כבר בכניסה לבית היצירה שלהן בשדרות לימור צרפתי-מקס ושרון קן-דור מקבלות את פניי בסוג של אנחת רווחה "סוף סוף אנחנו נפגשים" זאת בהתייחס לעובדה שהראיון עימן נדחה פעם אחר פעם מטעמי לו"ז ואמור היה להתקיים למחרת השבעה באוקטובר אבל מתקפת הטרור האכזרית טלטלה את החיים של כולנו. "נאלצנו בעל כורחנו לעזוב את הבית, את המקום הזה ולעבור התמודדות באמת לא פשוטה אבל האומנות הייתה שם כדי לסייע לנו להתרומם ולעזור ללא מעט מתושבי שדרות והעוטף במקומות הפינוי. למרות הכל אנחנו כאן" אומרת לימור בחיוך אופטימי שמבקש להעביר לאויבים שלנו מסר שעל אף הנורא מכל שקרה, הם ימשיכו כאן מתוך שדרות לצייר ולפסל עתיד ורוד יותר.
כאמור, בצידו האחורי של מתחם בית הספר רבין לשעבר בשכונת בן גוריון בשדרות חבוי לו הבית לאומנות "אום קולטור", רעיון שהתחיל עוד מהימים שבהם לימור צרפתי-מקס ושרון קן-דור היו סטודנטיות לתואר ראשון במגמת אומנות במכללת 'ספיר'. מה שהתחיל כסטודיו קטן שבו הן יוכלו ליצור את האומנות שלהן, הפך למקום שמשמש תרפיה עבור מטופלי חוסן לאור המציאות הביטחונית הכל כך מורכבת שנתנה לכולנו סטירה מצלצלת וכואבת במיוחד בשבעה באוקטובר. בשנה האחרונה הן עשו את צעד משמעותי כשהקימו עמותה הפועלת לקידום מיזמים בקהילה ורווחתם של האומנים שחיים באזור הנגב המערבי. "אחרי השבעה באוקטובר גילינו כמה משמעות גדולה יש לאומנים בתוך הקהילה, ראינו את זה במרכזי הפינוי שם האומנות הפכה לתרפיה של ממש" מציינת שרון, "הבנו ממש בהתחלה את הצורך שלנו לפעול ומצאנו את עצמנו מקימות חמ"ל עם כ-150 אומנים מהנגב המערבי כדי לספק עזרה ראשונה בציוד כמעט לכל מקומות הפינוי. אז גם הבנו סופית כמה חשוב שהמקום הזה, כאן בשדרות יהפוך לבית של כל האומנים בנגב המערבי".
"אנשים בירושלים חשבו שהשתגעתי שעברתי לשדרות"
שתיהן במקור ירושלמיות שלא הכירו זו את זו ונפגשו לראשונה במכללת ספיר עם תחילת לימודי התואר בשנת 2009. "אפשר לומר שמהרגע שנפגשנו מצאנו הרבה מן המשותף" מציינת שרון. "לימים התברר שגם לימור לפני שהיא הגיעה לאזור ללמוד אומנות היא ניסתה להתקבל לבצלאל ולא התקבלה". לימור מתערבת: "מאותו רגע שנפגשנו החיבור היה מיידי".
לימור צרפתי-מקס בסטודיו בשדרות. צילום: אורי גבאי
לימור מה הביא אותך ללמוד אומנות?
"האמת היא שלא הייתי ילדה אומנותית בכיתה, אני זוכרת שהתלבטתי אם להיות פסיכולוגית או ללמוד אומנות. לא ידעתי מה ללמוד ואז מישהי במשפחה אמרה לי "למה לך להיות עוד פעם במקום של הצרות" כי הייתי ילדה כזאת שתמיד הייתה צריכה לשמוע את הצרות שיש במשפחה, לעזור ולגשר על הדרמות שהיו. אמרתי לה "וואלה צודקת, אני דווקא אעזור לאנשים אבל מהצד היפה של החיים. ביופי, באומנות, בעיצוב. ידעתי שלשם אני יותר רוצה ללכת ואז גם הלכתי לנסות להתקבל לבצלאל ולא קיבלנו אותי ותכלס שמחתי כי הייתה שם אווירה מנוכרת ולא נעימה. כאשר הגעתי לספיר הייתי בהלם כאילו אמרתי איזה מקום מושלם, איזה נעים פה, יש מדשאות ופרחים, כאילו נהיה לי נעים על הלב לעומת הקשיחות של ירושלים".
מה חיבר אותך לשדרות, לאזור שלנו בכלל?
"בלב שלי, בגוף שלי משהו בי נרגע פה בשדרות"
רוגע ושדרות קצת הולכים ביחד?
"בהקשר הביטחוני פחות נכון. כאילו בירושלים היה לי לא טוב, אני זוכרת בכל גיל ההתבגרות ללכת לבית ספר, היו פיגועים, היו ערבים שמטרידים, חרדים שמטרידים. להיות בירושלים בחורה זה היה מאוד לא נעים. פה בשדרות אתה מרגיש מרחב פתוח, יש קצב אחר, כולם מכירים את כולם זה נתן לי הרבה תחושת ביטחון. בנוסף יש משהו בשדרות שהיא כביכול עיר מסורתית אבל יש פה פתיחות מטורפת, עיר שבאמת יודעת לקבל את כולם ולתת מקום לכולם. בעיניי זה הקסם של שדרות שמאפשרת לכל קהילה את המקום שלה, גם במקרה של קהילת האומנים שהתעצמה פה בשנים האחרונות".
שרון: "אחרי שחזרתי מחו"ל לירושלים פשוט לא יכולתי לסבול אותה, לא יכולתי לסבול את הלחץ, את הכבישים. גדלתי במעלה אדומים. וגם תקופה של פיגועים וחוסר ביטחון וכבר לא הייתי מוכנה לחיות בקצב הזה. אתה יודע איך המוח של הבנאדם שהגיע כמוני מירושלים עובד? אתה אומר "טוב בירושלים אתה עולה על אוטובוס ויכול להתפוצץ ואתה לא יודע מה יקרה אבל פה בשדרות אני אומרת לעצמי "יש לי התראות, כיפת ברזל, ממ"ד", כאילו המוח עושה את ההתאמות ואומר פה הרבה יותר טוב משם".
שרון קן דור. צילום: אורי גבאי
ואיך היה בחיבור לשדרות שגרם לכן אחרי הלימודים להישאר כאן?
שרון: "יש משהו באנרגיה של המקום, של האנשים בשדרות שזה עושה לך טוב. יש איזה תחושה שאנחנו פשוט בבית, נמצאות בבית שלנו. אז לא גדלנו בשדרות מגיל אפס אבל זה הרגיש לנו בית מהרגע הראשון".
לימור: "אנשים בירושלים חשבו שהשתגעתי שעברתי לשדרות ואפילו נזפו בי "מה יש לך לחפש בדרום, יש שם טילים מה את משוגעת". כל החברות שלי עברו לתל אביב באותה שנה ואני עברתי לשדרות ולנו זה היה מאוד הגיוני. היום אני מבינה שהם אלה שלא מבינים, הם היו הדפוקים שבחרו את תל אביב".
החיבור שלהן לשדרות התחזק כשהחלו לעבוד במרכז הצעירים 'נתיבים' וקיימו בעיר אינספור פעילויות קהילתיות."הייתה תקופה שהיו כל הזמן מבצעים וסבבי הסלמה אז הזמנו את האומנים לבוא וליצור איתנו ולבטא את הקול של הדרום קראנו לזה קול הדרום, עשינו בבית קשת, הזמנו אומנים, ציורים באמת דברים מדהימים. אני כבר אז חשבתי שנכון להשמיע את הזעקה של שדרות גם דרך האומנות וזה מה שעשינו" מספרת לימור שהפכה בהמשך לרכזת צמיחה דמוגרפית מטעם המשרד לפיתוח הנגב והגליל.
"זו הייתה תקופה לא פשוטה לשדרות מבחינת ההתפתחות שלה, ההרגשה הייתה ששום דבר לא מתקדם וזה בא לידי ביטוי מבחינתי בימי ההכשרה שעברתי לתפקיד שם פגשתי נציגים מכל הארץ. כולם דיברו על שיווק להתחיל להזמין אנשים לעבור אליהם ואצלנו בשדרות לא היה את זה, המשימה שלי הייתה שונה משל כולם כי בעוד כולם היו צריכים לשווק אני הייתי צריכה לחשוב על פרויקטים חברתיים שדווקא יצרו סינרגיה בין כל התושבים החדשים לוותיקים, לדתיים והחילוניים. את התפקיד עזבתי בשנת 2020 וכשמסתכלים על שדרות שאני באתי אליה בשנת 2009 כסטודנטית לעומת שדרות של 2024 זו עיר שונה לחלוטין מכל הבחינות וכייף לראות את זה".
מה שעוד הן פגשו בתחילת הדרך בשדרות זה היעדר החיבור עם השכנים משער הנגב. "אני ממש זוכרת את הדיבור שהיה בשדרות בהתחלה שבאנו לכאן על המרחק שיש בין הקיבוצים לשדרות" אומרת שרון, "אבל מאז השתנה כל כך הרבה. גם אנשים משדרות יצאו להתגורר בקיבוצים וגם אנשים מהקיבוצים עברו לשדרות ופתאום כל הריחוק שהיה קיים קודם נעלם, פתאום יש חיבור מדהים. אנחנו אתה יודע הגענו מבחוץ אנחנו לא משדרות, אנחנו שומעות את הויכוח כתיירות וכל הפעולות שלנו בסטודיו אנחנו תמיד מתעקשות שהוא לכולם, חילוניות, דתיות, מקומיות ולא מקומיות בלי שום חלוקה".
אולי זה פשוט הגורל המשותף מבחינה ביטחונית?
שרון: "יכול להיות אבל אני חושבת שזה הרבה מעבר לזה. העיר עברה תהליכים רבים שהביאו אותה למקום הזה אם זה מבחינת ההנהגה המקומית שהתחלפה והביאה אנרגיות אחרות".
לימור: "אני חייבת לומר שההנהגה שיש היום בשדרות פתוחה לרעיונות שיכולים לקדם את העיר וכייף לראות את זה. כאחת שגם עבדה בתוך המערכת ב-2 התקופות אני יכולה להעיד ולא סתם שדרות היום היא באמת עיר שנותנת מקום לכולם. אני יכולה לספר שבכל פעם שארגנו אירוע תמיד מצאנו שיתוף פעולה, ראש העיר בעצמו היה מגיע לכבד".
איך האומנות שלך התקבלה בשדרות?
"בהתחלה מאוד פחדו מהאומנות פה כי מכללת ספיר באופן כללי, עולם האומנות יכול להיות מאוד פלצני והם תמיד מתעקשים, ככה גם לימדו אותנו שאומנות זה חופש ביטוי ומותר להגיד הכל ומי שנפגע נפגע. אנחנו בתור נשים שהתגוררנו כאן והכרנו את הקהילה כל כך טוב אמרנו אין מצב שאנחנו עושים דברים כאלה כי כל תערוכה ופעילות זה נטו למען הקהילה ולא לפגוע באף אחד למען שום חופש ביטוי של אף אחד. יש מספיק מקומות כאלה בתל אביב אז לכו לשם. פה בשדרות חשוב לנו שהתכנים יהיו הולמים כדי שכולם יוכלו ליהנות ממנה".
איזה סוג של פעילויות קיימתן בשדרות?
"הפקנו מסיבת אומנים והגיעו לפה 100 אומנים, מהמפגש הזה הבנו שהצורך הפרטי שלנו הוא צורך שיש לכל האומנים בשדרות שלא בהכרח מחפשים לצאת החוצה עם האומנות שלהם אלא לעשות ולהציג אותה כאן על מנת שמבקרים רבים יגיעו מחוץ לעיר ויבינו שיש לעיר שדרות הרבה יותר מה להציע ממה שהם שומעים עליה בחדשות. לפני המלחמה למשל קיימנו אירוע עם המיזם המוסיקלי 'שופוני', הגענו חבורה של אומנים שתוך כדי ציירנו את הקהל שהגיע וראית ממש משפחות עם ילדים לוקחים חלק בפינת אומנות גדולה שהקמנו עבורם".
פעילות במרכז העיר. צילום: נעה שרביט
מעניין אותי לדעת איך אתן רואות את ההתפתחות של עולם הבינה המלאכותית שאפשר לייצר כל ציור שנדמיין ברגע?
לימור: "זה מצחיק כי כאילו ה-AI יכול היה להחליף הרבה מקצועות אבל דווקא אומנים ויצירה מקורית זה בחיים לא יוכל להחליף אלא אם כי צילום או משהו טכני יותר.
שרון: "כמו שדור הסמארטפונים יצר משבר גדול מאוד לצלמים. תיקח צלם שלמד מלא שנים צילום ואתה יכול לקחת ילד שיצלם בטלפון זה יכול להיראות אולי אותו הדבר. על פניו זה נראה אותו הדבר אבל בפועל זה ממש לא.
על פניו ה-AI זה ההתפתחות של האומנות וכאומן אם אתה יודע להשתמש בזה ולעשות דרך זה אומנות זה דבר מטורף. זה בעיניי כלי מדהים אבל האם זה מחליף משהו אחר ממש לא. זה לא יחליף את המכחול ובוודאי לא את החוויה של תהליך היצירה שהוא לא פחות חשוב".
שרון קן דור ולימור צרפתי מקס. צילום: אורי גבאי
טיפול בחוסן באמצעות אומנות
כמו כל תושבי שדרות והעוטף גם הן ובני משפחותיהם התעוררו בבוקר שמחת תורה למציאות של מלחמה ומתקפת טרור אכזרית. "אותי זה תפס אחרי ציפייה של שנים בתחילת טיול לארה"ב לרגל החתונה של אחותי אבל הכל התפקשש" מציינת לימור. "לקח לי שבוע וחצי להצליח לחזור לישראל הישר לבית זמני עם המפונים באילת".
שרון: "אני מתגוררת בקיבוץ ארז. המזל הגדול שלי היה שפשוט באופן הכי ספונטני החלטנו ביום האחרון של החופש של הילדים לקחת אותם למשפחה ולבלות איתם בים כך שלא נשארנו בקיבוץ".
כבר בימים הראשונים של הפינוי הן הבינו שזה הזמן שלהן להיכנס לעובי הקורה ולתת מענה באזורים המפונים. "מה שקרה בשביעי שכל האומנים שלנו היו מפונים והלכו בלי כלום, בלי עיפרון אפילו" אומרת שרון. "פתחנו חמ"ל של קהילת האומנים 150 אומנים נרשמו. ארגנו תרומות ושלחנו גיטרה לים המלח, 100 קילו חימר לאילת למורה של אומנות שעושה פעילות לילדים. ערכת עזרה ראשונה לאומנים על מנת שתהיה להם יכולת לבטא את עצמם. יש לנו ווטסאפ של כל האומנים וזה כבר עשה לנו טוב. מכל הארץ הזמינו לארח אותנו. פשוט התגייסו למען כל האומנים משדרות וישובי העוטף".
יש להן גם ביקורת כלפי מספר גופים שהתגייסו למען האומנים ולא באמת סייעו. "מה שאותי הדהים לראות זה את האומנים התל אביבים החמודים נהנים מהמציאות שלנו" מסבירה בכעס לימור ושרון מחזרת אותה: " היה פרסום שעוטפים את העוטף באהבה ואנחנו פשוט לא קיבלנו כלום והאומנים מתל אביב קיבלו ויצרו זה ממש אבסורד. הם סיפרו את הסיפור שלנו בתל אביב, מכרו יצירות בעשרות אלפי דולרים ואין להם מושג באמת מה קרה כאן לכן חשוב שאנחנו נהיה אלה שנספר את הסיפורים שלנו".
איך הצלחתן לשנות את זה?
לימור: "קצת צעקנו ועשינו רעש כדי שיקשיבו לנו. בשלב מסוים קיבלנו הזמנה להגיע לתל אביב שם קיבלנו קיר להציג את היצירות של אומני שדרות והעוטף וקיבלנו המון פרגון. יחד עם זאת היה מדהים לראות את הניתוק של חלק מהאומנים של אותה בועה תל אביבית. היה איזה אומן מתל אביב שביים סצנה שפורצים לו לסטודיו ועושים לו בלאגן ושוברים לו כנים זה מה שהוא צייר. יא מצחיק יש פה מולך תמונה של שוש מכפר עזה שמספרת את החילוץ שלה מהבית שהותקף בידי מחבלים, זאת הייתה הרגשה של ניתוק מן המציאות שאנחנו חווינו".
כחלק מההתפתחות של 'אום קולטור', הן הצליחו לבנות יחד עם מרכז חוסן מודל טיפולי הן במבוגרים והן בילדים באמצעות אומנות. "פיתחנו מודל עם מרכז חוסן בשדרות, בחורה בשם עידית שיחד עם בנה וילדיה ניצלו בנס בבוקר השבעה באוקטובר כשחמקו מהמחבלים באזור מכללת ספיר. היא אומנם עזבה אבל התוכנית שרקמנו עובדת בצורה נהדרת".
כמה האומנות היא כלי אפקטיבי לילדים שמתמודדים עם חרדות?
לימור: "עם השנים הגענו למסקנה שהאומנות היא כלי מאוד אפקטיבי ויעיל לסייע בהתמודדות עם טראומה. לפני הכל האומנות מסייעת לילדים וגם למבוגרים לבטא את עצמם, לעבד את המציאות שהם חוו וכמובן להשתחרר והתחבר לקהילה. בדרך כלל אנחנו עושים סדנאות של עשרה עד 12 מפגשים שבהם אנחנו ממש רואים תוצאות ואין לנו ספק שזה כלי נהדר במיוחד עבור מי שחי בשדרות והעוטף במציאות מאוד מאוד מורכבת".
לימור צרפתי-מקס בסטודיו בשדרות. צילום: אורי גבאי
שרון: "פגשנו איזה פרופסורית והיא תיארה כמה שלבים למה הטיפולים האלה עובדים. קודם כל אתה מוציא משהו מבפנים החוצה. זה כבר מדע, זה לא קיים רק אצלי, יש לזה נראות יש לזה צבע ואתה מוציא את זה החוצה. כמו שבנאדם הולך לפסיכולוג ומוציא את מה שיש לו על הלב, פה זה להוציא משהו שהוא ברוח ובחוויה אבל הוא גם משהו פיזי. שאתה מחזיק משהו פיזי ואתה יכול לראות אותו ולהתבונן בו ולקבל ממנו ערכים חומריים זה משנה את החוויה. זאת חוויה שהיא לא מילולית, חוויה פיזית שמתקנת את הטראומה או לפחות עוזרת להתמודד איתה.
לחוויה הזאת יש גבולות, לפחד אין גבול. הוא משתלט עלייך. כשאתה מוציא משהו לדף זה תחום, יש לזה מסגרת, צבע, אתה יכול לדבר על זה. אתה יוצר הרחקה בינך לבין הדבר עצמו. ממש פורק את זה לתוך הדף".
איך התוצאות של זה באות לידי ביטוי?
לימור: "כל מי שנכנס לפה לסטודיו גם אם זה סדנה חד פעמית אתה רואה עליהם איך הם באו ואיך הם יוצאים. קודם כל יש הקלה, שיחרור, יש מיקוד, יש איזשהי בהירות. בסדנאות התהליכיות שזה כל שבוע באותו שעה ומקום אתה ממש רואה את זה. נגיד היה לילה אחד של טילים ואז קמים בבוקר והולכים רגיל לבית ספר כאילו לא קרה שום דבר. פתאום יש סדנה ומרחב ליצור אומנות שגם אפשר להגיע לפה אחרי בית הספר ולדבר ולשתף וליצור ולהוציא אז מעבר לדיבורים יש כאן תהליך מאוד טוב שעוזר לנפש.
שרון: "אתה מרגיש שיש תקופות בעיר שהכל לחוץ בעיר וחלק קצרים יותר. מספיק שהייתה אזעקה אחת גם בלי שהתפוצץ משהו, אתה רואה את זה למחרת על התושבים שאתה פוגש ואז גם הפחדים שהם מתעוררים אצל הילדים, מתחיל כדור שלג כי החיים פה ממש ברכבת הרים אחת גדולה ואנחנו שם ללוות את התהליך בעזרת האומנות".
אני מניח שאחרי השבעה באוקטובר הביקוש לטיפול גדל?
"יש ביקוש מטורף לטיפול באומנות מהסיבה שזה חלק מטיפולי חוסן. תראה, חוסן הביאו את המושגים שלהם לתוך הסדנה, תמיד הנחנו עם מנחה מחוסן שהיא עובדת סוציאלית שהיא גורם טיפולי מקצועי. הם תרגמו את הטכניקות האומנותיות שלנו לשפה של חוסן, למשל יש לנו ציור עם צבע נוזלי שאין אפשרות לשלוט בזה, אתה צריך להיות גמיש ולזרום אז הם תרגמו את זה ליכולת של גמישות של לזרום עם הסיטואציה שאין לנו שליטה. זה בדיוק הקטע של חוסן שאנחנו צריכים לקבל את זה שאין לנו שליטה בחיים, יש כאוס ואנחנו צריכים ללמוד לזרום בתוך הכאוס הזה ולמצוא את עצמנו".
בינתיים, החלום שלהן הוא להפוך את שדרות לאבן שואבת ליוצרים. שלא יהיה צורך לצאת החוצה, אלא לגרום לכל התל אביבים להגיע לכן ולצרוך את התרבות. אנחנו חושבות שצריך להביא את האומנות המקצועית של כל אומני הנגב המערבי לקדמת הבמה מכאן משדרות. במקביל אנחנו פועלות להנגיש יותר את הפעילות שלנו לקהילה כאן בשדרות ובכל העוטף. זה משהו שבעיניי לא קיים במקומות אחרים וזה מה שיהפוך את האומנות בקהילת שדרות וישובי הנגב המערבי לייחודי".
פעילות במרכז העיר. צילום: נעה שרביט
בחודש אוגוסט הקרוב יוזמה מיוחדת שאותה הם מובילים עם מרכז הצעירים המקומי יוביל ליצירה אחת גדולה במוסד התרבות הכי וותיק בשדרות- קולנוע חן המיתולוגי שהפך לחי ובועט באינספור אירועים שמקיימת החברה העירונית. "מדובר ברעיון שהעלו אומנים מירושלים אבל דניאל מרדכי מנהלת מרכז הצעירים אמרה להם שאין בעיה אבל זה חייב להיות עם האומנים המקומיים שלנו. עשינו הרבה פגישות והעלנו הצעות לציור שעל הקיר של קולנוע חן. ציור שיתאפיין בסמלים של שדרות מאז ועד היום".