הרבה הופעות מתוכננות היו ללהקת 'שבט העצים' שנולדה בשדרות עד שבאה הקורונה. בתקופה שבה נדם הקול של תעשייה שלמה, התכנסו חברי ההרכב לסגר בבתים ויצא מזה סינגל "העולם הסטטי". את כל הקליפ החשוף הם יצרו בעצמם מתוך ביטוי כואב למציאות שבה כולנו חיים כבר שנה.
אם יש כנראה ענף שספג את הפגיעה הקשה ביותר בשנה האחרונה זה ללא ספק ענף התרבות והאירועים שמאגד לתוכו תחומים רבים שביום אחד שבו התפרצה מגפת הקורונה לחיינו, הכל נדם. מצד אחד, הרצון להתמודד עם וירוס מדבק ומסוכן, מצד שני ולא הגיוני לבטל עולם שלם מבלי למצוא אפילו מתווה ראוי בטח כאשר אנחנו רואים צפיפות במקומות סגורים רבים אחרים.
את תחושת התסכול החליטו שלושת חברי הלהקה שנולדה בעיר שדרות לקחת למקום של יצירה, ליתר דיוק את האמירה שלהם הם החליטו להעביר באמצעות יצירה- סינגל בכורה שמדבר על המציאות שאליה נקלענו בעל כורחנו וכן קליפ פרובוקטיבי שמתאר כמה הפכנו ל"חשופים". "אני חושב שהפגיעה בעולם התרבות לפחות עבורי היא פחות בעניין הכלכלי, הרי רוב המוסיקאים זו לא הפרנסה העיקרית שלהם אלא השלמת הכנסה" מסביר סולן הלהקה אולג אטייב, "עיקר הפגישה היא בחופש שהיה לנו לעשות מוסיקה, להופיע וליהנות. החופש הזה לצערי נלקח מאיתנו בשנה האחרונה. כל מוסיקאי יגיד לך שאתה לוקח ממנו את היכולת להופיע מול קהל, אתה לוקח ממנו את הנשמה שלו".
חבר להקת שבט העצים. צילום: אורי גבאי
"יש בשדרות קסם, משהו רוחני מוסיקלי"
שדרות מאז ומעולם הייתה חממה מוסיקלית, גם אם לא יצאו בשנים האחרונות אומנים מפורסמים מאז ימי שפתיים, טיפקס, כנסיית השכל, טנארא ועוד רבים וטובים. בשנים האחרונות קרה עוד דבר מעניין- סטודנטים רבים שמגיעים ללמוד במכללת 'ספיר' עם כישרון מוסיקלי וחלום שהונח בצד לטובת הלימודים מגלים תעשיית מוסיקה מקומית פורחת ומשתלבים בה היטב. ברקע כמובן אפשר לציין את מתחם הפאבים במרכז הישן שבימי טרום הקורונה קיים אינספור אירועי תרבות. בנוסף, השילוב הזה הגיע לשיא בשנת 2016 עם השקת פרויקט "עיר חמה" פרויקט מוזיקלי תוצרת שדרות המשלב סגנונות, זוויות והשקפות רבות, לעיתים קומיות או נוקבות, מפי האנשים החיים בעוטף עזה.
גם במקרה של "שבט העצים" הרכב רוק אלקטרוני קונספטואלי שהתבשל בעיר אחרי שכל אחד הגיע לכאן מעיר אחרת בדרום וגילה את החממה המוסיקלית של שדרות. חברי הלהקה: אולג אטייב – קלידים, גיטרות ושירה ; ליאורה לנדזבאום – בס, צ׳לו ושירה ; שגיא גולן – תופים, סאונד, קולות מתגוררים בעיר ונהנים מעשייה מוסיקלית.
"הגעתי לאזור שדרות בעקבות לימודיי במכללת "ספיר שם אני לומדת לתואר בעיצוב פסקול. בהתחלה התגוררתי באחד הקיבוצים אבל מהר מאוד עברתי לשדרות" מספרת ליאורה לנדזבאום שכבר מוכרת מאוד בנוף השדרותי כנגנית צ'לו שגם לקחה חלק בקליפים שיווקיים לעיר.
ליאורה לנדזבאום. צילום: אורי גבאי
ליאורה התחילה ללמוד צ'לו בגיל 7, גיטרה בס בגיל 17 וכיום כותבת ומלחינה. מלבד הלימודים לתואר וההופעות עם הלהקה היא גם מלמדת. "אני מלמדת צ'לו למתחילים מזה כמה שנים והופעתי כמה וכמה פעמים עם כל מיני הרכבים ועם חומר מקורי. מוזיקה היא תחום שכולם אוהבים וכשהבנתי שגם אפשר להתפרנס מתחום שאוהבים – לקחתי את זה צעד קדימה. יש לי את הזכות להעניק את הכישרון והידע שלי הלאה".
מה משך אותך לשדרות? מה ידעת עליה קודם?
"תראה, במקור אני מערד כך שאני רגילה ואוהבת ערים קטנות. למרות ששדרות עיר קטנה אפשר למצוא בה הכל: חנויות טבע, פאבים, מסעדות.. והכי חשוב: האהבה למוזיקה והאנשים המוכשרים שכל יום פוגשים ויוצרים קשרים חדשים בשביל יצירה אינסופית. כמו כולם גם אני שמעתי על העיר מבחינה ביטחונית ולאחר ההתנסות שלי כאן קשה מאוד להתרגל למציאות הזו, לצערי הפחד אצלי הוא גדול ופיתחתי איזושהי חרדה כלפי כל המצב. למזלי תקופת הקורונה השקיטה קצת את המצב. כמה שזה ישמע אירוני אני מרגישה יותר בטוחה".
מי שעוד העתיק את מגוריו לעיר הוא הסולן ומקים להקת "שבט העצים", אולג אטייב. את הראיון עימו אני מקיים בעיצומו של מעבר דירה. "אתה מבין, בזמן הקצר שלי בשדרות הספקתי לעבור דירה שנייה" הוא מסביר בחצי צחוק. "במקור אני מגיע מב"ש, נחשפתי לעיר בעקבות החברים שלי שסיפרו על שדרות ועל האנרגיות המדהימות שיש בה מבחינה מוסיקלית, כמובן שידעתי שמשדרות יצאו לא מעט להקות מצליחות. בוא נאמר ברגע שהגעתי לכאן התחברנו מייד למקום והיה לי קל לקבל את ההחלטה לעבור לשדרות שהיא באמת עיר מגוונת עם קהילה מוסיקלית מטורפת. אני באמת אומר שיש בשדרות קסם, משהו רוחני מבחינה מוסיקלית שאין לי איך להסביר במדויק, אוירה שגורמת לך להתחבר ולהרגיש הכי שייך לכאן".
אולג מטייב, התאהב בתעשיית המוסיקה של שדרות ועבר להתגורר בעיר. צילום: אורי גבאי
איך נולד הרעיון ללהקה?
"האמת היא שזה רעיון שנולד יחד עם ליאורה כבר בשנת 2015, עד אז כתבתי בעיקר למגירה ותמיד באוויר היה הרצון הזה להקים להקה. אני וליאורה הספקנו ליצור איזה 4 שירים לפני שהיא עברה לשדרות אבל למעשה הלהקה הוקמה מעשית בשדרות עם המעבר של ליאורה, נוצרו חיבורים עם מוסיקאים שגם הגיעו לכאן. בעצם יחד עם המתופף שגיא גולן יצאנו לדרך. בהמשך כמובן גם החלטתי לעבור לשדרות בעקבות ליאורה".
אטייב בן ה-35, נולד ברוסיה והתחבר למוסיקה מגיל קטן מאוד, לפני עלייתו לישראל הוא הספיק לסיים בהצטיינות לימודים בבית ספר למוסיקה. כשעלה לישראל התמודד כמו כל עולה חדש עם קשיי קליטה אבל המוסיקה סייעה לו רבות להתאקלם. "אם נתמקד במוסיקה הקושי של השפה היווה מכשול לא קטן, לקח לי זמן להתחבר לעברית אבל ידעתי שהמוסיקה בסגנן רוק-אלטרוני מתאימה לכל השפות וברגע שאלמד לכתוב שירים בעברית יהיה לי קל יותר וזה אכן מה שקרה. ברגע שהקמנו את "שבט העצים, אני וליאורה שהיא סופר מוכשרת הצלחנו ליצור טקסטים ולחנים מדהימים שזכו להפקה מוסיקלית מוקפדת עם סאונד איכותי".
שיר מחאה חשוף על מציאות הקורונה
צפייה ממושכת בשירים של הלהקה אולי לא גרמו לי להתחבר מייד אבל אפשר בהחלט לזהות סאונד מעניין מאוד של גיטרות ותופים עם סגנון שירה על גבול ההיפ-הופ/ראפ כפי שמטייב מגדיר "עברית מקולקלת" שאיכשהו מושכת את האוזן. הקליפים אגב, רובם מצולמים בעיר שדרות ובנופים העוטפים אותה.
חברי הלהקה במרכז המסחרי שהיה עמוס בהופעות לפני טרום הקורונה . צילום: אורי גבאי
לפני שנגיף הקורונה התפרץ לחיינו, להקת "שבט העצים" הגיעה לשיא מבחינת היצירה המוסיקלית והייתה מתוכננת להוציא לאור את היצירות בהופעות לייב מול קהל הן בשדרות והן מחוצה לה. "עבדנו במשך תקופה ארוכה על היצירות שלנו ואז הגיעה הקורונה ועצרה הכל" מסביר אטייב.
איך ההרגשה כמוסיקאי שהכל נעצר בגלל הקורונה?
"הרגשה נוראית. מצד אחד זה באמת לא מצחיק מה שגרם הנגיף, בכל זאת אנשים מתו אבל התחושה היא שבכל מה שקשור לעולם התרבות והמוסיקה התחושה שלי שפשוט הורידו אותנו על הברכיים- לקחו מאיתנו הכל, את היכולת להופיע, היכולת להתפרנס. למשל שגיא המתופף שלנו כמונו לא מתפרנס מהלהקה אבל העבודה העיקרית שלו בשוטף הייתה חברת ההגברה. פשוט לקחו ממנו את היכולת להתפרנס".
כנראה שאין הרבה ברירות לממשלה?
"היו ברירות כמו שפתחו את המסעדות לתקופה מסוימת, כמו שאנשים נוסעים ברכבת ובאוטובוסים וכמו שאנשים אפילו התפללו בבית כנסת ועוד המון דוגמאות היה אפשר למצוא פיתרונות על הופעות בחוץ וכו'. אני חושב שהקורונה נהייתה תירוץ טוב להרבה החלטות שהממשלה מקבלת על דברים שקורים במדינה כמו בכל העולם. כמובן שיש נגיף אבל עדיין התחושה שלי שהממשלה בישראל ירדה מהפסים לגמרי. מוסיקאים הגיעו למצב שהם צריכים להופיע בסתר, לאן הגענו?.
גם ליאורה מצטרפת לתחושה של אולג בעניין חוסר היכולת להתפרנס אבל מבחינתה העובדה שלקחו מהם את היכולת להופיע היא קשה לא פחות. "בגלל שתקופת הקורונה הקפיאה כל אפשרות להופעות, היה צורך לחשב מסלול מחדש ולהבין איך אפשר בכל זאת להמשיך ליצור ולעשות מוזיקה גם כשהדרך הנורמלית לא יכולה להתקיים. המצב הוא קשה ואני מתגעגעת להופעות, אך את האפשרות ליצור אף אחד לא יכול לקחת. אז כותבים מהבית, אם אפשר גם מקליטים מהבית – ומוצאים את הפתרונות".
הסגר בבית וחוסר היכולת להופיע הוליד ללהקה סינגל בכורה שיצא לרדיו "העולם הסטטי. "הסינגל מבחינתי הוא ביטוי כואב למציאות שאנו חיים בה, הסיבות העקיפות שבגללן הגענו לאן שהגענו ואיך שהיא "מנחה" אותנו לפעול בדרך שלה" מסבירה ליאורה. אולג מוסיף: "העולם הסטטי" נוגע בצורה מרתקת בתקופה המוזרה הזאת שכולנו חיים בה – תקופת הקורונה. גם כשהכל נראה סטטי, העולם בתזוזה, הדברים משתנים. כל הזמן. גם אם נראה שלקחו מאיתנו את הכל, סתמו לנו את הפה עם מסכות, ושמו אותנו בסוג של בית סוהר – העולם ממשיך בתנועה. ממשיכים לחפש את האור בקצה המנהרה".
קליפ חושפני במיוחד. למה?
"נתחיל מהטקסט שמדבר על ים המלח הנטוש ומושגים שתקופת הקורונה לימדה אותנו אבל בגדול התחושה היא שהפכנו בקורונה לחשופים, הפכו אותנו לעירומים, בלי יכולת לחיות חיים חופשיים. את כל הקליפ יצרנו בעצמנו בדירה בבית, החלטנו להצטלם חשופים רק עם מסכה על הפנים. אחד החברים הגדיר את זה מצוין "לקחו לנו המוסיקה וסתמו לנו את הפה עם מסכה", זה פחות או יותר המסר העיקרי. אין לנו יומרות להתעסק בפוליטיקה, זה בכלל לא מעניין אותנו. כל מה שאנחנו רוצים שרק יחזירו לנו את האפשרות להופיע משהו שעדיין מסתבר על אף השמחה של החיסונים, לא נראה באופק הקרוב. בינתיים נמשיך ליצור מהבית ונקווה לימים טובים יותר".