בוקר השבעה באוקטובר. השעה 06:57. אני מקבל את התמונה הראשונה של טנדר לבן ועליו מחבלים בצומת של מכולת מויאל. אני מגיב לזה די בביטול "בטח מדובר באיזה חבר'ה משועממים מהפזורה, מאלה שמצלמים סרטון לטיקטוק" אמרתי. לא העזתי להפיץ את התמונה שמה יחשבו שאני משוגע שזורע בהלה.
בחלוף 23 דקות אני נחשף לראשונה לסרטון שהפך לסמל של אותו בוקר. אז, רק אז נפל באמת האסימון ועדיין זה הרגיש בלתי נתפס. בציר התנועה המרכזי של שדרות, ציר מנחם בגין, טנדר לבן מסוג טיוטה מטווח במטח משוגע של יריות מטווח אפס ניידת משטרת שנוסעת בכלל בניגוד לכיוון התנועה. המסקנה המיידית הייתה שהשוטרים שהיו בתוך הניידת לא שרדו אבל בחלוף השעות ואפילו הימים הכל כך מבלבלים בדיסאינפורמציה, התברר גודל הנס הגדול של נהג הרכב זיו ונונו ולוחמת מג"ב יעל גוטליב שהייתה איתו ונפצעה קשה. לפני כחודשיים פגשתי אותה להקלטת העדות שלה בפרק פודקאסט שעלה ב'שדרונט', סיירתי איתה במקום שבו ניצלו חייה ועל אף כי היה נדמה שהחיוך חזר לפניה, היא עדיין נמצאת בסערת רגשות גדולה כפי שהיטיבה לספר גם השבוע. "שנה בדיוק ליום ששינה לי את החיים מקצה לקצה, שנה שאני חייה את השבעה באוקטובר יום יום שעה שעה דקה דקה, שנה שאף אחד לא יצליח להבין את מה שעברתי, שנה שעדיין לא עיקלתי את מה שקרה, שנה שלמה שלימדתי את עצמי הכל מחדש, שנה שהבנתי שנולדתי מחדש, שנה שאני נמצאת בתוך סערת רגשות אחת גדולה תחושות אשמה נוראיות ובעיקר אכזבה ענקית מעצמי שלא יכולתי לתת מעצמי יותר, שנה שעדיין אני מנסה להתמודד עם הטראומה והתקפי חרדה שמיום ליום מתעצמים ומתגברים, סיוטים שכל לילה חוזרים ולא נותנים לך לישון בלילות".
אם יש רגע אחד בבוקר השבעה באוקטובר שבו מדינה שלמה הבינה לראשונה כי ישראל תחת מתקפת מחבלים היה הסרטון שתיעד דניאל פלמדיאלה שמתגורר במעונות הסטודנטים שבמתחם הפרץ סנטר.
עבור השוטרת יעל גוטליב זו הייתה אמורה להיות המשמרת האחרונה שלה לפני חופשת השיחרור שהפכה לסיוט הכי גדול מבחינתה. "המשמרת שלי מתחילה באשקלון, קרוב לבית. משמרת בוקר די רגילה שמתחילה בשעה 6 בבוקר" היא מתארת, "זו הייתה שבת אחרונה לשרות שלי, ביום שני כבר הייתי צריכה לחתום על חפשש לפני שיחרור. באתי בידיעה ש"יאללה משמרת אחרונה", אני לא עושה כלום. אנחנו מגיעים לתחנה באשקלון, יושבים בחדר התדרוכים בשעה 06:20, ואז פתאום בסביבות 06:29 אזעקה ראשונה. לא מבינים איפה זה קשור אבל אתה יודע באשקלון גם התרגלנו שמדי פעם יש ירי ואז אני רואה בטלפונים ובהתראות שזה בכל הארץ. אמרנו טוב קרה פה משהו, אולי היה איזה חיסול? או משהו כזה כי אחרת אין הסבר לכמות ההתראות. מייד עלינו על ציוד וכל אחד יצא עם הצוות שלו לשטח. בהתחלה טיפלנו בזירת נפילה, פינינו פצועים ואזרחים מבניין מגורים שספג פגיעה. תוך כדי אנחנו מקבלים בקשר את פקודת "פרש פלשת" שזה אומר חדירה מהאוויר ומהיבשה. כמגבניקית ששירתה ביד מרדכי אני מכירה את זה מהמון תרגילים אבל אף פעם לא באמת קרה משהו. אני אמרתי שאולי בגלל האזעקות זה לגיטימי וזה משהו רגיל".
גוטליב והשותף שלה מקבלים הנחיה לנסוע לציר זיקים לבצע חסימה משטרתית ליתר ביטחון. "אנחנו מגיעים לשם ולא ממש יודעים שקורה משהו מעבר לאזעקות וטילים" היא משחזרת את הדקות הראשונות של הבוקר. "אחרי בערך דקה שהתמקמנו בזיקים, אומרים לנו בקשר שאיפה שאנחנו נמצאים צריך להגיע רכב ואן גדול עם חמישה מחבלים. אני אומרת "מה הקשר?", לא הבנתי ואז באמת התחלתי לפחד כי בינתיים האזעקות לא פוסקות, אנחנו בשטח פתוח וכל מתפוצץ מעל הראש ואנחנו לא ממש ערוכים לזה".
באותן דקות של בלבול, מגיעה הקריאה לעזרה מתחנת שדרות דקה לפני השעה 7. "הקצינה שהייתה במשמרת בתחנת שדרות, רפ"ק מאלי שושנה מעדכנת בקשר שיש חדירת מחבלים לתחנה. אני אומרת לעצמי בשלב הזה איך זה הגיוני, המחבלים לא עברו אותנו, איך כבר הגיעו לשדרות?. זאת אומרת במחשבה שלי לא מדובר בכלל במחבלים שהגיעו מעזה, אולי מאזור יהודה ושומרון. באותם רגעים זה לא הסתדר לנו בראש כי בחיים לא קרה דבר כזה לפני. אמרתי אולי יש שם שניים-שלושה מחבלים. אחרי כמה דקות מאלי עולה שוב בקשר ואז אנחנו כבר שומעים את קולות הירי. אני והשותף שלי ביקשנו אישור להתנתק משם ולהצטרף לשדרות כי הם ביקשו סיוע. בדרך לשדרות דרך יד מרדכי וכביש 34. בדרך אנחנו רואים מלא רכבים בצד, אנשים שוכבים בצד על הרצפה מהאזעקות. ואז בצומת שדרות נתקלנו בפצוע שכולו מדמם ובאנו לתת לו סיוע, לעזור לו לפני שאנחנו נכנסים ואז שוב עולים בקשר ומעדכנים שיש שוטרים פצועים וחייבים דחוף סיוע. אמרנו שאנחנו מצטערים ומיהרנו לתוך העיר שדרות".
צפו בשחזור של יעל גוטליב בפודקאסט מיוחד של שדרונט