אני תופס את דר' לירז כהן-ביטון בימים מורכבים כשהיא עדיין מתאקלמת חזרה בעיר שלה שדרות וממשיכה את עשייתה למען התושבים במסגרת עבודתה במרכז השיקום 'עזרה למרפא' שהקים בעיר היועץ הרפואי הנודע וחתן פרס ישראל, הרב אלימלך פירר. לתוך הלו"ז העמוס שהפך עוד יותר צפוף בעקבות המלחמה, היא גם עסוקה בימים בהשקת ספר ילדים שני במספר, גם הפעם בעל משמעות גדולה עבור הילדים.
"אז מי זו לירז", כך אני מבקש ממנה להתחיל את השיחה שלנו, "לא יודעת מאיפה מתחילים" היא תוהה בחיוך גדול, "לירז כהן ביטון נשואה ואם ל-5 ילדים, דוקטור לעו"ס קלינית ומרצה באקדמיה, חוקרת ומגשרת זוגית, מנהלת המערך הסוציאלי ומרכז השיקום עזרא למרפא בשדרות בראשות הרב פירר, מלווה פרטים וקהילות במצבי טראומה ואובדן המצריכים שיקום פיזי ונפשי, בעלת חוות אילוף, פנסיון וטיפול רגשי בסיוע כלבים ומחברת ספרי הילדים "הפתעת הנשימה" ו'לאמא יש מחלה שקופה' שיצא לאור ממש לא מזמן".
אחרי כל הפתיח המרשים אני רק אציין שאת כל הרזומה העשיר הספיקה כהן-ביטון, עוד לפני גיל 40 במקביל, ותופתעו לשמוע אבל לוח הזמנים שלה לא שונה משלנו, גם לה יש עשרים וארבע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, אך במהלך שיחתי איתה, אני מבין שאולי כאשר הלב מחובר לעשייה, ותחושת השליחות מהדהדת ניתן להספיק הרבה, הרבה יותר.
"לי אף פעם לא הייתה תקרת זכוכית"
כפי שציינתי אני מתרשם שלירז מחוברת לעיר שדרות באופן שקשה באמת להבין, סיפור חייה שזור בהתפתחות העיר ומושפע רבות מהדרך אשר עשתה בעיר לצד אנשי וקהילות העיר החל מימי הילדות, התיכון, הצבא ועד היום "שדרות זה בית עבורי, תמיד הייתה, אני מאוד מחוברת לעיר, מאוד אוהבת אותה, תחילת דרכי המקצועי החלה בעיר כמנהלת היחידה הקהילתית של אגף הרווחה במשך כ-8 שנים, ככה שיש לי באמת פינה חמה לעיר ואני מאוד מחוברת לאנשי העיר, הנהגת העיר והעשייה העירונית, אני מאמינה שמאוד נכון לנו לעבוד במקום בו אנחנו מנהלים את חיינו, אין ספק שקיימות הזדמנויות מפתות גם מחוץ לשדרות, אבל את השליחות העשייה והריגוש מהעשייה שלי אני אוהבת לעשות בבית"
כדמות שהתפתחה בעיר ואף ביססה את הקרירה המקצועית שלה בעיר היה חשוב לי להבין מלירז האם ניתן לראות בדרכה את השינוי המתרחש בחלוף השנים ומעבר הדורות-שינוי והתפתחות בהרכב העיר ואנשיה " לי אף פעם לא הייתה תקרת זכוכית, ההורים שלי מהיום הראשון דחפו אותי להאמין שאני יכולה להגיע לאן שאני רק רוצה, בין אם זה לבחור ללמוד בתיכון פה בשדרות, בזמן שלא מעט מחברי נדדו ללמוד במסגרות מחוץ לעיר, התפישה הרווחת הייתה אז שהמסגרות בעיר פחות טובות, דבר שלא האמנתי בו אז ואני לא מאמינה בו גם היום, הייחודיות בעיר הזו היא האווירה החמה, המורים פה בעיר ממש רואים בתלמידים את הילדים שלהם וההצלחה שלהם מאוד חשובה להם, כתלמידה בתיכון היה לי מאוד חשוב ללמוד ערבית דבר שלא היה קיים אז, דאגתי שתהיה מגמת ערבית ברמת 5 יח"ל שגם סייעה לי להתקבל לתפקיד משמעותי בצבא ביחידה 8200 של חייל המודיעין"
דר' כהן ביטון מקבל את הדוקטורט שלה
אני מבקשים לאתגר בכל זאת את לירז, ומנסה בכל זאת להבין אם מוצאה ועיר מגוריה, שמה העובדה שהיא אישה או החזות המזרחית שלה היוו קושי, לירז מתעקשת שלא חשה שוני מכל אדם אחר "הבנתי שיש ענין עם שם המשפחה למרות שמבית אני כהן כך שזה שם משפחה שלא נוטה לשום כיוון, עם השנים הבנתי יותר שיש לזה משמעות כשהביעו פליאה מהשתלבותי בתפקידים מסוימים או באקדמיה אבל היום כבר יש יותר פתיחות בהכול וכבר פחות מקובעים מבעבר, גם האקדמיה היא כבר לא שדה של גברים והיא שדה משולב, אני מאמינה שכל אדם יכול להיות איפה שהוא רוצה להיות, אני בחרתי לבנות בית עם בעלי אבי, בית שבו יש ראיה משותפת והתפתחות הדדית, אין תפקידים של גבר או אישה, זה מתחיל בנו הנשים באומץ להעז, בחלט יש תקרות שצריך לנפץ ויש כבר נשים שעשו זאת ואני רואה ומתרגשת מזה"
לירז בוחרת ויודעת כי המקצוע המיועד לה הוא עבודה סוציאלית ובפניה נפתחות לא מעט תוכניות אקדמיות במגוון מכללות ואוניברסיטאות אך מכולן חשוב לה במיוחד להתקבל למכללה האקדמית ספיר וללמוד קרוב לבית מתוך השקפה שרואה בעיר כבית וכמקום שניתן לצמוח בו ולשאוב ממנו השראה, במהלך לימודיה האקדמיים במכללה האקדמית ספיר, משתלבת לירז כמתרגלת בפרויקט "אומץ" בעיר שדרות, במקיף הכללי בו גדלה והתחנכה "שילבתי בין הבית בו גדלתי לבין הבית והחיים שאני בונה, שם גם הבנתי כמה השקעה יש בצוותים החינוכיים בעיר, בילדים ובתלמידים הרגשתי את זה כתלמידה אבל הבנתי את זה יותר כשעבדתי במסדרת והבנתי את ההתנהלות, את תפירת החליפה המותאמת אישית לכל תלמיד, את העובדה שלא מוותרים על אף תלמיד גם אם זה אומר להגיע אליהם לבית, לדפוק בדלת ופיזית ללוות אותם למתכונת או בגרות , זה ריגש אותי אז וזה מרגש אותי עד היום"
דר' לירז כהן ביטון . צילום: אורי גבאי
את הצעד הבא בדרכה עושה לירז בסיום התואר הראשון שלה, אז מתחילה לעבוד בעיריית שדרות במחלקה לשירותים חברתיים ביחידה הקהילתית, אותה לימים תנהל כ-8 שנים לאחריהן תסמן וי על יעד נוסף והוא התואר השני והדוקטורט, ופניה להקמה וניהול המערך הסוציאלי של מרכז עזרה למרפא בראשות הרב פירר" באופן ככלי אנחנו מבחינים שחייה של לירז הם רצף אין סופי של למידה, עשיה והוראה וגם היא מאמינה כי המעגל הזה הוא מעגל קסם שהופך אותה לטובה יותר " אני מרצה טובה יותר כי אני עוסקת ומטפלת בשטח, ומטפלת טובה יותר כי לומדת כל הזמן, הדוגמא הכי טובה לכך היא המלחמה הנוכחית, עולמות הידע האקדמי היו פעורי פה, לא שיערנו שנתמודד עם סדר גודל כזה של טראומות, אובדן, אכזריות ובעצם כל הפרוטוקולים ותורות העבודה והטיפול המוכרים לא מדויקים מספיק בכדי לתת מענה למה שקרה פה, בשטח אנשי טיפול בונים תורה משופרת לפעול בה, אם לא הייתי בשטח לא הייתי מסוגלת לתווך את השיפורים לסטודנטים ולהכניס ולהפגיש אותם עם עולמות המטופל ואם הייתי רק בשטח ולא מחוברת לאקדמיה לא בטוח שהיו לי את הכלים והידע בכדי לבנות את הפרקטיקה בשטח על בסיס ניסיון העבר וההבנה היכן צריך חידוד ושיפור".
"לאמא יש מחלה שקופה"
ובסופו של דבר במיוחד עם אישיות מרתקת כמו לירז, מענין לשאול האם התקומה היא בכלל משהו שניתן לראות באופק " המציאות הזו לא חדשה לנו אני זוכרת אותה עוד מגיל 16, אני חושבת שאנחנו מצד אחד חזקים ומצד שני אסור לנו להפוך לשאננים בתוך זה, אני מרגישה שמאז הפינוי חזרנו למציאות כואבת".
ואולי דווקא ההרגשה הזו גרמה לה להיענות לבקשה ולהצטרף לתנועת "עתיד לעוטף" "באותה תקופה קמו לא מעט תנועות בעיקר של מחאה והפגנות ואני כאדם ומגשרת מאמינה במעשים ותהליכים אקטיביים ולכן בחרתי להצטרף לתנועה ולקחת חלק פעיל ומוביל בה, זוהי בעצם תנועה שפועלת למען התחדשות העוטף אליה הצטרפו שדרות וחמישים ושישה ישובים מיישובי העוטף, מתוך מטרה לקום מהכאב העצום ובמהלכים שאינם פוליטיים לדאוג שיהיה פה עתיד טוב יותר, ואני מאוד מאמינה שהצמיחה שלנו כעוטף ישראל היא הצמיחה של כל המדינה, מאוד חשוב לנו להיות חלק מההחלטות מתוך הבנה שחייב להיות חיבור לקהילות, לאנשים ולשטח, חייבים לבחון את הצרכים ולהיות שם."
עם ספרה הראשון 'הפתעת נשימה' שעסק בנושא הביטחוני בשדרות. צילום: אורי גבאי
"זה שבחרתי ואני בוחרת יום יום לחיות בשדרות, חד משמעית לא אומר שבחרתי שהילדים שלי ואני נהיה חשופים לכזה איום ביטחוני" מסבירה לנו כהן-ביטון כשאנחנו מבקשים להבין איך ניתן לתפקד בתנועה אקטיביסטית מבלי להביע עמדות פוליטיות. היא מסבירה לנו שמשמעות הבחירות שלה בקלפי אינן הנושא כאשר על הפרק נדונה שאלת הביטחון, "לצערי הרב בעשורים האחרונים התחלפו מגוון ממשלות, עם אף אחד לא הרגשנו ביטחון אז אני מנתקת את העשייה מהפוליטיקה, ורק מאחלת שהנבחרים יהיו קשובים יותר לאזרחים"
לירז כפי שהבנתם כנראה לא זקוקה ליותר מדי שעות שינה, ולדבריה יום שבת מספיק בכדי למלא עבורה מצבורי אנרגיה נפשית ופיזית שמספיקים לשבוע שלם, וכך צמחה אהבה חדשה בחייה שגם מעניקה לה סיפוק רב והיא עולם הספרות הטיפולית בכלל ולילדים בפרט, סיפרה הראשון- "הפתעת הנשימה" כבר סייע ללא מעט ילדים בהתמודדות עם הפחד בצל האיום הביטחוני.
בימים אלו ספרה השני עולה מחדש על הבמה לאחר שהשקתו הראשונה נבלמה בשל אירועי השבעה באוקטובר הנוראיים, הספר השני אותו הוציאה "לאמא יש מחלה שקופה" אומנם נכתב על אם המתמודדת עם מחלת הפיבורמיאלגיה, מחלה אשר מתבטאת בכאבים, חולשות וקשים שכמעט ואין להם ביטוי נראה בעין. "אצל ילדים קיים קושי אמיתי להבין משהו שהם לא רואים" מסבירה כהן-ביטון, "לילדים צריך לספר את הסיפור בצורה מפושטת עם התחלה, אמצע וסוף. הרבה פעמים בשעת קושי אנחנו נוטים לגונן על הילדים ולא לספר להם את הסיפור המלא ואז הילד מתחיל לחבר את הסיפור שלו, בספר אני מספרת בגוף ראשון את החוויות והתסכולים והפחדים של ילד שאמא שלו חולה, מבטיחה לו דברים ולא מצליחה לקיים. מחלה שקופה היא לאו דווקא מחלה שרואים אותה פיזית, היא גם מחלת נפש או מחלת כאב או אונקולוגיה או כל מצב שלא תואם את התפיסה של ילד לחולי"
עיבוד: אורי גבאי "סטודיו אורי"
הבחירה של לירז בנושא "המחלה השקופה" אינה סתמית. היא פיתחה ומקדמת קבוצות טיפוליות לחולי פיברומיאלגיה אשר מעבר לתסמינים הפיזיים שלהם אשר מושפעים באופן ישיר מלחצים וסטרס נפשי, סובלים גם מהקושי לתווך לסובבים אותם ממה הם סובלים שכן המחלה אינה נראית בעין.
לירז אף מספרת לי שמאורעות השבעה באוקטובר גרמו להתפרצויות המחלה בקרב לא מעט אנשים ואף להחרפת התסמינים אצל חלק לא מבוטל מהחולים המאובחנים במחלה "להשפעות המלחמה יש השפעות בריאותיות קשות שעוד נצטרך להתמודד איתם", כך היא מחדדת. "גם בטיפולי הפיברותרפיה שאני מעבירה וגם בספרים שלי, ידע הוא כוח לא רק בשביל המטופל בכדי שיבין ממה הוא סובל אלא גם בשביל לתווך את המחלה לסובבים אותו ואלו דברים עליהם אנחנו גם עובדים בטיפולים".
בסיום השיחה, גם לי ברור שהידע הוא כוח, ולירז מצליחה לשכנע שמעבר לידע גם קהילה היא כוח. "לפני שנסיים, אבקש ממך לנסות שוב לסכם בכמה מילים מי היא לירז כהן ביטון" אני מבקש ממנה. הפעם היא מסכמת בקצרה "לירז כהן ביטון היא תושבת שדרות" ואני רק חושב לעצמי שכנראה זה גם הסוד שלה להצלחה, להתחבר לשטח, לאנשים ולקהילה, להקשיב לרחשי העם בו היא גרה ומתוכו להצמיח ולצמוח. נראה שכאשר השורשים נטועים עמוק באדמה, שום רוח לא אמת תוכל לשבור אותך, ואלו של כהן ביטון מושרשים עמוק אל תוך אדמת שדרות.
