לא מעט מיזמים פועלים כיום בשדרות בקרב הילדים ובני הנוער כדי לתת להם מענה רגשי-חברתי נוכח האתגרים הרבים, ביניהם המציאות הביטחונית שרבים לצערנו התרגלו אליה ויודעים לעשות את המעבר משגרה לחירום וההיפך. מלבד המציאות העגומה ישנה גם את המציאות של חיי השגרה שיש לה את המורכבויות שלה.
אחד הכלים שהפכו מאוד משמעותיים זה סדנת ה"פוטותרפיה" שמעביר גל נבו, עובד סוציאלי במקצועו מזה כעשור בשדרות על מנת לתת כלים נכונים לילדים להתמודד עם מגוון הבעיות שקיימות כיום בחברה שלנו. טיפול רגשי באמצעות צילום הוא תחום יחסית חדש, שקיים 20 שנה בארץ וצובר תאוצה גדולה מאוד לנוכח המציאות הביטחונית המורכבת בישראל בכלל והאתגרים הביטחוניים איתם מתמודדים ביישובי הדרום ובשדרות בפרט. "חלק גדול מהטיפול הוא היכולת להבין שיש לך למי לספר את מה שעובר עלייך, אומר נבו. במקרה שלי אני יוצא עם המטופל לצלם ובאמצעות זה הוא יכול לנסות לבטא את מה שעובר עליו. כמובן שמעבר לצילום יש גם הרבה שיחות שמאפשרות למטופל להוציא את החרדות, לשתף ולהבין שיש מי שמקשיב לדברים. אני נותן להם כלים להתמודד עם המצב באמצעות הצילום".
יש לציין כי לאורך השנים נבו היה אחראי על יוזמות שזכו לתהודה רבה, בין היתר סרט שבו מספר פסיכולוגים חינוכיים מתיישבים מול המצלמה ונשאלים שאלות בסגנון "סליחה על השאלה", כשהתוצאה היא סרט קצר אך מרתק שנוגע בשאלות הכי מתבקשות על המצב הביטחוני באזור ועל המשמעות של להיות מטפל ופסיכולוג באזור מוכה טרור.
בנוסף, הוא יזם את "הסטורי של נוער שדרות"- צרנו דף אינסטגרם שמספר את הסיפור איך זה לגור באזור הזה ולאו דווקא מהנושא הביטחוני. "אתה בעצם ראית שלבני הנוער כאן יש רצון שיכירו את שדרות שהם חיים בה, עם הקהילה המדהימה, האווירה המיוחדת ולא רק בנושא הביטחוני".
כלי מצוין לבעיות רגשיות חברתיות
גל נבו לא מתגורר בשדרות אבל יש לו היכרות מוקדמת עם העיר. לפני כשלושים שנה הוא למד בישיבת ההסדר ומבחינתו שיתוף הפעולה היה טבעי. ביחד עם מרכז חוסן, האגף לשירותים חברתיים ואגף השירות הפסיכולוגי במערכת החינוך העירונית הוא החל להפעיל את המיזם שסייע למאות ילדים ונערים להתמודד עם המציאות הביטחונית הקשה ואפילו לא אחת להביא את תחושותיהם לידי ביטוי באמצעות המצלמה.
"אני עובד עשר שנים בשדרות, אחד הדברים הכי חשובים שאני רואה שאנשים לא מרגישים שהם כלי משחק במציאות מאוד מורכבת אלא יש להם שליטה על החיים שלהם" אומר נבו השבוע, "יש להם יכולת לראות את החיים שלהם באור אחר, להתמקד בטוב ולצמוח מזה. זה מאפשר להם לתת מבט על עצמם רגע אחד מבחוץ ולראות ולהראות את הטוב, את הכוחות ואת היכולות שלהם".
למה דווקא צילום?
הפוטותרפיה ווידאותרפיה, זה כלי שהוא כמו כל תחום אומנות אחר תחום אומנותי שבמקום לצייר אנחנו משתמשים באור של המציאות וכך ילד מביע את עצמו וזה גורם לו לתחושה נפשית טובה יותר. למשל בוידאותרפיה אתה מאפשר לספר את הסיפור של עצמך ובכך לשחרר המון חסמים ובכללי אני מאמין שיש המון כוח בפומביות של הדברים לספר את היכולת שלך להמון אנשים שחשוב להם לשמוע את זה וגורם לך להבין דברים טובים על עצמך ולראות את עצמך באור חיובי ולא רק באור שלילי".
אחרי כל כך הרבה שנים שאתה מלווה את ילדי שדרות. האם אתה רואה את השינוי במרחק הזמן?
"התחלתי לעבוד בשדרות שנה לפני צוק איתן ואני זוכר שהתחלתי לעבוד בשירות הפסיכולוגי, ראיתי את התהליכים שלא היו במובן החיובי כי הם הלכו והפכו להיות יותר אינטנסיביים ומאז נפגשתי עם מאות ילדים מגיל ילדים ועד תיכון. אני יכול לומר שאני פוגש היום ילדים שעברו את התהליך לפני עשר שנים והם היום כמובן בוגרים ואפילו אחרי צבא והם תמיד מספרים על התהליך שעברנו וכמה זה עזר להם. הרבה פעמים זה מעבר לתוכן, זה עצם העובדה שמישהו מלווה אותך בתהליך ורואה אותך וזה גם הופך לאיזה הפוגה בתוך מציאות מורכבת. הרבה מהם מרגישים גם היום שהקול שלהם נשמע וזה נתן להם המון כלים להמשך החיים הבוגרים".
האם היום בתקופת רגיעה יחסית את פוגש מציאות אחרת?
חד משמעית אני פוגש היום בשדרות ילדים ובני נוער שפחות טרודים בנושא הביטחוני כמו בעבר או ביחס לנקודת ההתחלה שלי כאן. מה שכן, ברגע שאנחנו נמצאים בתוך קבוצת טיפול מספיק שמישהו יאמר את צמד המילים "צבע אדום" ומייד יעלו המון סיפורים, זאת אומרת שזה עדיין קיים אבל פחות הופכים את זה לעניין מרכזי כי מלבד זה יש להם עוד הרבה התמודדויות רגשיות שדורשות מענה. אין ספק, בעבר התחושות היו קשות יותר, היום אני מרגיש שהם הרבה יותר משוחררים לעסוק בעוד נושאים שבוערים וחשובים להם".
תערוכה מיוחדת עם כיתת תקשורת
גם ללא ההתעסקות במציאות הביטחונית, הילדים ובני הנוער מתמודדים עם אינספור בעיות חברתיות מכל מיני סיבות כאלה ואחרות. "בשנים שהייתה רגיעה התחילו להתעסק בסוגיות שבהם מתעסקים כל בני הנוער בארץ, סוגיות חברתיות ואישיות יותר. אחרי הקורונה היו סיפורים על מצוקות חברתיות ובדידות שהולכת ונהיית יותר גדולה ובשנתיים האחרונות בשדרות העיסוק הוא פחות בצבע האדום" מתאר נבו, "כל מציאות היא שונה. בעיניי זה לא משנה במה מתעסקים, יכולים להתעסק בסוגיה ביטחונית עכשיו או בכל סוגיה אחרת צריך לתת מענה וזה מה שאנחנו עושים גם בימי שגרה. בסוף לא הכל סובב סביב המציאות הביטחונית, יש בשדרות עוד הרבה נושאים מאתגרים".
בשנה האחרונה במסגרת שיתוף פעולה עם האגף לחינוך מיוחד מפעיל נבו סדנה עם 15 תלמידי כיתת תקשורת בבית הספר למדעים " אלון" בשדרות. התוצאה של הסדנה מוצגת בימים אלו בתערוכה מיוחדת "לראות את הטוב" בלובי של המתנ"ס העירוני. "בעצם התעסקנו בנושאים שחשובים להם, גם צילמנו באופן יצירתי וגם התעסקנו בליצור מבטים על המציאות" מספר נבו, "בנוסף עשינו פרויקט של ראיון מול המצלמה, הם ראיינו אחד את השני וראינו את הדברים שחשובים להם, בין היתר סיפורי התמודדות עם חרם חברתי, תופעות קשות שהם נתקלו בהם בבתי ספר קודמים שעוד לא הבינו אותם. הם חשפו סיפורים מאוד מרגשים ובעצם דרך הסדנה זה אפשר להם לדבר בצורה פתוחה ולשחרר חסמים שהיו להם".
מה עוד גילית על הילדים במהלך הסדנה?
"הכלי הזה של המצלמה עוזר להם לבטא את נקודת המבט שלהם כי כולנו יודעים שילדים יודעים להיות מאוד רעים ולא תמיד מבינים אותם, גם אם אומרים משהו שלא התכוונו אז ישר שוללים אותם, לא תמיד הם יודעים לגשת אבל ברגע שהם משמיעים את הקול שלהם הם מרגישים יותר מובנים שהסיפור שלהם עובר בצורה אחרת לחברה שבהם הם חיים אם זה בשכונת המגורים ואם זה בבית הספר".
יש לציין שהקשר של נבו לעשייה גם בקרב בעלי צרכים מיוחדים אינה מקרית. "אמא שלי זיכרונה לברכה הקימה את עלה נגב, שזה כפר ענק לאנשים עם צרכים מיוחדים ליד אופקים. היא תמיד אמרה לנו שהיא חולמת שנגיע ליום שבו לא התייחסו לאדם המפגר כמו מפלצת, או כמו מישהו שעלולים להידבק ממנו, אלא לראות אותו כאדם ממש כמוני וכמוך, שיש לו קצת צרכים נוספים. וככה היא בנתה את החלום של הכפר האדיר הזה שנקרא עדי נגב, ביחד עם דורון אלמוג. ובפרויקט שלי אחד הדברים שהילדים כל הזמן אמרו- זה שהם מרגישים שלא מבינים אותם, שמפחדים מהם ושמתייחסים אליהם בצורה לא טובה, בגלל שחושבים שהם ילדים אחרים מסוג אחר. וזה לא נכון. הם ילדים בדיוק כמו ילדים אחרים, רק עם צרכים נוספים. וחשוב מאוד שהפרויקט הזה יצא כי הוא מראה לילדים האלה ולכל העולם- שהם מצלמים אותו דבר ומרגישים אותו דבר, ואוהבים אותו דבר ממש כמו כל ילד. ויותר מזה- לילדים האלה יש תמימות, פשטות ואהבה גדולה שהיא הרבה יותר מילדים אחרים! ולכן הייתה לי זכות ענקית ומרגשת מאוד לעבוד איתם".