קשה להאמין אבל עשרים שנה חלפו מאז אותו סופ"ש נורא שפקד את שדרות וגרם לכולנו לקבל עוד סימן שהמציאות כאן השתנתה לתמיד. לא עוד עיר שקטה שאף אחד לא הכיר מלבד הלהקות שיצאו מכאן ומירי בהודנה אחת ששמה אותנו על המפה בתחרות יופי.
מה שהתחיל בטיל פרמיטיבי שעשוי מצינור של עמודי תמרורים גנובים, הפך בסוף חודש יוני 2004 לטיל שהורג אזרחים (אפיק זהבי אוחיון ז"ל בן ה-4 ומרדכי יוסיפוב ז"ל שישב בספסל סמוך לגן לילך), המשיך בערב חג סוכות עם רציחתם של הילדים דורית ביניסאן ויובל אבבה ז"ל, נזכיר בימים שעוד לא הייתה בכלל התראה. שמענו שריקה ופיצוץ.
ואז הגיע חודש ינואר, חודש שבט, לראשונה פעלה הכריזה "שחר אדום" אבל זה לא עזר לנרצחת החמישית של העיר, אלה אבוקסיס בת ה-17 שהפכה בעל כורחה לגיבורה וסיפורה הפך לסמל המציאות שלנו, משהו במקרה שלה הצליח אז לטלטל מדינה שלמה אבל לא להרבה זמן כי המדיניות, אותה מדיניות שאפשרה להפוך את ארגון הטרור הקטן למפלצת ולהפקיר את תושבי שדרות למציאות ההזויה. ככל שהזמן חלף אנחנו התמגנו, בנינו מערכת הגנה ומה לא. חיינו מסבב לסבב עד שהמציאות התפוצצה לכולנו בפנים בצורה הכי כואבת ואכזרית שיש בשבעה באוקטובר. דווקא בימים שבהם אנחנו עוד אוספים את השברים, חשוב לחזור לנקודת ההתחלה ולזכור איפה נדלקה לנו נורת האזהרה ולא עשינו די. כמה תמימות הייתה בנו ש"זה רק צינור מעוף מעזה" ולא יותר.
הצילה את אחיה
הטרגדיה של אלה ז"ל חתמה בצער סופ"ש הכי קשה שידעה שדרות עד אז. זה התחיל ביום חמישי בלילה, בפיגוע קשה במעבר קרני (שהיה אז סמוך לנחל עוז ומאז נסגר לצמיתות). בסביבות השעה 22:45 חוליה שכללה שלושה מחבלים אשר היו חמושים ברובים ורימוני יד, החנתה משאית עמוסה בחומר נפץ במשקל 200 ק"ג בצד הפלסטיני של מעבר הגבול קרני, בקרבת דלת ברזל המפרידה בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני. בשעה 22:45 החוליה הפעילה את מטען הנפץ אשר יצר חור בדלת הברזל. מיד לאחר מכן חדרה חוליית המחבלים לצד הישראלי של מעבר קרני דרך החור. המחבלים השליכו רימוני יד וירו לעבר הישראלים במקום. במהלך ההתקפה הצליחו המחבלים לרצוח 6 אזרחים ישראלים, ביניהם שלושה תושבי שדרות, הרצל שלמה ז"ל (בן 50 במותו), איוון שמילוב ז"ל ( בן 54 במותו) ודרור גזרי ז"ל (בן 31 במותו). למחרת, ביום שישי התקיימו 3 לוויות כואבות בבית העלמין בשדרות.
אם לא די באבל שנפל על העיר, במוצ"ש התפוצצה הרקטה שהביאה לטרגדיה של אלה אבוקסיס. אחרי שבת של פעילות כמדריכה בסניף בני עקיבא, עשתה אלה את הדרך רגלית מכיוון הסניף ברחוב הזית לכיוון שכונת בן גוריון. יחד איתה צעדו חניכים שדרכיהם נפרדו בשכונת נווה אשכול והיא המשיכה יחד עם אחיה תמיר ומדריכה נוספת בשם מיכל נגר (כיום דדון). כשהם נכנסו לשכונת המגורים, סמוך לחניה שבה ניצבת כיום פינת הזיכרון, נשמעה מערכת הכריזה "שחר אדום" ולאחר מספר שניות נשמע פיצוץ עז. מיכל הועפה כמה מטרים קדימה ונפצעה, אלה הגנה בגופה על אחיה תמיר וספגה רסיס שפגע בגזע המוח. היא הובהלה במצב אנוש לבית חולים 'סורוקה' שם במשך חמישה ימים הרופאים נלחמו על חייה.
במרכז העיר התקיימו תפילות המוניות בתקווה גדולה לנס. בסופו של דבר נקבע מותה. ביום שישי, אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה ומאז, המעשה שעשתה שהגנה על אחיה תמיר הפך אותה במותה סמל לגבורה.
טקס לזכרה הערב במתנ"ס
הערב (ראשון) בשעה 18:00 יתקיים טקס זיכרון במתנ"ס לציון 20 שנה להירצחה של אלה ז"ל, בהשתתפות שר החינוך יואב קיש, ראש העיר אלון דוידי, אשת התקשורת ביון רהב מאיר תעביר הרצאה והזמר עמיר בניון יבצע את שיריו לזכרה.
מי שתנחה את הערב היא העיתונאית והפרשנית (ישראל היום, ערוץ 12) שירית אביטן כהן, ילידת העיר וחברתה הקרובה של אלה ז"ל.
בשיחה עם 'דין וחשבון' היא שיתפה בתחושותיה לציון 20 שנה. "מאותו מוצ"ש איום אני זוכרת כל רגע. מאזעקת הצבע אדום ועד לטלפון הראשון שבו כבר הבינו שזו אלה שנפגעה מקסאם ועד לדהירה לבית החולים באשקלון ומשם במהירות לבית החולים בבאר שבע. ואז שבוע של תפילות. עם החברות ליד המיטה שלך ובאולפנה, לא היה רגע שבו חשבנו שזה הסוף. האמנו שיקרה שם נס, קראנו על פגועי ראש במצב קשה שהתעוררו. ואז הנורא מכל קרה בשיחת טלפון ביום שישי בבוקר שבה הודיעו שאלה נהרגה. אני עוד זוכרת את יהונתן עומד ברחבת ההספדים וקורא מאחד הצ'ופרים ששמרה: "אנו נוטים לשכוח שהחיים ייגמרו יום אחד", ולה זה קרה רק בגיל 17. גיבורה. מההדרכה בבני עקיבא באותה שבת, דרך החזרה הביתה עם אחיה וחברה והאופן שבו הגנה על אחיה. אלה הייתה התגלמות הטוב. ראתה בעין טובה את כולם וניצלה כל רגע להרבות טוב".
גם כיום, משתפת שירית, שהאירוע המטלטל מלווה אותה לכל מקום בקריירה התקשורתית. "אלה מלווה אותי גם היום כעיתונאית. אני משתדלת להזכיר אותה על הכתב ובטלוויזיה. להזכיר את המחיר הכבד ששילמה שדרות בבניה ובנותיה על חלומות השלום בהתנתקות והסבבים שלא הביאו ביטחון. וכן גם את הרצון להרבות בטוב ולהיות פה למי שלא מקבלים במה, אני נושאת איתי ממנה כמעין ברכת הדרך שלה בשבילי בעולם הזה".