דניאל מרדכי-גרינברג הייתה נרגשת כמו כל חבריה למשלחת של עמותת 'איילים' מהביקור במרקש שבמרוקו, הם טיילו, פקדו קברי צדיקים והצטלמו ברקע של הרי האטלס המפורסמים. ביום שישי אחרי הקידוש המסורתי, המציאות השתנתה באחת- רעידת אדמה בעוצמה של 6.8 כ-70 קילומטרים ממרקש שבדרום-מערב מרוקו, העוצמתית ביותר מזה 120 שנה זרעה הרס רב והביאה עד כה ל- 2,862 הרוגים.
בסרטון שצילם אחד מחברי המשלחת והעלה ברשת החברתית ניתן לראות את רגעי הדרמה האחרונים שבסופם הצליחו ארבעה מחברי המשלחת שהיו תקועים בסמטאות להיחלץ למרחב הפתוח, ביניהם דניאל מרדכי גרינברג, מנהלת מרכז הצעירים האהובה משדרות שניצלה בנס. השבוע, כשהיא כבר בביתה בשדרות היא שחזרה בפנינו את הרגעים הדרמטיים והטראומטיים שמממשיכים ללוות אותה. "אני עדיין מנסה לעכל את מה שעבר עליי" היא משתפת, "אני מספרת את זה לחברים ואני עדיין לא קולטת שהייתי חלק מהסיטואציה הקשה של רעידת האדמה במרוקו".
כאמור, המשלחת עימה יצאה מרדכי- גרינברג היא של עמותת איילים שהקימה ברחבי הארץ מרכזי סטודנטים. נחמי גייניס, מנכ"לית עמותת איילים, סיפרה שמדי שנה יוצאת משלחת של העמותה למרקש, והשנה אפילו נשלחה משלחת גדולה יותר. "הגענו למרקש ביום רביעי ורעידת האדמה תפסה אותנו בסיומה של ארוחת שישי, זה היה מאוד מורגש וחזק".
תחזירי אותנו לרגע שבו רעדה האדמה?
"בשעה 19:30 הגענו לסעודת ערב שישי המסורתית ארוכה מהרגיל עם תפילה וקבלת שבת וכל מה שמסביב. סיימנו ארוחת שישי, דיברנו, צחקנו כמעט שלוש וחצי שעות, לקראת השעה 23:15 בלילה, אמרתי לשלושה חברים שהיו איתי שאני גמורה מעייפות והחלטתנו להתקדם ברגל ואז לראות אם לחזור למלון ברגל או במונית, פתאום בלי שום הכנה אנחנו שומעים רעש פסיכי, לא שמעתי דבר כזה בחיים שלי, כאילו משאית דוהרת, משהו שאי אפשר להסביר אותו. אין משהו שדומה לרעש הזה בעולם כולל יירוט של כיפת ברזל. תחשוב שאתה שומע את כל מרוקו רועדת, הדבר האחרון שעולה לך לראש שאתה ברעידת אדמה. באינסטינקט הראשוני עבר לי בראש שאולי זה פיגוע כי אנחנו ליד בית כנסת, המוח לא ממש חושב בצורה הגיונית באותם רגעים".
מתי את מבינה שאת ברעידת אדמה הרסנית במיוחד?
"אתה יודע הכל קרה מהר, סיפור שנמשך משהו כמו 30-45 שניות, קשה להבין מהר מה קורה כי זאת סיטואציה שלא חוויתי בחיים שלי וגם לא העליתי בדעתי שאחווה במסע שאמור להיות חוויתי. כאילו הכל זז ורועד ומבנים מתחילים להתפורר. אני זוכרת שראיתי מצד שמאל שלי איך מבנה מתפרק חתיכה אחר חתיכה. בשלב הזה כבר לא היה לי ספק שאנחנו בתוך רעידת אדמה, באירוע לא רגיל. אתה בשנייה אחת מחבר את הרעש שהיה ואת המבנים שהתחילו להתפרק ואני נפלתי על הקרקע ונחבלתי".
מה הבנתם שאתה צריכים לעשות?
"ברגע שאנחנו מבינים שזה לא פיגוע כמו שזה הרגיש בשניות הראשונות ושזה רעידת אמדה, אמרתי לעצמי "דניאל תחשבי שנייה מה נכון לעשות" כדי להתאפס. זה כמובן זרק אותי אוטומטית לשדרות, אני בטוחה ב-200 אחוז שאם לא הייתי משדרות ולא הייתי חווה את המציאות הביטחונית ולא הייתי פעילה מאוד בשעת חירום בשדרות, הסיכוי שלי לפעול כמו שפעלתי אפסי כי הייתי קופאת במקום. בגלל שהיינו בתוך הסמטאות היה לנו ברור שאנחנו חייבים לברוח החוצה למרחב פתוח".
את הרגעים הללו רואים בעצם בסרטון שבו אתם נראים יוצאים מהסמטאות הצרות?
"מה שרואים בסרטון את השלוש דקות האחרונות כי לפני כן היו דקות ארוכות, משהו כמו 12 דקות שבכלל לא הייתי עם השלושה שאיתי בסרטון. מה שהלך ברגעים הראשונים שהכל לא היה ברור, אתה רץ והכל שחור ואבק, רק רציתי לראות איפה היציאה, בדרך נתקעתי באנשים, בקירות. ברגע שפגשתי את החברים שלי המשכתי איתם החוצה אבל כן אלה היו דקות שנמשכו כמו נצח. אנחנו יכולה לומר שבאותם רגעים שני דברים עמדו לי מול העיניים. א- אני באמת יודעת להתנהל במצבי חירום ו-ב-אריאל כפרה עליו, אמרתי לעצמי אין מצב שהוא לא רואה את אמא שלו יותר".
עד לשם הגיעו המחשבות?
"אלה המחשבות שהיו לי בראש באותם רגעים, רק שהיה שם יכול להבין את התחושות הקשות האלה. אמרתי לעצמי, אנחנו במלכודת מוות אבל אם יש לנו סיכוי לצאת מפה בחיים אז צריך לצאת החוצה, גם אם אני אמות בדרך אני אדע שעשיתי הכל כדי לצאת מפה בחיים. כבר עבר לי בראש שאם לא ימצאו אותי בכלל ואיך בעלי גיל יגדל לבד את אריאל, הייתי בטוחה שאני לא יוצאת מזה והולכת למות. אמרתי לעצמי גם אם לא מתתי תוך כדי הרעידה אני בסמטאות שהכל קורס ולא חשבתי שאוכל לצאת מזה בחיים. אל תשכח שהמבנים שם רעועים, חלקם הגדול בנוי מחימר, אין מה שיחזיק אותם. אמרתי לעצמי שאם אצא מזה זה רק בזכות נס גדול".
לפי הסרטון היה לכם נס גדול כי הכל התפורר?
"תוך כדי שאנחנו בסמטאות רואים בסרטון שלא ידענו איפה בטוח ללכת. מצד אחד אני שומעת מבנים קורסים אחרינו ומצד שני אני רואה מרחוק יציאה שאתה צריך להגיע אליה. עכשיו אני עם נקע ברגל עוד מהארץ, הרגל השנייה שלי מדממת, היד מדממת ולא מרגישה בכלל. הרגע שיצאנו הדבר הראשון שהייתי צריכה זה לשים על מישהו את הראש ולהבין שאני בחיים, זה היה רגע קשה של התפרקות. יקי דיין יו"ר עמותת איילים אחד האנשים המדהימים שהכרתי. מהרגע שפגשתי אותו הוא נתן לי הרגשה טובה, ידע להגיד את המילים הנכונות כדי להרגיע אותי".
מתי המשפחה בארץ ידעה על מה שעובר עלייך?
"האירוע קרה בסביבות 23:15 של שעון מרוקו ובישראל השעה הייתה כבר 01:15 בלילה. קודם כל העלינו פוסט כי לא ידענו אם הקווים יקרסו, אם תהיה עוד רעידה, לא ידענו באיזה מצב נהיה עוד כמה שעות אז אמרנו נעלה פוסט כדי שידעו שאנחנו בסדר גם לא יצליחו להשיג אותנו שידענו שאני בסדר. דבר נוסף, המשפחה שלי שומרת שבת אז לא רציתי להלחיץ אותם, שלחתי הודעה בווטסאפ הקבוצתי למקרה שיכנסו לווטאספ וישמעו. לבעלי התקשרתי כי אמרתי הוא מאכיל את הילד ופתאום הוא יכול לראות את ההודעה ולא להבין. הייתה שיחה קשה וכואבת עם המון בכי. לקראת הבוקר, התחילו לשמוע בארץ על המקרה, חוץ מההורים שלי שהיו מנותקים ממש, האחיות שלי שמעו את זה תוך כדי השבת וכמובן כמו שאתה מכיר את המשפחה שלנו, לא חסכנו בדרמה והיסטריה".
בתום לא מעט שעות מתוחות, ביום שבת בבוקר, בסיוע של השגרירות ואנשי עמותת איילים, הוסעה מרדכי-גרינברג לבדה לבירת מרוקו קזבלנקה, בין שבת לראשון היא עלתה על טיסה לישראל ונחתה בשדרות. "הכל באמת קרה מהר, אני הראשונה שעלתה על טיסה לארץ בגלל שהיה לי קשה נפשית וגם הפגיעה הפיזית, לא יכולתי להישאר שם" היא אומרת, "תמיד אומרים אין כמו בבית, אז כן אין כמו בבית בשדרות המחבקת והתומכת" היא סיפרה. ביום שני היא כבר התייצבה בבית הכנסת לקרוא את ברכת הגומל. "זה מטורף לחשוב מה עברתי בכמה ימים. אני יכולה להוסיף שאם האמונה שלי הייתה מוטלת בספק בימים ותקופות מסוימות בחיים שלי, הפעם אני מבינה יותר מתמיד שיש מי ששומר עליי ואין בכלל ספק שהקב"ה שמר עליי".