מספר ימים אחרי מתקפת הטרור של בוקר שבת שמחת תורה, כמו רבים מתושבי שדרות מצא עצמו הזמר והיוצר שליו רוקח (26) מפונה עם אשתו ו-2 בנותיו הקטנות לבית מלון בירושלים בעיקר מבולבל ומתוסכל מתחושת חוסר הוודאות. דווקא אז, בתוך הכאוס הגדול, הגיטרה הייתה שם בשבילו כמו גלגל הצלה והשירים שבאו אחר כך לעולם היוו תחליף ראוי לטיפול פסיכולוגי. "בשדרות כמו שאתה בטח יודע תמיד התמודדנו עם מעבר מהיר מאפס למאה, בשבת שמחת תורה המעבר היה קיצוני ביותר. משבת שהייתה אמורה להיות הכי שמחה שיש התעוררנו למתקפת רקטות וחדירת מחבלים" הוא משחזר את בוקר השבעה באוקטובר. "אחרי מספר ימים אתה מוצא את עצמך בבית מלון לא בשביל נופש אלא אחרי שאתה בורח מהבית, אני מניח שזו סיטואציה שהייתה קשה לכולם, אני חושב שהרבה מתושבי שדרות כמוני, מעבר לפחד של מה שקרה לנו, התמודדו עם חוסר ודאות וזה היה נורא מתסכל ואפילו הטריף אותי. כאבא לילדות קטנות הסיטואציה לא הייתה פשוטה בכלל".
איך המוסיקה עזרה לך להתאפס?
"אנחנו התפנינו לירושלים לבית מלון, בהתחלה אתה רק רוצה לארוז מזוודה קטנה ולברוח עם האישה והילדים למקום מבטחים. בלי לחשוב יותר מדי כי גם לא ידענו כמה זמן נישאר שם. חשבתי שתוך שבוע-שבועיים נחזור לשדרות. אחרי שבוע הבנו שזה הולך להימשך עוד הרבה זמן אז אמרתי שאני חייב להגיע לעיר לאסוף עוד בגדים וציוד נוסף שצריך ואז כמובן נתקלתי בגיטרה ואמרתי שאקח אותה איתי כי אם נישאר במלון זמן ממושך אז לפחות שתהיה לי אפשרות ליצור מוסיקה ולהעביר את הזמן גם בשביל הנפש".
כאמור, כמו רבים מתושבי שדרות, רוקח ומשפחתו הצליחו להתאפס ומתוך חדר קטן במלון התחילו לנסות לנהל סוג של שגרה עם מסגרות שהוקמו עבור הילדים אבל כמוסיקאי שמתפרנס מהופעות באירועים, חוסר המעש יכול היה בקלות לגרום לו להשתגע, לכן מהר מאוד הגיטרה הפכה משמעותית ביותר עבורו. "המוסיקה הייתה שם בשבילי בתקופה של הפינוי מהבית אחרי מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר. בדיעבד אני אומר לא יודע איך הייתי עובר את התקופה הזאת" הוא משתף, "הכתיבה באיזושהי מקום נותנת לי מפלט, סוג של טיפול או תרופה למציאות חיינו. וגם במלון זה היה ככה, בזמן שזה היה אפשרי כי בכל זאת כל החיים שלנו התכנסו לתוך חדר קטן, הייתי תופס את הגיטרה ומנגן".
"כשאין לי מילים איך לתאר את התחושות שלי אז אני פשוט כותב אותם" הוא ממשיך לתאר, "התחלתי לכתוב ולנגן ויצא מזה שיר. למעשה אחרי השבעה באוקטובר השיר הראשון שיצא לי הוא כמובן על מה שחווינו כאן בשדרות. השיר (בין האתמול למחר) מספר על כך שאנחנו רחוקים מהעיר ותחושת חוסר הוודאות אבל הפזמון הוא אופטימי עם מסר ששום דבר לא יהרוס אותנו ושאנחנו חזקים יותר מהכל. כשאני בתוך בית מלון עם כל הקשיים החלטתי שאני נכנס לאולפן ומקליט אותו. כשהוצאתי אותו הרגשתי שזה כמו תרופה לתקופה המורכבת שעברנו".
מהפיוטים בבית הכנסת ועד הבמה כזמר
כבר חמש שנים ששליו רוקח הולך אחרי החלום הגדול שלו בצעדים קטנים אך משמעותיים בכברת הדרך שהוא עובר מאז היותו ילד קטן שמתלווה לאבא לבית הכנסת. רוקח בן ה-26 נולד וגדל בב"ש אבל לפני 5 דרכו הצטלבה עם שדרות או ליתר דיוק עם אהובתו, אישתו, בת העיר שגרמה לו להגיע לכאן ולהתאהב בה ובעיר עצמה. "מהרגע הראשון פשוט התאהבתי במקום הזה, יש בשדרות קסם מיוחד שלא יודע להסביר אותו במילים" הוא מכריז בחיוך, "אני אומנם נולדתי וגדלתי בב"ש אבל מהרגע הראשון שאישתי הביאה אותי לכאן הרגשתי לגמרי בבית".
רוקח בהופעה על הבמה בשדרות. צילום: עדן אוממי
מה הקסם שמשך את תשומת ליבך?
"אני רואה את הקסם של שדרות קודם כל באנשים, יש כאן אנשים עם לב שממגנט אותך, קהילתיות שמחממת את הלב ובכלל עיר משפחתית מאוד. אני מרגיש מחובר מאוד עד כדי כך ששואלים אותי אני תמיד אומר שאני שדרותי וכבר לא באר שבעי, מחילה מהבאר שבעים, כן. אחרי חמש שנים בשדרות שבה חוויתי הכל מהכל אני הכי מרגיש שייך מעבר לעובדה שמצאתי את עצמי בעיר עם קהילת מוסיקאים, משהו שספק אם תמצא בערים אחרות".
רוקח כאמור, דתי לאומי. באופן לא מפתיע במיוחד את הצעדים הראשונים שלו במוסיקה הוא עשה בבית הכנסת השכונתי שבה גם היה מתפלל בצעירותו הזמר עמיר בניון שבהמשך ישמש לו כהשראה. "המוסיקה מאז ומתמיד הייתה שם, אפשר לומר מאז שאני זוכר את עצמי ולא כקלישאה" הוא אומר, "אני זוכר את עצמי כילד עוד לפני שהתחלתי לתפוס כלי נגינה, אני זוכר את עצמי שר כבר בגיל 4. בזמן שכל הילדים היו משחקים בחוץ אני הייתי מעדיף לשיר".
כמה הביקורים בבית הכנסת השפיעו?
"השפיעו מאוד. כאשר גדלתי יותר התחלתי להביא לידי ביטוי את כישורי השירה דרך הפיוטים בבית הכנסת, זה בעיניי השורש של המוסיקה, שם אתה יכול לקבל את הבמה הכי טובה בתור התחלה ושם באמת קיבלתי את ההזדמנות הראשונה. בכלל אחרי שחגגתי בר מצווה כבר התחלתי להיות חזן וזו הייתה הרגשה מדהימה".
כמה הסגנון שלך היום מושפע מהפיוטים בבית הכנסת?
"אני חושב שהמוסיקה שלי מושפעת הרבה מהסגנון הפיוטי של בית הכנסת, אני מביא למוסיקה שלי הרבה מהאתני-מזרחי. הסגנון שלי מושפע מאוד מהפיוטי ומשלב פופ מודרני עם ים תיכוני. שומעים את זה מאוד בשירים. אם אני אקח אומנים שאני מושפע מהם אז זה מעמיר בניון לעידן רייכל, חנן בן ארי, אביתר בנאי ועידן עמדי. אגב, ההורים של עמיר בניון שכנים של ההורים שלי והוא עצמו היה מתפלל איתנו בבית כנסת לכן אני גם מושפע ממנו בכתיבה, בביצוע ובלחנים".
בגיל 16 הוא עשה עוד צעד משמעותי כשלמד לנגן בגיטרה מה שפיתח אצלו עוד יותר את חוש הכתיבה וההלחנה. לדבריו, הוא נפתח לצלילים של המוסיקה הישראלית בתיבול של האתני מזרחי. החיבור בין 2 הסגנונות האלה הביאה לתוצאה מעניינת במיוחד.
מתי אתה מבין שזה באמת החלום שלך?
" החלום תמיד היה שם מגיל קטן אבל באמת בגיל 17 שהתחלתי לכתוב למגירה בעיקר הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות שאהיה גדול. אז כן, בהתחלה לא הרגשתי שאפשר לעשות מזה יותר אבל כן היו לי שאיפות. תמיד אהבתי לשיר והחלום שלי תמיד היה לעבוד רק בזה ולא בשביל הכסף כי אצלי זה בא מתוך תשוקה ואהבה אמיתית למוסיקה. אתה יודע תמיד שואלים ילד שהוא קטן מה תרצה לעסוק שתהיה גדול. אני תמיד הייתה עונה ש"אני רוצה להיות זמר", אז אמא שלי תמיד הייתה עונה "מה זמר, זה לא מקצוע. אתה צריך לחלום על מקצוע שמכניס לך כסף, שיבטיח לך עתיד". ברור שהדברים נאמרו מתוך דאגה אבל בגיל צעיר מאוד אני האמנתי מאוד בזה שאני רוצה להיות זמר".
יש לי אמונה גדולה שאפרוץ לקדמת הבמה
כשאני מתהלך עם רוקח במרכז המסחרי של שדרות שהפך לאזור שוקק חיים של פאבים, מסעדות ואולם מופעים הוא נזכר בפעם הראשונה שנחשף לקהילה המוסיקלית של העיר שבה פעילים עשרות מוסיקאים, חלקם תושבי המקום, חלקם תושבי העוטף, ביניהם דניאל וויס מקיבוץ בארי שריגש מדינה שלמה בכוכב הבא לאירוויזיון. "כאן בפאב שדרות נחשפתי לראשונה לדברים המדהים שקורה כאן כבר מספר שנים, מיזם 'שופוני' של המתנ"ס העירוני בניהולו של אוהד פרץ המיוחד. נתקלתי במודעה של במה פתוחה שהם מארגנים ופשוט הגעתי ונתנו לי את המקום להשמיע את המוסיקה שלי. אני חושב שמיזם כמו שופוני-במה פתוחה, זה דבר מדהים ואני שמח שנחשפתי אליו ולקחתי בו חלק.אני כמוסיקאי צמא למקומות כאלה, במיוחד בדרום שזה מאוד חסר. בתל אביב והמרכז יש המון מקומות כאלה ובדרום קשה מאוד למצוא את זה ואני שמח כמוסיקאי שיש מיזם כמו זה בעיר שלי".
אתה אומר התואר הישן ' עיר המוסיקה' עדיין מצדיק את עצמו?
"לחלוטין כן. יש בשדרות קהילה מדהימה של מוסיקאים ובכלל שדרות זאת עיר מאוד מפרגנת ונותנת במה למוסיקאים, לא סתם כולם מדברים עליה כעיר של מוסיקה, אגב לכל מקום שאני הולך ואני מספר שאני משדרות עדיין זוכרים את המוסיקאים שיצאו מכאן מחיים אוליאל ועד כנסיית השכל".
כאמור, עד כה רוקח הוציא לאור 6 סינגלים. מהאזנה לשירים קשה להתעלם מהכישרון שלו ומאיכות הטקסט שבו הוא מקפיד לבטא את תחושותיו, כמו למשל בסינגל הראשון שיצא לפני השבעה באוקטובר "פחד במה", וכן הסינגל השני "השכונה הישנה" שמבטא את זיכרון ילדותו מהשכונה שבה גדל בב"ש. מאז פרצה המלחמה הוא הספיק לשחרר 4 סינגלים, חלקם נכתבו בהשראת החוויות משדרות. כמו למשל השיר שנכתב בחודשים הראשונים של הפינוי "בין האתמול למחר" שם הוא כותב בין היתר " מנסה להסתיר אבל בפנים הכל כל כך שביר, וכל מה שבנינו התפורר בין הידיים, לבחירות יש מחיר, חודשיים לא חזרנו אל העיר ורק עשן כבד מכסה את השמיים".
ממש לאחרונה הוא השיק סינגל חדש בשם "ללכת אחרי הלב", זה פחות או יותר מה שהוא בחר לעשות כשהחליט לראשונה להוציא חומרים לאוויר העולם ונתקל באנשי מקצוע שכמעט שברו לו את החלום. "לפני 5 שנים אחרי שצברתי כמות גדולה של שירים שכתבתי והלחנתי החלטתי שהגיע הזמן להוציא את זה לעולם ואני מתחיל להקליט" הוא נזכר השבוע, "בהתחלה הקלטתי שיר שמאוד האמנתי בו. החלטתי לגשת עם השיר לקבל חוות דעת מצד מפיקים ואנשי מקצוע שחשבו שזה לא מספיק טוב וזה מאוד השפיע עליי כי זה הוביל אותי למחשבות שאולי כדאי לוותר, אולי זה לא מספיק טוב".
לוותר על מה שחלמת מגיל 4?
"בסופו של דבר, השיר הזה באמת לא יצא וכן היו מחשבות של אולי לוותר אבל באיזה שלב התאפסתי על עצמי ולא נתתי לאותם ביקורות לנהל אותי. קיבלתי החלטה שאני יושב עם עצמי ועושה את הדברים איך שאני רוצה. לכתוב מהלב מה שאני מרגיש וברגע שגיבשתי חומרים התחלתי להקליט ולהוציא אותם לאור. בכתיבה עצמה אני מביא את הלב שלי, כותב על דברים שאני חווה ומושפע מאוד מהאמונה. סיפרתי לך קודם שיש עניין של פחד להוציא שירים אז בשירים שלי אני כותב גם על פחדים, על החוויות שאני חווה, הסיפורים שאני חווה גם שלי מול אלוהים".
שליו רוקח. צילום: רם לוי
מניסיון משפחתי, להיות זמר דורש המון השקעה כספית?
"להיות זמר היום זה דורש המון השקעה גם של כסף וגם של זמן כדי ליצור את המוסיקה. תוסיף לזה את העובדה שאחרי שאתה מקים משפחה ויש לך אישה וילדים לדאוג להם זה הופך למורכב יותר אבל לשמחתי זכיתי באישה תומכת ודוחפת שכל הזמן מעודדת אותי להמשיך לעסוק במוסיקה ואני שמח שהיום אני גם עובד עם להקת חתונות וגם מתאפשר לי ליצור ולהוציא את המוסיקה שלי לעולם".
מה היית רוצה שיקרה עם המוסיקה שלך?
"בעזרת ה' אני עובד על אלבום בכורה, כל הסינגלים שיצאו עד עכשיו הם חלק מאלבום בכורה שאני עובד עליו, מקווה שבקרוב אסיים אותו ואוציא אותו וכמובן החלום שלי להופיע עם השירים שלי, שהשירים שלי יגיעו לכמה שיותר לבבות בעם שלנו. אני מאוד מאמין בדרך הארוכה שאני עובר, אני רוצה להתקדם צעד אחר צעד. לצבור עוד קהל והופעות יותר גדולות כאשר כמובן השאיפה היא בסוף להופיע עם שירים שלי ושאנשים יכירו את השירים שלי. לגעת בכמה שיותר אנשים ויש לי אמונה גדולה בקב"ה שזה יקרה ואפרוץ לקדמה הבמה של המוסיקה הישראלית. דבר נוסף שאני עובד עליו זה לכתוב שירים לאמנים גדולים כדי שהמילים שלי יגיעו לכמה שיותר אנשים. בינתיים אני נהנה מאוד להופיע בלהקות חתונות לציבור הדתי, אין כייף גדול מזה לשמח".
***
בימים שבהם המתיחות הביטחונית שוב מורגשת באוויר ויתכן שהילדות שלו יצטרכו לחוות שוב אזעקות וירי רקטות, לפני שנפרדנו לשלום אני תוהה בקול האם עלו מחשבות אחרי השבעה באוקטובר לגדל את הילדות במקום אחר, שקט יותר, הוא סיפק את האמת הציונית שלו. "אני בא מבית מאוד ציוני, אני חונכתי וגדלתי על ערכים של אהבת הארץ, ישוב הארץ אז מבחינתי אין מחשבות כאלה שנעזוב בגלל שיש טרוריסטים שלא רוצים שנהיה כאן ואני מאוד מאמין שהתשובה שלנו לטרור זה שנישאר ונמשיך לצמוח בשדרות. כמובן, לא אסתיר שיש דאגה לילדות שנאלצות לגדול במציאות של טילים אבל בסוף אנחנו לא יכולים לברוח כי זאת הארץ שלנו ואני שחונכתי לערכים האלה, רוצים שגם הילדות שלי יגדלו עם ערכים של אהבת הארץ. אז כשהיה קשה התרחקנו אבל אחרי שכבר עברנו את הנורא וברגע שהוחלט על חזרה מהפינוי, שמחנו לחזור לבית שלנו בשדרות".