאני קורה לזה צירוף של כמה מקרים מספיק שאחד מהם היה משתנה אולי היא הייתה ניצלת מאוטובוס הדמים".
אדף מספר כי בין צירופי המקרים היה גם נס שלא הרבה יודעים עליו. "לילה לפני כן עוד דיברתי איתה והאבסורד הוא למה אני קורא לזה סוג של גורל וצירוף מקרים, כל פעם שהיא הייתה נוסעת לתל אביב אבא שלי היה מצטרף אליה, באותה תקופה הוא גם כן יצא לפנסיה ולילה לפני הוא אמר לה, "אני מחר לא בא, תיסעי את לבד, אני..אני פה בבית לא בראש שלי ללכת. היא עוד ניסתה לשכנע אותו אבל למזלנו היא לא הצליחה. בדיעבד היה יוצא שאם היא הייתה מצליחה לשכנע אותו יכול להיות שהיינו כבר מדברים על שניהם בגוף עבר נכון לתקופה ההיא".
עשר שנים אחרי שפרש מצה"ל ויצא לפנסיה החל אדף להתערות יותר בעיר שבה נולד וגדל, מלבד חברותו בהנהלת המתנ"ס, הוא גם כיהן בקדנציה הקודמת כחבר מועצת העיר. לדבריו, לכל אורך תקופת שירותי הצבאי לא יצא לו להתערבב יותר מדי בחיי הקהילה בעיר ולכן גם לא נחשף יותר מדי לציבור אבל מהרגע שפשט מדיו ויצא לאזרחות הוא זכה לפגוש תושבים רבים, חלקם זכו להתחנך אצל אמא שלו, חלקם הילדים שלהם התחנכו אצל אימו. כך גם לגבי אביו ששימש אב בית בתיכון הדתי ורבים זכרו לו חסד נעורים. "כשאתה שומע דברים טובים בדרך כלל אתה לא יודע עליהם, באיזשהו שלב זה גם ממלא אותך ועושה אותך יותר כייפי כזה" מסביר אדף את המפגש עם סיפורי העבר על הוריו, "אולי זה גם חלק מתהליך ההחלמה שלמעשה אין החלמה לזה ותמיד באיזשהו שלב זה צץ ועוד הפעם הפצע נפתח… אבל זה עוזר זה מקהה קצת את הכאב, גם הזמן עושה את שלו, והזמן במשך הזמן מקהה את הכאב אבל הם יזכרו תמיד כוותיקים ביישוב, אנשים מאוד חביבים, פשוטים וצנועים. מה שכן הציבור זוכר, הציבור זוכר אותם ממש לטובה ואני כל פעם שומע את זה מחדש ובתצורה אחרת וזה רק ממלא אותי בגאווה".