כבר שבועיים אנחנו מדברים על מתקפה איראנית שצפויה להגיע. השמיים סגורים, המדינה בחרדה והטלוויזיה משדרת חדשות בלי הפסקה, אבל דווקא בתקופה הזו – תושבי שדרות, עם ובלי מוגבלות, שפונו מתחילת המלחמה, מחויבים לחזור לבתיהם.
אני תושבת שדרות וסטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר שבנגב. יום לפני ה-7 באוקטובר, יצאתי מהבית לשלושה ימים, אז לא ידעתי שאותם שלושה ימים יהפכו ל-10 חודשים ועכשיו, בתקופה הכי מתוחה שיש מאז תחילת המלחמה, הם מסתיימים, התקופה נגמרת. יש ששואלים למה אני מגיבה כך? הרי אני אמורה להיות מרוצה מזה שסוף סוף אני חוזרת למקום המוכר, האהוב והידוע. ואני שואלת: האם המקום הזה באמת מוגן ורגוע?
לפני כשנה וחצי, כשסיימתי יום לימודים שגרתי, נתקלתי בפעם הראשונה באזעקת צבע אדום מחוץ לביתי. כמו כולם, גם אני מיהרתי בבהלה אל המיגונית, אך שכולם הצליחו להיכנס ולהתמגן, אני לא הצלחתי, משום שהכניסה למיגונית הייתה צרה לכיסא הגלגלים הממונע שלי. באותם רגעים הרגשתי שיש איזושהי היררכיה על מי מגנים ועל מי לא, ושלי כצעירה עם מוגבלות לא הייתה זכות שווה לביטחון והגנה, אחרי המקרה נוכחתי לדעת שהסיפור שלי הוא רק חלק אחד מתוך בעיה רחבה. מסתבר שבשדרות, כמו במקומות רבים אחרים, אין אפילו מיגונית אחת נגישה.
מאז האירוע אני שואלת: איך אנשים עם מוגבלות באזורי קו האש יכולים לנהל שגרה בזמני חירום ומלחמה? לפי הנחיות פיקוד העורף, במקום בו אין מרחב מוגן, יש לשכב ולהגן על הראש, אבל רוב האנשים עם מוגבלות פיזית, ביניהם גם תושבי העוטף המטווח, לא יכולים לעשות זאת
עם החזרה מהפינוי, כל שהות בחוץ תהווה עבורנו סכנה מיידית. לא נוכל לנהל שגרה, לא נוכל לעבוד וללמוד. אפילו יציאות מהבית לסופר, לטיפול רפואי או סתם למפגש עם חברים יהיו כרוכות בסכנת חיים. לכן, כמו מפונים רבים אחרים אני שואלת: איך מצפים מאתנו לחזור הביתה? האם עלינו להגן על חיינו או להמשיך בשגרה?
על אף הקושי הכרוך בהיותי מפונה, עשרת החודשים האחרונים אפשרו לי רגיעה. התקופה הזאת נתנה לי סוג של שגרה, היא אפשרה לי יציאה הדרגתית מהדירה לטיפולים רפואיים ופרא-רפואיים ולאינטראקציות עם החברה. אבל אני יודעת שכשאחזור הביתה, כמו שאר תושבי שדרות עם מוגבלות, אהיה נצורה בביתי כדי להיות מוגנת ובטוחה. המצב הזה עלול לפגוע משמעותית לא רק בשלומם של המפונים עם מוגבלות השבים לביתם, אלא גם בתפקודם הפיזי, החושי, הנפשי והקוגניטיבי.
הדרישה לחזרה ליישובים בצל חשש ממתקפה איראנית, בטענה שאנחנו כבר "רגילים" לחיות עם איום ביטחוני יותר מ-20 שנה, מוכיחה שוב עד כמה הפריפריה, ובפרט תושביה עם מוגבלויות, נמצאת בתחתית סדרי העדיפויות.
למען הנגשת מיגוניות ומרחבים מוגנים אפעל ביום שאחרי המלחמה, בינתיים אני מבקשת ממשרדי הממשלה ומהגורמים הרלוונטיים להאריך באופן מיידי את השהות במקומות הפינוי לתושבים עם מוגבלות כדי שנוכל להמשיך בשגרה, אנחנו לא צריכים לחזור אל זירת מלחמה.