מזרחי וגואטה על רקע אוהל המחאה. צילום: אורי גבאי

"הגיע הזמן שכולם יבינו – כשיורים רקטות אין הבדל אם אתה באוהל או בבית"

כשאלישיב מזרחי משדרות, עובד מד"א שמגיע לכל זירה, החליט דווקא במטחי הרקטות לישון באוהל בכניסה לעיר, היו רבים שאמרו לו בצדק שהוא משוגע. אבל בעזרת מחאת האוהלים הוא מנסה להעביר את המסר של עיר שלמה- גם כשהרקטות מיורטות או מתפוצצות ואין פצועים והרוגים הן גורמות לפגיעה נפשית קשה וחרדה.

כל מי שחולף בצומת שדרות-ניר עם הבחין כנראה באוהלים שניצבים שם מזה מספר חודשים אבל בניגוד למחאת האוהלים המפורסמת שפרצה אי שם בשנת 2011 ברחוב רוטשילד בתל אביב על מצוקת הדיור, מדובר באקט מחאתי שמובילים מספר תושבים על מציאות בלתי נתפסת של עיר שלמה שנלחמת על חייה ממש. "מי שלא חי את המציאות בשדרות לא מבין עד כמה המצב רע מאוד, עד כמה הוא שברירי, אז נכון שבמעטפת העיר בתנופה אדירה שלא הייתה מעולם אבל עמוק בפנים הנזק שנגרם לילדים, למבוגרים, עצום,. יש בשדרות  משפחות שלמות הרוסות, אסור לנו להשלים עם זה עוד" מסבירים אלישיב מזרחי ועמוס גואטה, תושבי העיר שמנסים לתחזק את המאבק התודעתי של עיר שלמה.

אני פוגש אותם בשבוע שעבר, בדיוק ביום שבו הוכרזה רשמית עוד הפסקת אש עם ארגון הטרור חמאס שמעבר לגדר. "כל שדרותי יודע שזו הפסקה שבה אנחנו מנסים לאגור כוחות לסבב הבא" מנתח גואטה, "נוצר מצב אבסורד שארגון טרור מכתיב את המדיניות ובכל פעם שהוא רק רוצה להשיג משהו אנחנו מייד משלמים את המחיר ואנחנו כתושבי העוטף חייבים לעשות הכל כדי לשנות את המשוואה, בטוח אסור לנו להמשיך לשבת בחיבוק ידיים מול המציאות ההזויה הזו שבה אנחנו צריכים משלמים את המחיר בגלל מדיניות כושלת".

אגב, את המציאות שהוא מדבר עליה פוגש מזרחי במסגרת עבודתו במד"א. "בתור נהג אמבולנס אני פוגש את התושבים ברגעים לא פשוטים, אני נחשף לאינספור מקרים קשים ומשפחות פשוט מפורקות בגלל הפגיעה הנפשית הקשה"

"האם לשדרותים לא אכפת מהחיים של עצמם?"

והשניים החליטו לא לשבת בחיבוק ידיים, אליישיב מזרחי אפילו החליט לקחת את זה עוד כמה צעדים קדימה בעיקר כדי להחדיר את זה בתודעה המקומית ואם אפשר גם לאורחים שחולפים על פני העיר או באים בשעריה. האוהלים עומדים בכניסה לשדרות ונראה שהם לא מעוררים תשומת לב מיוחדת, ולא מקבלים מספיק יחסי ציבור. למרות זאת, אלישיב לא מרפה והאוהלים עומדים שם כבר תקופה ארוכה, עם שלט "איזור לא ממוגן", כמחאה. "הרבה אנשים שרואים אותי באוהל חושבים שאני מפגר, אבל מחאות לא קורות ביום אחד ולא תוך שעתיים, אני מאמין בזה. כולנו רוצים לשלוח את הילדים לבית ספר, כולנו רוצים שגרה, רוצים שקט, כמה אפשר שילדים ייראו בית וממ"ד? אנחנו משקרים לעצמנו ואומרים שאפשר לחיות עם זה ובינתיים משתיקים אותנו והולכים לעשות שלום עם אבו דאבי".

אלישיב מזרחי ועמוס גואטה. צילום: אורי גבאי

מזרחי, יליד חברון, הגיע לשדרות בשנת 2002, בדיוק בתקופה שבה נורה הקסאם הראשון שגם פגע בבית של משפחת נעמת. אני זוכר את הקסאם הראשון, אלה היו ימים, סליחה על הביטוי, שבהם "התלהבנו" מכל טיל שהיה נופל ואפילו לא היה עושה נזק, ככל שעבר הזמן התחלנו להבין עד כמה זה מסוכן. לאט לאט אתה מבין שהברזלים האלה הורגים אנשים והמקרה הראשון של הילד אפיק ואחר כך של הילדים דורית ויובל ואחר כך אלה אבוקסיס כבר הבהירו באיזו מציאות נוראית אנחנו חיים, אף אחד לא חשב שזה ימשך 20 שנה!

לכאורה העיר שדרות עברה כבר תקופות יותר קשות של הרוגים ופצועים , מה גרם לך דווקא עכשיו לקום ולעשות מעשה?

זה נכון שהעיר שלנו עברה תקופות קשות יותר, בלי מיגון, בלי כיפת ברזל, הרוגים, נפגעים בתים הרוסים וראינו שהרבה נאלצו לעזוב כי לא יכלו להתמודד. אז שילמנו מחיר של עשרה הרוגים וברוך ה' בשנים האחרונות אין הרוגים אבל בתוך המציאות שנוצרה בשנים האחרונות המצב לא השתפר, הוא רק הפך יותר גרוע. אז נכון אין לנו ברוך ה' הרוגים אבל יש לנו עיר שלמה מדממת מפחד, חרדה מתמשכת. מה שקרע אותי לגזרים זה כשראיתי שאני לא מסוגל להגן על הילדים שלי כאשר רקטה פגעה בבניין שלנו, זה שבר אותי, שם נפל לי האסימון שאסור לזלזל בנפגעי חרדה, שזו הבעיה האמיתית של שדרות. כשאתה מרגיש שאתה לא יכול להגן על הילדים שלך, זה הופך לך את הבטן. זה מה שקרה לחבר קרוב שלי, אשתו מתקשרת אליי ומספרת לי שהוא צריך טיפול דחוף. כשאתה נכנס לחרדה אתה מאבד שליטה על החיים. החיים הם לא חיים".

אתה נשמע כעוס.

נכון, כי אני מבין שאין לי דרך להגן על הילדים שלי. איך אפשר להוציא מאוטו ילדים חגורים ב 15 שניות, זקנים לא יכולים להספיק להיכנס למיגונית. אומרים שיש לנו אמצעי הגנה ניסו ליזום דברים ומחאות אבל בהפגנה הקודמת שעשו בעיר הגיעו רק 12 תושבים. גם הנושא של נפגעי חרדה שבר אותי. אין בית בשדרות שאין בו נפגעי חרדה, רק מי שחי פה מבין את זה. אף אחד לא מבין מה זה אופנוע שעובר לידך או טריקה של דלת. כל דבר כזה מקפיץ. כשאני שומע "נפגע חרדה" אלה לא רק מילים, זאת מציאות קשה של לא מעט אנשים שמאבדים שליטה על חייהם. אנחנו מסוגלים לשלם את המחיר ולהיות בחזית, רק שיבטיחו לנו שיעשה מאמץ לשנות".

אחרי כל כך הרבה שנים של סבל יש תחושה של אדישות?

כן, לפעמים אני מרגיש שלשדרותים לא אכפת מהחיים של עצמם. כשבן אדם חולה בפעם הראשונה אנשים נבהלים. אבל אחרי 20 שנים, מי מתרגש? אנשים בעירייה היו אומרים לי מה נעשה? יש כבר שחיקה אצל הציבור ואף אחד לא באמת מדבר על פתרון. היו תקופות הרבה יותר קשות כשלא הייתה הגנה, אבל הבנו שלבכות לא יעזור לנו, אז נשארנו עם שתי אופציות. הראשונה היא כמובן  לקום וללכת,לברוח. השנייה להילחם, עד שייגמר לי הכסף. האוהלים עולים הרבה כסף, הצמידים עולים הרבה כסף, הכובעים עולים הרבה כסף, הזמן איכות שלי עם המשפחה עולה לי כסף. למעשה הכל עולה לי כסף. האפשרות של לברוח קיימת אבל היא לא תקרה לעולם. נילחם עד זוב דם"

אתה מדבר במונחים קשים. אתה מתכוון להמשיך את המחאה?

אז קודם כל אתם קוראים לזה מחאה וזאת זכותכם, אבל מחלה של 20 שנה אי אפשר לשנות בשעתיים. אני מדבר על מהפכה בעיר, מדובר על מהפכה של לעבור בכל בית ובכל רחוב בעיר. נכון שזה קשה וזה משאבים וזמן, אבל אני לא חושב שיש דרך אחרת. אם אנחנו רוצים עוד 20 שנה כאלה של סבל אז בבקשה, אבל אם אנחנו מחליטים שהחיים של הילדים שלנו חשובים באמת אין דרך אחרת".

אם יש משהו שצורם למזרחי והוא לא מסתיר את זה, הציפייה שהייתה לו מראש העיר הנוכחי אלון דוידי. כזכור, דוידי עלה לראשונה לתודעה המקומית כשלראשונה מיסד את המחאה של שדרות והוביל את מטה המאבק בצורה מסודרת ועוצמתית, הוא אפילו זכה להכרה עם כותרת בלתי נשכחת "נולד מנהיג למאבק בקסאמים". "אני זוכר היטב את התקופה, אני הייתי מאלה שהלכו אחריו במאבק שהיה בהחלט מוצלח, יש לי הערכה ענקית לעשייה האדירה שמוביל דוידי אבל בכל הקשור לנושא הביטחוני יש לי אכזבה גדולה מאוד".

מה הייתה הציפייה שלך, בסוף הוא נבחר לראשות העיר לא לתפקיד בכיר בממשלה?

"הציפייה ברורה, במיוחד אחד שהוביל מאבק נגד אוזלת ידה של הממשלה, בשנים האחרונות העיר שלנו מתמודדת עם סבבים בלתי פוסקים ואסור היה לעבור על כך בשקט, שוב אני אומר העיר הזאת מקסימה ויש לדוידי המון עם קבלות של עשייה. במובן הביטחוני אפשר לומר שהכישלון הוא חרוץ, כי דוידי הגיע לפה בתור מר ביטחון, היה יו"ר המטה לביטחון שדרות, ובפועל כשהוא ראש העיר אי אפשר לחיות פה. אז מה אם העיר משגשגת? הכירו אותך בתור מר ביטחון, שבתנו איתך מול עמיר פרץ, איפה אתה היום? גם אם אתה מקבל ארבעה חודשים של שקט בזכות הקורונה, עדין אי אפשר לחיות פה. אי אפשר לשים את הילדים בחזית. אישתי בחיים לא דיברה על לעזוב את שדרות, ופתאום זה רעיון שעלה ואני שומע לא מעט תושבים שמדברים על כך, השקט הנוכחי קצת מתעתע כי כולנו מבינים שהסבב הבא זה עניין של זמן".

תפילות וחיזוק בני הנוער

מחאת האוהלים, על אף שהוא לא מסכים להגדרה,  מבחינתו לא תשנה את המציאות אבל תשים מול כל מי שחולף שם מראה. גם בימים שיש שקט העיר ממשיכה להתמודד עם פוסט טראומה וכל רעש הכי קטן של דלת או שריקה מקפיץ רבים וגורם לאי שקט נפשי. אגב, מעבר לכביש הוא כבר הקים בית כנסת שבו הם מתפללים כל יום. "המטרה שלנו היא לא ליצור מאבק זמני אלא להישאר בתודעה" הוא מסביר,  "לכן פנינו לעבר דור העתיד".

מזרחי כאמור לא מפיח תקווה לשינוי מהתושבים המבוגרים בעיר, רק מבני הנוער. יחד עם עמוס גואטה, הוא החליט להקים מיזם מרגש במיוחד – קיום שיעורי תורה במקומות בהם נפלו טילים, וחיבור המציאות הביטחונית הנוכחית, לימי התנ"ך. "ברקטה האחרונה הגענו לקיים את שיעור התורה בבית של משפחת מלכה, ממש כמה שעות אחרי שנפל שם הטיל", מספר לי עמוס בהתרגשות.

מזרחי וגואטה עושים כל מה שהם יכולים כדי להעלות את המודעות למצב הביטחוני. בעבר כאמור הם ניסו לארגן מחאות בתגובה לירי הרקטות, אך המחאות דעכו ולא צלחו ולעמוס יש תשובה לזה. "כל הזמן אומרים לנו שאין פתרון למצב מול עזה, אנשים נכנסו לייאוש ואדישות והם פשוט משלימים עם המצב וחושבים שזו גזירת גורל. יש חוסר תקווה והבנה שזה כאילו בחרנו לחיות חיי נצח תחת הטילים. למה אנחנו צריכים לסבול עשרים שנה טילים ולחיות עם זה בשקט?"

מזרחי טוען שהקהל אליו הוא מכוון הוא בני הנוער של העיר, ושרק ממנו תבוא הישועה המיוחלת. "אני ועמוס החלטנו שאנחנו לא בונים על המבוגרים, לא כי יש משהו לא טוב בהם, אלא כי הבנו שאין לנו יכולת לעורר אותם הם התרגלו עשרים שנה לחטוף. הציפייה שלי היא מהנוער, יש לו חשיבה מחוץ לקופסא, גדל בדור אחר, דור של חדשנות, אפשרות להוציא את העיר הזאת מהמצב הזה". אומר מזרחי. "הם הדור שעדיין לא נכנע לייאוש בעיר ותמיד טוב לחבר אותם למקורות ולבדוק איך אנחנו מתמודדים עם המציאות הבלתי נתפסת בעיר שדרות. המבוגרים קורסים תחת נטל החיים והנוער הם הכוח האמיתי כי הם עם אמביציות ושאיפות", מוסיף גואטה.

במשך כשנה חשבו עמוס גואטה ואלישיב מזרחי על המיזם הזה. המטרה שלהם הייתה ליצור משהו ייחודי שישלב את התורה עם המצב וגם יעניק תמיכה למשפחות שנפגעו מירי הרקטות בימים טרופים אלה, ולפני כחודשיים המיזם יצא אל הפועל. "המיזם נבע מההבנה והאמונה שאנחנו חייבים לטפח את הדור הבא שלי העיר, הרי תמיד ההיסטוריה חוזרת על עצמה, גם בתקופת התנ"ך התמודדו עם משברים".

איך מצליחים לחבר את התנ"ך למצב הביטחוני?

"רואים איך המנהיגים בתנ"ך התייחסו לכל מיני משברים שקורים בעם ישראל. לומדים על ערבות הדדית דרך התנ"ך. במציאות של ימינו זה שאם נופל קסאם בבית של מישהו אחד, זה כאילו נפל קסאם בבית של כולנו. באופן כללי אפשר ללמוד המון על התמודדות מול אויבים, איך נלחמים מולם, מהי הטקטיקה ומה המטרה והאידיאל של מנהיגות אמיתית" מספר גואטה.

איפה מתקיימים השיעורים?

אצלי בבית בחצר ברחוב העצמאות ארבע, כל יום שני בשעה תשע וחצי בערב. המטרה היא שהשעורים יהיו בכל מקום בעיר, בדגש על מקומות בהם נפלו קסאמים או קרה מקרה בטחוני כלשהו. אנחנו באים עם ציוד ובני נוער ומקיימים שם את השיעור ומחזקים שם את התושבים. זה מצטרף למיזם נוסף שמתקיים כבר די הרבה שנים שקוראים לו "בית כנסת צבע אדום"– פעם בשבוע אנחנו מתפללים מנחה בצומת ניר עם בימי שישי, אומרים דברי חיזוק ופרשת שבוע. כמובן שגם את זה מקשרים למצב הביטחוני ולשדרות. גם במיזם הזה, אם יש נפילות של קסאמים, אז בית הכנסת פשוט מועתק לאותו רחוב או בית שבו זה קרה".

צילום: אורי גבאי

למרות המצב ואולי דווקא בגללו, מזרחי לא מתכוון להתייאש. החיים הם לא חיים. יש לי עבודה, יש לי משפחה, הכל טוב ויפה, אבל החיים שלי והלב שלי נמצאים בצומת ניר עם. אני לא חוזר הביתה עד שאני לא סוגר את המשוואה הזאת. אם הדם שלנו פחות אדום משל אנשים בתל אביב, נכשלנו. לא רוצים כסף, לא רוצים הנחות בארנונה, לא רוצים חוגים, לא רוצים כלום, תביאו לנו שקט, תביאו לנו בריאות לילדים שלנו, רוצים לחיות בשקט, לחיות חיים נורמליים, לנהל חיי שגרה נורמליים בשדרות. זה מה שביקשנו. עדיף להתמודד עם מלחמה הרסנית אחת מאשר להתמודד עם מצב כזה שלא נגמר".

לסיום, לגואטה חשוב לפרגן לחברו אלישיב מזרחי. "אני מאחורי הקלעים, הוא הלב הפועם של כל הפרויקט הזה" פירגן. "הוא בן אדם מדהים ופעלתן וחשוב לי שידעו שהוא היוזם האמיתי של כל הדבר הזה. אני מאמין שזה יכול להתפתח וכל מה שאני רוצה זה להעלות את המודעות. חשוב שתצא בשורה מהשיעורים האלה לבני הנוער, אני מאוד מאמין בהם".

 

לכתבה הבאה:

שעתיים לתוך הסגר: הנחיות לא ברורות ובלבול עצום

בזמן שבממשלה ממשיכים לריב על הגבלות נוספות, בשעה 14:00 החל הסגר הכללי ברחבי המדינה שיימשך …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.