כשהרצל שאובי חושף בפניי את סרטוני הוידאו של מצלמות האבטחה הסמוכים לכיכר בגין ביום שבת בבוקר בדיוק כשהחלה מתקפת הטרור על העיר אני מתחיל להבין את גודל הנס שהיה לו, מסתבר אחד מרצף הניסים שהיה לו באותו בוקר מהרגע שיצא לבית הכנסת עד שהגיע לבית הכנסת ומהרגע ששמע את קולות הירי, יצא החוצה כדי להבין מה מתחולל ונורה בידי צלף מחבל שירה לכל מי שהיה על הכוונת שלו בנקודה גבוהה סמוך לתחנת המשטרה. הרצף של הניסים נמשך גם כשהטיפול הרפואי שלו התעכב ורגע לפני שהדימום הפנימי יוצא משליטה ועד שהגיע לשולחן הניתוחים.
"זה לא מובן מאליו בכלל שאני יושב איתך עכשיו כאן ומדבר איתך, הקב"ה עשה לי נס גדול" מסביר שאובי מאנשי הציבור הפעילים הוותיקים בעיר שדרות כשאני פוגש אותו במלון "המלך שלמה" בירושלים. "הנה תראה" הוא מצביע לי על התמונות ממצלמות האבטחה של אותו, "זה רק אחד מהניסים. אני צועד כמה דקות לפני השעה 7 בכיכר בגין, וכעשרים דקות לאחר מכן חולפים המחבלים במקום. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מתעכב בבית כי זו הייתה המחשבה בהתחלה כשהתחילו הטילים אבל החלטתי בסופו של דבר לצאת ולבטוח בקב"ה כי לא יכולתי להישאר בבית ביום שמחת תורה".
בשעות הראשונות של מתקפת הטרור הכאוס שלט בשדרות והיה חשש כבד לגורלם של תושבים רבים. מעת לעת הופצו שמועות, אחת מהן הייתה שהרב שאובי בין הנרצחים עד שהגיעה השמועה על כך שהוא בחיים. היום, חשוב לו לפרסם את גודל הנס. "הבנתי שאם השאירו אותי משמיים צריך לספר את הסיפור על הנס שעשה לי הקב"ה".
צעד במסלול של המחבלים
הרב הרצל שאובי (66), זקן חברי מועצת העיר שדרות שמשרת את הציבור בעיר מזה שלושה עשורים במגוון תפקידים, בין היתר שימש בעבר כסגן וממלא ראש העיר, מעבר לזה מוביל את העשייה התורנית בעיר ובכל הקשור לאבלות הוא מתייצב לצד המשפחות ברגעים הקשים שלהם, דורש ומספיד בלוויות ואזכרות בהתנדבות מלאה, לשם שמיים.
מאז השבעה באוקטובר חלפו כבר שישה שבועות, לאחר כשבועיים בטיפול נמרץ הוא התחיל לחזור לעצמו והתפנה אל משפחתו בבית המלון בירושלים. כאחד שמכיר את שאובי כל כך הרבה שנים ניכר לראות שהפציעה הקשתה עליו את הנשימה וקצב הדיבור ובכל זאת הוא מתייצב לראיון מיוחד כדי לפרסם את סיפור הנס שלו שכאמור מתחיל ביום שבת בבוקר.
תחזיר אותנו לשבת בבוקר של השבעה באוקטובר?
"זה היה כמובן בוקר לא שגרתי שהתחיל עם אזעקות של צבע אדום, אתה מסתכל מהחלון ורואה שהטילים נורו לכל עבר, לא רק לשדרות. לאשקלון, תל אביב, ירושלים, צפונה, דרומה. ההרגשה הייתה שזה לא משהו נקודתי ושאנחנו הולכים לעוד סבב. לאחר זמן מה התחלתי לשמוע יריות שנשמעו כמו יריות מהגבול, זה לא מצא חן בעיניי אבל כמו שאתה יודע, שמחת תורה, שבת קודש, יום גדול בישראל בבית כנסת. מאחר ואני רב בית כנסת אני לא יכול להתעלם ועשיתי את הדרך שלי רגלית מהבית שנמצא ברחוב הבנים סמוך למתחם בריכת השחייה עד לבית הכנסת של הקהילה הפרסית במרכז העיר".
ואין חשש, בכל מטחי רקטות לא פוסקים?
"בהתחלה חשבתי להישאר בבית, לחכות שהירי ייפסק, היום בדיעבד אני מבין שזה שלא התעכבתי זה מה שהציל אותי כי אם הייתי מתעכב הייתי נתקל באחת החוליות שעברו במסלול שלי. בכל אופן, המחשבה שלי הייתה שאנחנו במצב הזה כבר 20 שנה, זה לא חדש לי וכמו שבעבר זה לא מנע ממני להגיע לבית הכנסת כך אמרתי גם הפעם אם כי אני חייב להודות הפעם הלב שלי דפק בקצב אחר , כאילו היה קול פנימי שאמר לי "הרצל, הדרך מסוכנת" ולכן החלטתי לומר תהילים כל הדרך. זה אומר שאם אני קורא פסוקים שמסלקים מזיקים, זה אומר שיש סכנה".
לפי מה שאני מבין, אתה צועד במרכז העיר דקות אחדות לפני שהחלה המתקפה על תחנת המשטרה?
"כל הדרך היו אזעקות אתה רואה מכוניות נוסעות בפראות כאילו מישהו רודף אחריהם. כשהגעתי לכיכר ראיתי תנועה חריגה ומוזרה, אפילו בעלי חיים שואטים בצורה אחרת. זאת אומרת אני הבנתי שמשהו קורה אבל לא ידעתי להעריך באותם רגעים מה קורה וזה הטריד אותי מאוד ובאמת במצלמות האבטחה שהגיעו אליי אחרי המקרה, התמונה התחדד לי למה הרגשתי ככה".
מה חידשו לך המצלמות?
"מאז המקרה חקרתי כל מיני מצלמות אבטחה של בעלי עסקים שהיו במסלול שלי וכל מקום שעברתי רואים שהטנדרים עברו גם, לפעמים דקות אחדות הפרידו ביני ובין המפגש עם המחבלים. בדיעבד אני מבין שהיה לי פשוט נס גדול כי כל מי שהם פגשו אותו באותה דרך הם חיסלו".
בסופו של דבר הצליח שאובי להגיע בבטחה לבית הכנסת שנמצא יחסית במקום נסתר אחרת כנראה הוא יכול היה להפוך למטרה. "הצלחתי להגיע לבית הכנסת והתחלתי לסדר את ספרי התורה, גם התחילו להגיע מתפללים לבית הכנסת שחששו בגלל הטילים אבל הגיעו. לקראת השעה 07:10 אני שומע קולות של ירי ממש קרוב לבית הכנסת, זה כבר לא היה נשמע כמו משהו שמתרחש קרוב לגדר הגבול".
בעצם אנחנו מדברים על המתקפה שהייתה על תחנת המשטרה. מה אתה מצליח להבין באותם דקות שקורה?
"חשבתי שאולי באמת קורה משהו ושיש יריות ומישהו זקוק לעזרה, בחלומות הכי שחורים לא חשבתי לראות מחבלים מסתובבים בשדרות. כלומר, פעם חששתי מזה אבל לא האמנתי שכמות כזאת גדולה של מחבלים יסתובבו בחופשיות וירו באנשים. יצאתי החוצה ואני שומע צעקות מכיוון המשטרה ויריות לכיוון המשטרה. החלטתי לחצות את הכביש לצד השני כדי לראות יותר טוב ואני רואה מולי שוטרים מסתערים, חשבתי לתומי אולי זה ניסוי כלים של המשטרה עד שנפל לי האסימון כי מה שאני רואה זה ממש קרב על תחנת המשטרה".
זאת אומרת שהבנת שמדובר במחבלים?
"אתה יודע הכל קרה כל כך מהר אבל כן אני מצליח להבין את גודל הסכנה. מייד הבנתי שזה לא בשבילי והסתובבתי לחזור לבית הכנסת ובשנייה שהסתובבתי חטפתי כדור בכתף שחצה את הגב שלי ויצא החוצה מילימטרים ליד הלב, הבנתי מייד מה קורה בשדרות, קיבלתי כוחות מבורא עולם לחצות את הכביש פצוע לכיוון בית הכנסת. חבר בית הכנסת משה יוסף אני מספר לו שנפגעתי בכדור ירו בי, אמר לי "מה פתאום מי ירה בך?", כשהורדתי את הבגד והוא ראה כתמי דם הוא הבין שזה רציני. ניגשתי מהר למשרד לחייג למד"א והם מודיעים לי "אנחנו בדרך" אבל הם לא בדרך. הבנתי שבשביל לקבל את מד"א אני צריך לצאת החוצה כדי לסמן לו שיראה אותי אבל הוא לא הגיע".
"נמנע אסון כבד יותר בשדרות"
בתוך בית הכנסת התמונה של המתרחש בחוץ מתחילה להתבהר אם כי עדיין לא לכולם בגלל השבת כך שבכל פעם שנכנס אחד המתפללים בריא ושלם היה בגדר מזל גדול. בינתיים, שאובי הפצוע מתחיל להבין את חומרת פציעתו שלא מקבלת מענה ממד"א שדרות בגלל מתקפת הפתע שאף אחד לא היה ערוך אליה ומתנדבים רבים פשוט סיכנו את חייהם תחת אש ולא היה אפשר לנוע בחופשיות לעשרות הזירות שקיבלו קריאות. "קרוב לשעה שזה הרגיש כמו נצח. בינתיים אני מאבד המון דם. אברהם אליאסי מבית הכנסת שם אצבע כדי לעצור אבל לא מדובר בדקה אחת או שתיים, זה שעה שלמה".
יש מחשבות ברגעים האלה שאולי זה הסוף?
"באותו רגע שאני מדמם הרגשתי שאני רואה את הסוף שלי. קיבלתי על עצמי לקרוא קריאת שמע כמו אדם גוסס לפני פטירה. בשלב מסוים התעשתי על עצמי ואמרתי "לא לא", אני רוצה לחיות, אני רוצה להמשיך את מה שאני עושה בשדרות. הרמתי ידיים לשמיים ואת העיניים לשמיים ופשוט דיברתי עם הקב"ה. אמרתי לו ריבונו של עולם, אני מבקש ממך, תשאיר אותי בחיים, תן לי לחיות ולהמשיך לקיים את המצוות בבית הכנסת, גמילות חסדים, להספיד נפטרים ולסייע לציבור המיוחד של העיר שלי שדרות".
ואז מה קורה, מאיפה מגיעה הישועה?
"באותם רגעים אחרי שסיימתי להתפלל לקב"ה תוך שאני סובל מכאבים, אני רואה מרחוק את יגאל בביאן מגיע לבית הכנסת, עולה בשביל. הוא גם לא היה מודע למה שקורה, שואל אותי מה אתה עושה פה על הרצפה?, אמרתי לו ירו בי והוא התחיל ממש לבכות "איך זה קרה לך?", הוא מייד רץ לבית של אחד השכנים, התקשר למד"א, גם לו אמרו שהם בדרך אבל כשהוא חזר וראה שמד"א לא בדרך הוא שואל אותי איפה הרכב שלי.
באופן מקרי לחלוטין הרכב שלי היה ליד בית הכנסת כי לפני כניסת השבת הבאתי חבילות ממתקים לחלק לילדים בשמחת תורה אז כבר השארתי אותו שם. יגאל הצליח להניע את הרכב ובא ואסף אותי למד"א. בנס לא נתקלנו במחבלים, הגענו למד"א והם הופתעו שבאנו. הכניסו אותי מהר, טיפלו בי בפצעים, העלו אותם באמבולנס ונסעתי מחוץ לשדרות, עשו חבירה עם אמבולנס מקרית גת ומשם הועברתי לבית חולים ברזילי באשקלון.
נכנסתי לחדר טראומה ראו בצילום שהטחול נפגע, יש שברים, הסרעפת נפגעה וחור בריאה. העבירו אותי לטיפול נמרץ עם שני תושבים משדרות מבלי שידענו שאנחנו אחד ליד השני, אחד מהם השוטר רמי כהן שהיה מונשם ומורדם. הבנתי שמצבי יציב יחסית עד שהרגשתי שאני מפסיק לנשום. התברר שהדם התמלא לי בחזה וחסם לי את האוויר, הצלחתי לסמן לרופאים שאני במצוקה, אחד מהם בדק אותי ומייד דחף לי נקז בלי הרדמה, בלי כלום, הכאבים היו אדירים אבל אחר כך התחלתי לנשום".
בזמן שהוא מטופל בבית חולים היה לשאובי פחד גדול על המשפחה שלו שגם לא ידעה מה עלה בגורלו וגם היה לו ברור שגם הם אמורים לעשות את אותה הדרך לבית הכנסת. "למזלי הבן הגדול שלי הגיע לפני כולם לבית הכנסת והבין את תמונת המצב. הוא מיהר חזרה לכיוון הבית כדי להרגיע את כולם שנפצעתי קל ולשמור עליהם מפני החשש שמחבלים עלולים להגיע " מספר שאובי, "אחר כך התברר שאשתי יצאה לכיוון על הילדים והנכדים לקראת השעה 8 בבוקר, הם מגיעים ליד המקווה של מבורך והבן שלו עמד שם עם עוד חייל ושאלו אותה לאן היא הולכת והיא עונה ל"בית כנסת". הם ביקשו ממנה לחזור מהר הביתה כי יש מחבלים בכל שדרות. אז הם חזרו הביתה, תתאר לך שהם היו ממשיכים ונתקלים במנוולים האלה. לכל אחד מבני המשפחה שהיה בדרך לבית כנסת היה את הנס הפרטי. בכלל, כשהתברר גודל האסון הבנו גם את גודל הנס כי רבים מהנרצחים היו בדרך לבתי כנסת ביישוב ונורו על-ידי החוליה".
יש שיאמרו שהיה יכול להיות אסון גדול יותר בשדרות?
"נכון, בכל המצב הקשה, אתה מסתכל לפי כמות המחבלים שהגיעה לשדרות, נמנע אסון כבד יותר בשדרות והקב"ה אוהב את שדרות. נכון שנרצחו לא מעט תושבים והכאב עצום אבל המספר יכול להיות עצום פי כמה וכמה. עם כל האבידות שהיו לנו, היה פה נס גדול".
לאחר שהות של יממה בבית החולים ברזילי, הועבר שאובי לתל השומר שם הבינו מייד כי עליו להיכנס לניתוח לפני שהמצב יחמיר. לאחר שהועבר למנוחה החלו גם המבקרים הרבים להגיע, לדבריו מכל קצוות הקשת, לא מעט אנשי ציבור של המגזר הדתי-חרדי פקדו את מיטת חוליו. בין הביקורים היה גם ביקור אחד מפתיע של הזמר עומר אדם ששמע על הנס של הרב הרצל והחליט להגיע אליו לבית החולים. הוא ביצע את השיר "מודה אני" וסחף את כולם בשירה מרגשת.
@omeradam.fans עם ישראלי חי! ביחד ננצח!🇮🇱💙🤍 #עומראדם #foryou @Omer Adam ♬ צליל מקורי – omer adam fans
הרצל נולדת בשדרות, איך אתה מסתכל על החיים שאחרי?
"אני שומע על לא מעט תושבים שלא רוצים להישאר בשדרות אבל אני אישית מסתכל על שדרות כעל שליחות. הרי בכל מקום יכול להתרחש אסון, אני מרגיש שלהיות בשדרות זה שליחות. אני אדם דתי שמטרתי להגדיל תורה בשדרות ואני אומר הקב"ה אומר משמיים "הנה השארתי אותך בחיים, תמשיך עם המשימה הזאת. הכי נוח לקום ולעזוב אבל שדרות זה בית שלא עוזבים במיוחד אחרי מה שעברנו".
ובכל זאת, לאיזה שדרות אנחנו חוזרים. תושבים רבים חוששים?
"שאלה מאוד קשה כי הרבה תלוי מה יקרה ברצועת עזה. אם תהיה באמת מכה קשה לחמאס ונבין שאין יותר מושג כזה סבב הסלמה או שום איום אחר אז אני מאמין שהביטחון יתחזק אצל התושבים. צריך לזכור שלאורך השנים המנהיגים זלזלו בשדרות ועוטף עזה, אני שומע שלקחו נשקים לכיתות כוננות, זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שהשאירו את הגבול כזה פתוח ל-5000 מחבלים שנכנסים ועושים מה שהם רוצים ואף מטוס לא עולה לשמיים, לקח לנו יותר מדי זמן להיכנס ולפגוע באותם מחבלים. לכן החשש שקיים היום הוא טבעי אבל אני אומר באופן הכי ברור, אנחנו רוצים לחזור לשדרות שאין יותר חמאס, אין יותר איום מולנו, בכלל דרישה שעזה תימחק, מצידי שחתולים וכלבים לא יחיו שם ואז נחזור לשדרות בביטחון מלא, נמשיך לפתח את העיר שלנו ולהמשיך את סיפור ההצלחה".
איך אתה רואה את השסע שהיה בעם לפני השבעה באוקטובר, יש האומרים שהקב"ה העניש אותנו על זה. איך אתה רואה את זה?
"אין לי ספק, הקב"ה נתן לנו רמז גדול רגע לפני מלחמת אחים. כשהייתי מאושפז בבית חולים במשך שבועיים אני פגשתי את עם ישראל על כל גווניו, דתיים, חילוניים, כולם מחבקים אחד את השני, כולם הבינו בנשמה שלהם שזה המסר ומדהים לראות את מה שקורה בעם שלנו מאז. שואלים אותי על הצעירים שנרצחו במסיבה אם זה בגלל חילול השבת. אני מתפלל על כל עם ישראל שיחזרו בתשובה וברור שאני לא כועס על כל הצעירים שהיו במסיבה אבל זה מסר מהקב"ה- חבר'ה תתחזקו. אנחנו בתקופה לא פשוטה לעם היהודי ואנחנו זקוקים לגאולה. לפני שנתיים היה אסון במרון, 45 צדיקים מתו ואז כל הציבור הדתי שזו אמונתו אמר מה הקב"ה רוצה מאיתנו? לתקן את היחסים בין אחד לשני. לכן אני אומר בתקופה הזו שקרה לנו כזה אסון, כולם צריכים לפתוח את העיניים ולהתרחק משנאה שהייתה לנו בתקופה האחרונה".
לצערי גם בימים מורכבים אנחנו עדיין רואים בעם שלנו אנשים שפוגעים באחדות?
"בעם ישראל לכל אורך ההיסטוריה היו קבוצות שאנחנו מכנים אותם בתורה "ערב רב בישראל" שהם אנשים בלי תורה ומצוות. כמו לפני 3000 שנה וכנראה שגם היום יש אותם בעם כי כל מה שהם רוצים זה שנאה ושנאה, זה השוליים של העם אבל רוב העם מבין שצריך לתקן ולהיות יחד, שנדון אחד את השני לכף זכות. לא משנה אם אתה דתי או חילוני, כולנו יהודים, כולנו אחים וצריך לשמור על האחדות בנינו".