כששני פרץ-קריב ממחישה את יכולת ה"סטוריטלינג" שלה בעשרות הסרטונים שרצים ברשת וגם במהלך הפגישה שלנו במשרדי האקדמיה שלה באזור התעשייה בשדרות קשה באמת שלא להתפעל מהכישרון שלה "לספר סיפור" ולעורר עניין אצל לכל מי שמקשיב לה, גם אם מדובר בנושא שהוא לא פופולארי במיוחד. "אני חושבת באמת שלכל אחד יש סיפור אותנטי, רק צריך לדעת לשווק אותו החוצה" היא מסבירה בפשטות. "יצא לי בשנים האחרונות לעבוד עם לא מעט לקוחות שהביעו חשש גדול אבל בעזרת תהליך שעברתי איתם, הכלים שהם קיבלו, הם הוכיחו כמה שזה אפשרי".
עם המון יזע והתמדה וכן גם לא מעט כישרון וניסיון, הצליחה פרץ-קריב לפלס את דרכה לבמה הגדולה ולהפוך למנטורית ומרצה מוערכת בקרב מוסדות וחברות מובילות במשק. בנוסף, בעזרת אקדמיה פרונטלית ודיגיטלית שהקימה היא מלמדת עמידה מול קהל ומצליחה לסייע לאנשים בכלל ונשים בפרט להוציא את הסיפור שלהם לאור. "אני מעבירה הרצאות, סדנאות והכשרות וידאו דיגיטליות. אני מסייעת, מידי יום, לעשרות מנהלים ומנהלות, יזמים, נשות ואנשי ציבור, בעלי עסקים, מרצות ומרצים, ובעצם כל מי שיש לו או לה משהו חשוב לומר, צורך לתקשר את הרעיונות והמסרים שלהם בצורה מעניינת, זכירה ואפקטיבית, להופיע מעולה מול קהל ולמקסם הצלחות בכל מפגש".
לתחום הזה פרץ-קריב לא מגיעה במקרה, באמתחתה לא מעט ניסיון בעולם הבמה, המשחק והתיאטרון. אחרי שירות צבאי כקצינה בחיל האוויר היא החליטה ללכת הכי רחוק שאפשר כדי להגשים חלום ילדות. יחד עם בן זוגה היא נסעה ללמוד משחק באקדמיה לאומנויות הבמה בלונדון ושם למעשה היא עשתה את צעדיה הראשונים על בימת התיאטרון. במשך כמעט 7 שנים היא הייתה על קו לונדון שדרות כאשר לצד עבודתה כשחקנית בבירה הבריטית, בכל התמודדות פוליטית של אביה אם זה על ראשות מפלגת העבודה ואם זה לראשות הממשלה היא נקראה לדגל ובלטה במיוחד בעבודת הקמפיין שלו.
"בימאית של הצגות טובות בעולם האמיתי"
עם החזרה לישראל היא המשיכה לעסוק בתחום התיאטרון, הייתה שותפה להקמת מוסדות תרבות באזור בניהם המרכז האתני למוזיקה ובמה "צהלולים", תיאטרון נשות ניצן לאחר פינוי גוש קטיף. במקביל, היא נכנסה גם לעולם הניהול, כך למשל במשך חמש שנים היא שימשה מנכ"לית של ארגון שמוביל תוכנית חינוך בינלאומית. לדבריה, במסגרת תפקידה היא גייסה מיליוני דולרים, שם גם כנראה התחיל ליפול אצלה האסימון כמה משמעות יש ליכולת "לספר סיפור".
גם אחרי שנישאה, הקימה משפחה וילדה את בנה הבכור היא לא ויתרה על התיאטרון. " כתבתי והפקתי את הצגת הילדים 'המסע המופלא של אור', שעסקה בהורות שלי, ורצתי איתה שנה. ככל שחלף הזמן, הבנתי שמשחק זה לא הכל, ושהשפעה דרך במה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרכים, ולא רק כשחקנית" היא משתפת, "בתקופת צוק איתן היו לנו מלא הצגות סגורות שבוטלו בשל כך, אחרי שהמבצע הסתיים הקאסט של השחקנים כבר התפזר והיה מאוד קשה לחזור לעניינים אז שם כבר החלטתי לוותר".
זה כמובן לא ממקום של האדרת גברים אבל אני רואה במקרים רבים שנשים הן מנהלות טובות יותר מבחינת מיומנות הניהול והמנהיגות, ברמת לראות את האדם ולא רק התפקיד, ברמה של להבין שמאחוריו יש עוד אלמנטים ואני חושבת שכולם הבינו את זה בקורונה"
מתי בעצם הבנת שאת צריכה לחפש עיסוק אחר?
"אני חושבת שאחד האסימונים הכי משמעותיים שנפלו לי בתפקיד מנכ"לית ארגון חינוך בינלאומי "ילדים חיים בשלום", זה שלא משנה כמה התכנים איכותיים, אם אנחנו לא נדע לספר את הסיפור שלנו בצורה שיוצרת כווץ בבטן ויוצרת חיבור זה ישפיע על ההחלטה האם לקבל את הסיוע. כשהילד השלישי שלי נולד אז הרגשתי שזה הזמן לדרך עצמאית, דרך שתיתן לאנשים את כל הכלים שאספתי מתחום התיאטרון והמשחק ואני לוקחת משם מלא כלים".
למה לא חשבת להמשיך בעולם התיאטרון כשחקנית הרי למדת בשביל זה כל כך הרבה שנים?
"כבר אחרי שילדתי את בני הבכור וחזרנו לשדרות, המציאות השתנתה, הצגות בלילה פחות התאימו לי, הרגשתי שיש לזה מחיר כבד".
אז החלטת לוותר על התיאטרון או שיש עוד שאיפה לחזור לזה?
" ממש לא ויתרתי על התיאטרון אני מרגישה שאני חיה אותו מאוד בעבודה היומיומית שלי כיום. אני מרגשה ביום יום מורה, מנטורית וגם בימאית של הצגות מאוד מאוד טובות בעולם האמיתי. הבמה היא חלק מהחיים שלי, אני נפגשת עם זה כל הזמן. בעיתון הארץ היטיבו לתאר את זה נכון- שאני בתפקיד עצמי כי היום הבמה שלנו היא במה דיגיטלית, היום בעשייה היומיומית התיאטרון משתלב בצורה מדהימה, כל הכלים שרכשתי על דיקציה, שפת גוף ונוכחות ופחד קהל ואיך לנווט את ההתרגשות. עם כל זה אני מתעסקת כך שאני לגמרי ממשיכה לעסוק בתחום התיאטרון רק בדרך אחרת שבה אני עוזרת להמון אנשים".
כאמור, באמצעות אקדמיה דיגיטלית שבה ניתן בלחיצת כפתור ללמוד מהבית איך להעביר מסר, לצלם אותו ולהוציאו לאור וכן באמצעות הרצאות, סדנאות ותוכניות ליווי היא מגשימה את עצמה. בנוסף, כיאה לאבא עמיר פרץ שחרט על דגל את הנושאים החברתיים, באמצעות העסק שהקימה היא מקיימת מפעל של פעילות חברתית כדי לסייע ולעודד נשים.
אני באמת מאמינה שברגע שיש סיפור אותנטי כל אחד יכול לעמוד על במה. נתקלתי בהמון מקרים של כאלה שאמרו לי רגע מה כבר יש לי להגיד, האם יש פה סיפור? אני חושבת שבסוף הכל תלוי איך אני אורזת את זה לסיפור.
כך למשל, לפני למעלה משנה בעיצומה של הקורונה, היא ייסדה את כנס Inspire לנשים – כנס הנשים הדיגיטלי הגדול בישראל למרצות, מנחות ודוברות מעוררות השראה (התקיים כבר פעמיים והשלישי בדרך). בכנסים השתתפו למעלה מעשרת אלפים נשים מכל העולם והופיעו בו נשים פורצות דרך בכל תחומי החיים ומכל הרקעים בפסיפס החברה בישראל, בניהן: כלת פרס ישראל מרים פרץ, אורנה בנאי עם הרצאה אישית חדשה, סמנכ"לית פייסבוק מעיין שריג, ריי שגב דוגמנית פלאס סייז ומובילה בתחום שינוי אידיאל היופי, אשת התקשורת לוסי האריש, השחקנית ומומחית שפת הגוף ורד פלדמן, המטפלת הבינלאומית ומייסדת שיטת "מסע" ברנדון בייס, יועצת נשאי ארצות הברית הקואצ'רית האמריקאית מרשה וידר, היוצרת מירה עווד, אשת התקשורת החרדית יעל צין ועוד.
את כולן אירחה שני בכנסים אותם הפיקה, כשהיא משדרת ממשרדה בשדרות לאלפי נשים מכל העולם באמצעות הזום. כנס Inspire הפך לשם דבר בעולמות ההתפתחות האישית והעצמה הנשית ובעבור שני זה אחד הערוצים להגשים את השליחות שלה לעודד נשים לעבור לקדמת הבמה, להגביר את קולן ואת השפעתן ולהגשים את עצמן מנטלית, מקצועית וכלכלית. "נשים מתמודדות עם בחירות קשות במעגל החיים", היא אומרת, "מצד אחד הן רוצות להשפיע, אבל מתחת לפני השטח יש מחירים וצריך לדעת לתמרן ביניהם".
"אני עוזרת לאנשים אבל בעיקר לנשים לשחק את תפקיד "אני" בחיים שלהן הכי טוב שיש ובצורה הכי אותנטית ולהביא באמת את ה"עצמי" אל הבמה אם זה בקריירה ואם זה בחיי המשפחה ואם זה בסיפור הכי אישי שצריך לצאת לאור" היא מתארת את האג'נדה העסקית שלה.
זה נשמע מקסים אבל בסוף, לא כל אחד יכול לעמוד על במה?
"אני באמת מאמינה שברגע שיש סיפור אותנטי כל אחד יכול לעמוד על במה. נתקלתי בהמון מקרים של כאלה שאמרו לי רגע מה כבר יש לי להגיד, האם יש פה סיפור? אני חושבת שבסוף הכל תלוי איך אני אורזת את זה לסיפור. בכל סיפור חייב לדעת איך לספר אותו ולעשות סוג של שואו, בשפת גוף באינטונציה שלנו בסטוריטלינג. כשאני אומרת בהרצאות ובשיחות "כריזמה זה כישרון מולד אז זהו שלא" זה מעצבן הרבה אנשים אבל עובדתית זאת מיומנות שאפשר לרכוש אותה, להתאמן בה ולהבשיל אותה".
בכל זאת מדובר בהתמודדות עם פחד במה?
"פחד קהל את אחד הפחדים הכי מדווחים בעולם וזה מנהל לנו את החיים לפעמים אלא אם כן אנחנו יודעים לנהל את זה ולהתיידד עם הפחד הזה. זה בסדר שיש את הפחד. המחקר הכי גדול הראה לנו שלא הפחד הוא זה מפחיד אותנו ומנהל אותנו אלא תפיסתנו אותו, אז אם אני אומרת לעצמי טוב והגוף שלי מכין אותי להיות הכי טובה שיש, אני יכולה לעלות גם מול 7,000 נשים בהיכל מנורה כפי שאני חוויתי שזה משהו מאוד מלחיץ ולא משנה כמה ניסיון יש לי. לפעמים שאנחנו מעבירים את הפוקוס מעצמנו ומעבירים אותו למה שיש לנו לתת לקהל ולערך עצמו של המסר שלנו יותר קל לנווט את הפחד".
מה את בעצם מציעה להם?
"אני בעצם מציעה לאנשים לרכוש את הכלים שיעניקו להם מיומנויות לעשות את זה . ראיתי מה קורה לאנשים ונשים שאני מלווה אותם ומלמדת אותם את כל הנושא של עמידה מול קהל, איך להתמודד עם החששות, בכלל לשכנע בנאדם שלא עמד בחיים על במה מול קהל לעשות את זה זאת עבודה בפני עצמה אבל ברגע שיש סיפור אותנטי ועובדים בצורה מקצועית איך להגיש אותו, זה עוזר המון ומחולל שינוי משמעותי לא רק בעמידה מול קהל אלא גם בחיים עצמם".
איך הכלים האלה יכולים לסייע למי שמנהל עסק למשל ועומד מול לקוחות?
"לצורך העניין גם כשמישהי פותחת בוטיק קטן בבית. האם חווית הלקוח תהיה מושפעת מהאופן שבו אני יתקשר את המסר? האם הסיפור שאנחנו נדע ליצור ולספר לעסק לא יהיה מה שמבדיל בין חוויה של אני באה לקנות שמלה באיזשהו בוטיק או חוויה של שייכות ומשמעות למשהו שיש מאחוריו סיפור ייחוד ולכל אחד ולכל עסק יש איזשהו סיפור ייחודי על המניע העמוק שמניע אותו מבפנים ואם אני יודעת לארוז את זה ככה, לספר את זה ולתקשר את זה, זה משנה המון. לא משנה לאיזו חנות אתה נכנס, בסוף המסרים הבלתי מילוליים, הנוכחות, המבט, החיוביות זה מה שעושה את ההבדל ולכן מבחינתי יש צורך לקבל את כל הכלים של עמידה מול קהל בוודאי לצורך התפתחות עסקית, זה מאסט להתפתחות עסקית, בהכל, עם קולגות, עם לקוחות, מול קהל, מול תקשורת, מול סרטוני שיווק, בכל מפגש עם אנשים. בעניין הזה הסופרת האמריקנית מאיה אנג'לו היטיבה לתאר: "אנשים ישכחו מהר מאוד מה אמרת להם אבל הם תמיד יזכרו איך גרמת להם להרגיש", מה שאני רוצה לומר זה בכלל לא מילים. אז נכון, צריך לדעת לבחור מילים, צריך לדעת איך להעביר מסר ממוקד כדי לא לאבד את הקהל אבל בסוף, זה המון שפת גוף ואיך אני עומדת מול קהל או מול לקוח".
אני שמחה שאבא שחי כל חייו בשדרות והכיר מקרוב את המצוקה של התושבים היה במקום הנכון ובתפקיד הנכון לקבל החלטה כל כך חשובה לחיים שלנו כאן".
אני רואה שאת פועלת לא מעט עבור קידום נשים ובחלק מהפעילות שלך פונה בעיקר אליהן?
"כמובן שאני פונה לכולם אבל כן אני מרגישה שהשליחות שלי יש לה מטרה ברורה לסייע בהעצמת נשים. אני חושבת שאנחנו הנשים וגם מהיותינו אימהות אנחנו נדרשות ליצירתיות גדולה יותר וזה מגיע למרחב של הקריירה, אנחנו מתמודדות עם בחירות קשות יותר. באיזונים בין הבית בין הגשמת הקריירה ומה שמתאים לאחת לא מדויק לאחרת וזה בסדר גמור ויש ראייה שהיא הרבה יותר אישית, מעמיקה, רגישה. זה כמובן לא ממקום של האדרת גברים אבל אני רואה במקרים רבים שנשים הן מנהלות טובות יותר מבחינת מיומנות הניהול והמנהיגות, ברמת לראות את האדם ולא רק התפקיד, ברמה של להבין שמאחוריו יש עוד אלמנטים ואני חושבת שכולם הבינו את זה בקורונה, גדולי החברות הבינו שאם לא נתייחס למכלול החיים של העובדים, אנחנו נקבל עובדים פחות אפקטיביים וארגון פחות יצירתי ופורץ דרך".
סטוריטלינג של המציאות הביטחונית
הראיון עם פרץ קריב התקיים לפני מבצע "עלות השחר" שהכניס אותנו לעוד 72 שעות של מציאות ביטחונית מורכבת. במבצע הזה שוב זכה אביה לשבחים על כך שהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי להכריע על פיתוח כיפת ברזל שפשוט מצילה חיים של כל כך הרבה אזרחים. "בכל פעם שיש סבב אני מוצפת בהודעות – מסרי לאבא שלך תודה על כיפת ברזל- אנשי שדרות וגם מכל רחבי הארץ פשוט מלאים בהוקרת תודה על ההחלטה האמיצה שאבא לקח. הוא כשר בטחון, כנגד כל המתנגדים, עשה את ההחלטה להשקיע בפיתוח מערכת כיפת ברזל. החלטה ששינתה את החיים של כולנו" היא משתפת.
כמה מזהים אותך כבת של כשאת עומדת מול במה ומעבירה הרצאה?
לפעמים מזהים ישר, לפעמים רק בסוף נופל האסימון. אנחנו גדלנו בבית שכל אחד הוא בפני עצמו, לכן אני כל הרצאה פותחת כך: מייד אציג את עצמי אבל לפני כן אתחיל בסיפור על עיסוקיי בעשרים השנה האחרונות, אם זה בבמת התיאטרון, בניהול. אני מספרת שנולדתי וגדלתי בשדרות, אני חיה בקיבוץ ברור חיל, סמוך לעיר הולדתי ואני אספר לכם בסוף מה זה אומר. כמובן כששואלים אותי אם אני קשורה לעמיר פרץ ברור שאני אענה בגאון, אני תמיד אומרת שאני הבת של עמיר ואחלמה כי גם זכויותיה של אימי רבות".
בכל סבב הסלמה את אומרת שאת מוצפת בהודעות, ישנם גם כאלה שמנסים להמעיט בכך שזה קרה במשמרת שלו?
"בלי החוויה האנושית האזרחית של מישהו שחי פה, ההבנה והניתוח האסטרטגי הביטחוני, וההתעקשות לשנות את השפה, לשנות את האיום מטקטי לאיום אסטרטגי כדי שיוכלו להפנות תקציבים זה לחלוטין לא היה קורה. אני שמחה שאבא שחי כל חייו בשדרות והכיר מקרוב את המצוקה של התושבים היה במקום הנכון ובתפקיד הנכון לקבל החלטה כל כך חשובה לחיים שלנו כאן".
אגב, במשך שנים סימנו אותך כממשיכת דרכו, למה זה לא קרה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, עניין אותי להוביל ולהשפיע. פס הקול של ילדותי מלא בסיפורים של אנשים שיושבים עם הוריי בסלון ומדברים על אתגרים וקשיים. אחד שפוטר מעבודה, אחרת חלתה במחלה והתרופה שהיא זקוקה לה לא נמצאת בסל. התשוקה שלי מאז ומעולם הייתה לשנות ולהיטיב, אבל הבנתי יחסית מוקדם שפוליטיקה היא רק אחת מהזירות ושאפשר להשפיע, להוביל ולהיטיב בהרבה דרכים מגוונות. גם דרך הבמות והדרכה וליווי של א.נשים, צוותים וארגונים".
מה אבא חשב על זה?
"אבא אמר שאני הייתי התקווה האחרונה שלו מבין ילדיו, כמי שתמשיך את דרכו בפוליטיקה הישראלית, זה כיווץ לי את הלב לשמוע את זה שמא אכזבתי אותו, אבל כעת גם הוא יודע ומבין שפניתי לנתיבי השפעה אחרים, אני מצאתי דרך אחרת להשפיע על אנשים".
בשנה האחרונה פרץ-קריב פיתחה גם תוכנית של סדנאות חוסן שבהם היא נותנת כלים איך לספר את המציאות שלנו לעולם. "כילידת המקום שמגדלת את הילדים שלה בעוטף חשוב לי לדברר את הסיפור של שדרות בצורה הכי טובה שאפשר" היא אומרת ומוסיפה: "הרבה פעמים אני נשאלת איך זה לגדל פה ילדים ואיך חזרנו לכאן אחרי סיבוב בעולם. אין ספק שלעתים, כשהגזרה מתלקחת, זה סיוט וזו התמודדות עם ילדים מתורגלי צבע אדום. היה רגע אחד עם הבת שלי באחד הסבבים האחרונים שהיא חזרה עם ערמת ציורים מהגן והראתה לי ציור והסבירה ככה בטבעיות שהכחול זה השמים, האדום זה הבומים, הצהוב והסגול הם הפרחים והירוק הן השדות. ובכל זאת אנחנו מאוד שמחים מההחלטה לחיות כאן, כאן המשפחה והשורשים, נוף ילדותנו ומקורות עוצמתנו. שדרות בתנופה בכל כך הרבה היבטים ובסביבה כולה קהילה איתנה ותרבות שוקקת וזה תענוג להיות חלק מזה"
איך מספרים את הסיפור של המציאות בשדרות והעוטף?
"סיפור מורכב. לדוגמא מה אנחנו עושים בתהליכים האלה. אנחנו בונים בנק של סיפורים שמשרתים את המסר של העוטף. לי למשל יש מסר שחשוב להעביר והוא מורכב ולא רק שחור ולבן. לדוגמה מסר שהוא א-פוליטי שהוא לא ימין ולא שמאל ומאוד אנושי. סיפור שהוא מורכב כי יש בו גם כאוס אבל יש בו גם תקווה. כששואלים בערוצי התקשורת איך זה לגדל ילדים בעוטף אז אני עונה שזה מורכב אבל בוא אני אספר לך סיפור כי אני יודעת שהסיפור של רגע אינטימי בתוך משפחה מה שהוא עושה לצד האנושי זה הרבה יותר פעילות חשמלית כי זה הופך את מסר לזכיר.
אגב, כל הרצאה שלה מסתיימת בסיפור על המציאות בשדרות וישובי העוטף." 2 לפנות בוקר, זו כבר האזעקה השנייה שלנו הלילה אז חמש נפשות במיטת הורים אחת בחדר הכי בטוח אצלנו בבית. הבן שלי שוכב, עיניו עצומות אבל האוזניים שומעות את האזעקה. אצלנו בקיבוץ היא עולה ויורדת והוא שואל אותי מתוך שינה עם עיניים עצומות כי הוא כל כך מתורגל "אמא זה צבע אדום או מכבי אש", אני שרק רוצה לנרמל את המצב עבור הילד ולא חשבתי יותר מדי אומרת לו "זה מכבי אש חמודי" תחזור לישון, שכחתי שלשקר אין כיפת ברזל, שלוש, שתיים, אחת "בום מטורף", יירוט מעל הבית, קירות הבית רועדים וגם החלונות. הבן שלי מתורגל, עדיין שוכב, עיניו עצובות, רק השפתיים שלו ממלמלות, זה היה צבע אדום. אני כבר לא אלך לישון הלילה, מתהלכת לי בבית, מהדאגות, מהחששות, בנינו גם לא נוח לישון חמש נפשות באותה מיטה אבל אז במחשבות פתאום אני מפליגה 30 שנה אחורה, אני ילדה בשדרות של שנות השמונים והמציאות שונה לחלוטין, אני זוכרת שסבתא וחברותיה נהגו לנסוע לעזה לשוק כי רק שם היא מצאה את אותם מרצפות בדיוק כמו שהיה לה בבית במרוקו, אותם מרצפות שהתרגשתי עד דמעות לפתוח את הדלת בחופשה במרוקו כדי להבין למה היא התעקשה לחפש אותם בדיוק אותו דבר לבית בשדרות.
אני חוזרת לחדר, צופה בילדים שלי ושואלת את עצמי האם יש מצב ששדות האש בין שדרות לעזה יהפכו לשדות של משחקים בהם הם יוכלו לחגוג את החיים ועד אז, עד שהשם יברך את עמו בשלום מה אנחנו יכולים לעשות כדי להמשיך לחגוג פה במקום המדהים שבחרנו לחיות בו. לחגוג את החיים, לעזור לילדים, לעבד את החוויות המורכבות שהם עוברים וליצור את המציאות המיטיבה של חיינו".
את חושבת שבאמצעות הסטוריטלינג אפשר להעביר את הסיפור שלנו בצורה מדויקת?
"לחלוטין כן. מי ששומע את זה גם אם הוא מתגורר בוונקובר, אני מצליחה להכניס אותו למציאות שלי. הוא יכול דרך הסיפור ממש לחוות את המציאות שלנו. אני תמיד שואלת מה המסר שהכי חשוב לך שהעולם ישמע מהעיר שדרות? כל אחד והמסר שלו. יהיו כאלה כמוני שירצו להעביר גם מסר של כאוס אבל גם מסר של תקווה, יהיו כאלה שירצו להעביר מסר של "וואלה כן, יש פה בלאגן מטורף, אבל יש פה אוכלוסייה מודעת, מוכשרת, פורצת דרך שבוחרת לחיות כאן, זה לא איזה מסכנים בקצה העולם . כמובן שיהיו כאלה גם אחרים שירצו להגיד שהפצע הוא מדמם".