בדרך למצפה היפהפה שמשקיף על אגם המים שבפארק המוזיקה בשדרות, נעצרה שירה ליד הפסנתר שהוצב שם כתפאורה כדי לבחון אם אפשר לחלץ ממנו מנגינה. בינתיים אני שולף את המצלמה ומתחיל לצלם תמונות לכתבה. ילדים סקרנים נועצים בה מבטים, ומשפחה אחת חוגגת יום הולדת לילדה. כשאני תוהה אם היא קצת מובכת, היא מחייכת: “ממש לא,” היא פוסקת בנחרצות. “עברתי תהליך ארוך מאוד עם עצמי. אני חושבת שאחרי השבעה באוקטובר, שחוויתי את היום הזה בעוצמה גדולה כשאני מחוץ לבית, הבנתי דבר אחד – חיים פעם אחת. אם יש לך חלום, אין שום דבר שצריך למנוע ממך להגשים אותו. אני מגיעה לצעד הזה בחיי הכי חשופה שיש, אבל גם הכי מוכנה”.
שירה כהן נולדה וגדלה במגדל העמק. לאחר השירות הצבאי – שעוד נגיע אליו בהמשך – היא הכירה את בן זוגה, ועם נישואיה עברה להתגורר בשדרות. מאז הספיקה להפוך לאמא לשלושה נסיכים, לעשות הסבה לתחום החינוך, ובין לבין לעבור משבר בחייה האישיים ולפרק את הקן המשפחתי שבנתה. ברקע, כך מסתבר, תמיד קינן בה החלום מגיל ההתבגרות – להוציא את המוזיקה לאוויר העולם. כעת, 18 שנים אחרי שהניחה בצד את הגיטרה ואת השיר הראשון שכתבה ונעלה בתוך מגירה, היא החליטה לנסות להגשים את החלום.
לאבד את אמא לפני החתונה
אחרי ששירה סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות, היא התגייסה לצה"ל, שם, במסגרת שירות כתצפיתנית בגבול לבנון בחטיבה 300, היא התקרבה יותר לדת. “נכנסתי לשירות צבאי. שלושה שבועות שלא חוזרים הביתה, יושבים מול מסך ומביטים על קו הגבול. שם, בתוך הריחוק, בגעגוע, מצאתי את הקרבה הכי גדולה לבורא עולם. זו הייתה התחלה של דרך אמונית אמיתית.”
האמונה הזו, לדבריה, הייתה טבועה בה עוד מילדות. “בבית תמיד היה מקום לקדושה. ראיתי את אמא מדליקה נרות לצדיקים, מבקשת ‘בזכות הבבא סאלי’. אז לא ידעתי מי זה, היום יש לי ילד על שמו.”
שירה כהן. צילום: אורי גבאי
השירות הצבאי של שירה התארך לשירות בקבע, במהלכו היא למדה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, ועם השחרור החלה לעבוד במשרה מבטיחה בחברה הביטחונית ‘רפאל’. אלא שדווקא אז החיים שלה תפסו שינוי כיוון לא צפוי. “עבדתי ברפאל, הייתי בשלב האחרון של הלימודים, ובמקביל קיבלתי הצעת נישואים. אלה היו ארבעה ימים שמחים מאוד בבית. אמא שלי הייתה כל כך שמחה בשבילי, אבל אז הגיעו התוצאות שיש לאמא את המחלה. במשך שלושה חודשים מצאתי את עצמי עוברת להתגורר בבית חולים. הכול קרה נורא מהר והיא נפטרה אחרי שלושה חודשים. בגלל שידענו שימיה ספורים החלטנו להקדים את החתונה. מספר ימים לפני התאריך היא נפטרה, ואני מצאתי את עצמי במערבולת של רגשות – בין האובדן שלה לבין הרגע המאושר בחיי. אתה יודע מה היה מדהים? שהיא הייתה כתובה על ההזמנה של החתונה כשהיא עוד בחיים. לצערי היא לא זכתה להיות באירוע, ומאז אני מרגישה שהחיים שלי התחלקו לשניים – החיים שלפני והחיים שאחרי.
אם לא הייתה לי טבעת על האצבע, לא הייתי זוכרת שאני מאורסת,” היא מספרת. “שום דבר לא עניין אותי. לא לימודים, לא עבודה, רק החלל הזה שנשאר אחריה.”
אחרי נישואיה היא עברה להתגורר בשדרות והקימה בה את ביתה. היא הביאה לעולם שלושה ילדים. לפני ארבע שנים חיי הנישואים עלו על שרטון והיא נאלצה להתגרש, אך בחרה להמשיך את חייה בעיר – לצד מה שהיא מגדירה, בין היתר, המשפחה המדהימה של הגרוש שלה והקהילה בשדרות. “כולם אמרו לי למה אני לא חוזרת ליד המשפחה, אין לך פה אף אחד, ואני יודעת ששדרות זה בית לכל דבר. יש לי חברים, וכאן אני בוחרת להמשיך את חיי. מעבר לזה היה לי חשוב לא לטלטל את עולמם של הילדים הקטנים שלי.”
שירה כהן. צילום: אורי גבאי
בשנים האחרונות החליטה שירה לעשות הסבה במקצוע והחליטה לעבור לתחום ההוראה במערכת החינוך. “במשך מספר שנים הייתי מורה ומחנכת בבית ספר בשדרות. לפני פתיחת שנת הלימודים עברתי לתפקיד אחר, אחרי שהתקבלתי לתפקיד רכזת פדגוגית במועצה האזורית שדות נגב. אחרי האובדן של אמא שלי החלטתי שאני רוצה להיות שליחה טובה, והיה לי ברור מייד שזה יהיה בעבודה עם ילדים. החיבור שלי למערכת החינוך היה, הייתי אומרת, טבעי לחלוטין. אני מרגישה שהלב שלי מונח שם,” היא אומרת. “אני שלמה מאוד עם המעבר למערכת החינוך. זה תפקיד שואב אבל מאוד חשוב,” היא מוסיפה. “אני נהנית בתחום ההוראה ומקווה להמשיך להתקדם ולתרום כמה שיותר למערכת החינוך.”
לגדול בלי אבא
למרות תחושת הסיפוק הגדולה בעבודה במערכת החינוך, חלום הילדות תמיד היה שם ברקע. “אתה יודע מה שמדהים? שלאורך השנים הגיטרה תמיד עמדה מולי בסלון הבית, אבל לא העזתי לגעת בה. לא יצרתי ולא כתבתי במשך כמה שנים, אבל היא הייתה מונחת בפינה כאילו חיכתה לי שאחזור לעשות מוזיקה.”
עבור שירה, המוזיקה תמיד הייתה שם, גם כשאבא שלה – נגן מוכר בתעשייה בצפון הארץ – עזב את הבית כשהייתה בת ארבע. משהו בגנים כנראה בכל זאת עבר אליה.
“אבא לא היה בתמונה מגיל ארבע, ורק בגיל 12, לקראת הבת מצווה, היה ניסיון לחדש את הקשר,” היא משתפת. “אני זוכרת שזה היה בכיתה ו’. יום אחד אני פותחת את הדלת ורואה את אמא שלי יושבת בסלון ובוכה. אני מסיטה את הראש, ופתאום אני רואה את אבא שלי. זיהיתי מיד שזה הוא. כנראה שאמא שלי התרגשה מהשיחה איתו, כשהוא סיפר לה מה קרה איתו כל השנים. היא החליטה לחמול עליו והזמינה אותו לאירוע. אחר כך הוא שוב נעלם, ומאז הוא פשוט לא ידע עליי כלום. הוא לא ידע שסיימתי י"ב בהצטיינות, לא ידע מה עשיתי בצבא, הוא לא ידע שאני כישרונית במוזיקה והופעתי על במה – בקיצור, הוא לא ידע עליי כלום. כשאמא שלי נפטרה זו הייתה הפעם הבאה שפגשתי אותו.”
כשהיא נזכרת בפעם הראשונה שהבינה שהיא אוהבת לשיר, עיניה נוצצות. “בכיתה ד’ גיליתי שאני יודעת לשיר. זה היה באיזה טקס בבית הספר, ובחנו כל מיני ילדים לשיר בטקס פרידה מהמנהלת, ואז בחרו אותי. זה היה רגע מכונן מבחינתי, כי שם באמת גיליתי לראשונה שאני יודעת לעשות משהו עם הקול שלי. ואז לאורך השנים המשכתי להופיע בטקסים של בית הספר, בטקסים עירוניים, אבל לא עשיתי עם זה משהו מעבר.”
את המפגש עם הגיטרה הראשונה שלה היא מתארת ביומן מסע אישי: “תלמידת י״ב, לקראת סוף השנה. חבר טוב של המשפחה נכנס הביתה עם קייס שחור ביד. שאל אותי – ‘יודעת מה זה?’ עניתי לו מיד: ‘נראה לי שזו גיטרה.’ ואז אותו חבר טוב – אבי אטדגי, או כמו שכולם קראו לו ‘גגי’ בגללי (בין המילים הראשונות שהוצאתי מהפה) – האיש שהיה בשבילי דמות אב מאז שאני זוכרת את עצמי, מושיט לי את הגיטרה ואומר: ‘קחי. בשבילך.’ היה רגע של הלם. רגע של ספק. לקחת או לא? לקחת את הכלי הזה שקשור לעבר, לזיכרונות ילדות, לקבל אותו? או לוותר ולהשאיר שם? ולפתע, בלי לחשוב יותר מדי, הושטתי יד ולקחתי אותה. זו הייתה הגיטרה הראשונה שלי. ‘גגי’ הראה לי קצת אצבוע, כתב לי שלושה-ארבעה אקורדים בסיסיים, וזו בעצם הייתה כל הלמידה שלי על גיטרה עד עצם היום הזה. מאז… התאהבתי. לא ידעתי לנגן הרבה שירים, אבל ידעתי לנגן את עצמי. ופתאום הכול יצא – מילים, רגשות, כאב, אהבה. זה היה הביטוי הכי אמיתי שמצאתי אי-שם בגיל 18. והשיר הראשון שלי נולד שם, משרבוטים של ארבעה אקורדים פשוטים – אבל עם מלא נשמה.”
הלב שוב פועם
לאחרונה, 18 שנים אחרי שכתבה את השיר הראשון שנשמר במגירה, היא החליטה לשלוף אותו. אותו שיר שכתבה אז בגיל 18 הפך בגיל 36 לסינגל הבכורה שלה. “המוזיקה אצלי תמיד הייתה ברקע, היא לא הייתה בפרונט, כי כל הזמן מהמקום הכי אישי הרגשתי שיש לי חובת הוכחה להצליח בחיים ולהתקדם. גם לאמא שלי היה מאוד חשוב שאני אלמד ואוציא תואר באוניברסיטה כדי שיהיה לי ביד מקצוע שיבטיח את העתיד שלי. במוזיקה לא ראיתי עוגן, לא ראיתי עתיד, והיה לי חשוב קודם להבטיח את העתיד שלי. כמובן שאפשר להתפרנס ממוזיקה, אבל אני לא ראיתי איך זה קורה בשלב שהייתי בו בחיים.”
שירה כהן. צילום: אורי גבאי
ואז, בדיוק אחרי שנתיים לגירושיה, החליטה לציין את היום בדרך אחרת. “אמרתי לעצמי – מה אני עושה בשבילי? לא בשביל הילדים, לא בשביל העבודה, בשבילי,” היא מציינת. “אחרי שעברתי תהליך גירושים, משהו בי התעורר, מעין רצון גדול לכבוש את העולם, להגשים חלומות. שנתיים אחרי הגירושים אמרתי לעצמי: מה אני עושה עבור עצמי לציון שנתיים? אמרתי ישר – בא לי לכתוב שיר, כי הרבה זמן לא כתבתי. תוך חמש דקות גם יצא הלחן. התחלתי להפיק את השיר באולפן באופקים, הפגישה הרביעית הייתה כמה ימים לפני השבעה באוקטובר, ואז כשהגיע השבעה באוקטובר הכול נעצר. אז אמרתי לעצמי שאם היה לי ניסיון להוציא סוף סוף את המוזיקה שלי החוצה וזה לא קרה – יכול להיות שזה כבר לא יקרה.”
כמו מתושבי שדרות שחוו את השבעה באוקטובר מקרוב, גם לשירה יש את סיפור הנס שלה. “זו הייתה שבת שהייתי לבד. הייתה לי תחושה מאוד לא טובה עוד מערב שבת. הגעתי עם חברה טובה להקפות בישיבת שדרות ואני עם תחושת מועקה גדולה. את ארוחת החג שלמחרת היינו אמורות לעשות יחד, לכן באופן ממש חריג נשארתי לישון אצלה. התעוררנו ב־06:29 למתקפת הטרור הנוראית. בהמשך התברר כמה מזל היה לי שלא הייתי בבית לבד, כי מחבלים עמדו ממש סמוך לגדר של הבית. כשצפיתי בסרטונים אחר כך רואים איך הם יורים לעבר בניינים, כך שהיה לי מזל גדול.”
לדבריה, בזמן אמת היא זיהתה מיד שמדובר במשהו חריג. “בכל זאת הייתי תצפיתנית,” היא מחייכת. “לקראת השעה 8 בבוקר ראינו מחבל שעומד בין שני עצים, אבל הוא לא ראה אותנו. אחרי כמה דקות הוא המשיך לכיוון אחר, כנראה להיתקלות שהייתה אחר כך בשכונה מקבילה. לקראת השעה 10 בבוקר הרגשתי שאני לא יכולה יותר כי אני בלי טלפון ולא יודעת מה קורה. אני מחליטה לרדת לרחוב כדי להבין מה קורה, ואז שוב אזעקות. רצתי לאיזה בית שפתחו לי, ושם נשארתי כמה שעות טובות כי הבנתי שמסוכן להיות בחוץ. לפני כחודשיים עשיתי איתם סגירת מעגל כשבאתי לבקר אותם.”
כשאני תוהה אם הבינה מספיק את גודל הסכנה, היא משיבה: “אחת השכנות שפתחה טלוויזיה עדכנה שיש השתלטות של מחבלים על תחנת המשטרה. רק אז הבנתי באמת כמה מסוכן להיות בחוץ. כמובן שבשניות הראשונות אמרתי שזה לא יכול להיות, אני מכירה את זה מקרוב כתצפיתנית. בסוף כמובן נפל האסימון. ואז אני רוצה לחזור לחברה שלי כדי שהיא לא תדאג, אבל זה היה מסוכן כי מכל מקום יכול לקפוץ מחבל. החלטתי שאני חוזרת לחברה שלי – היום כשאני חושבת על זה, זה הדבר הכי מטומטם שעשיתי, כי במצב כזה אסור היה לי לצאת מהבית מלכתחילה.”
שירה כהן. צילום: אורי גבאי
בתקופת הפינוי היא מצאה את עצמה נודדת עם שלושת ילדיה לבית זמני בחיפה. אחרי שישה חודשים חזרו לעיר, והיא לאט לאט התחילה לחזור לעצמה. אחרי מספר חודשים, כשזה התאפשר, התחילו לחזור המפגשים המוזיקליים בתוך שדרות. “באחד הג'אמים הזמינו אותי והגעתי. בשלב הזה אמרתי: הפעם אני לא מוותרת, ואני רוצה להראות לעולם את המוזיקה שלי. התארחתי פעם ועוד פעם, וזה פשוט מילא אותי בעוצמות מטורפות. אמרתי שאני לא מחפשת להיות איזה מפורסמת, אבל כן להגשים את החלום המוזיקלי, וכן להוציא את המוזיקה החוצה, וכן להגשים את החלומות שלי. החלטתי לא לוותר על החלום – ולהוציא מהמגירה את המוזיקה שלי. התחלתי לחפש עם מי להפיק את השירים, והמליצו לי על אוהד פרץ. שאלתי מי זה, ואז התברר שזה אותו אוהד שהיה איתי במלון. ארבעה חודשים היינו ביחד באותו מלון, ולא ידעתי על זה בכלל. ברגע שנפגשנו מייד הייתה כימיה, והוא זה שמפיק לי את המוזיקה. בפגישה הראשונה סיפרתי לו שכתבתי איזה שיר, אני רק רוצה להוציא אותו וזהו. ואז הוא אמר לי: ‘שירה, למה שיר אחד? תראי לי מה עוד יש לך בחומרים.’ ואז הוא אומר לי שיש לי חומרים למיני-אלבום – וזה מה שהחלטנו לעשות. בזמן התהליך הוא כמו פסיכולוג, ממש חבר נפש שנותן לך לפרוק. החלטתי שאני חוזרת דווקא לשיר הראשון שכתבתי בגיל 18 – מרגישה סגירת מעגל. הייתי צריכה לעבור את הדרך, להשלים דברים עם עצמי, עם הילדה הקטנה שחיפשה את הדרך שלה בגיל ההתבגרות, והיום, אחרי 18 שנים, אני הכי גאה ומתרגשת להוציא את הסינגל הראשון שלי לאוויר.”