"זה הכרחי שאני אצטלם לכתבה?" תוהה בפניי חוי כהן במבט חצי חרד, חצי מחויך כשאני שולף את המצלמה. זה כנראה עוד סימפטום חיובי של ענווה שמאפיינת את האישה שבעזרת לא מעט שותפים לדרך מקיימת בעיר שדרות ובסביבתה מפעל של עשייה קהילתית חשובה מאין כמותה מזה 20 שנה.
אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה, הגיע הזמן לתת לה את הבמה ותאמינו לי שמשימת השכנוע להתראיין לא הייתה קלה כי חוי כמו חוי משוכנעת שהיא זה לא הסיפור, שהמשפחה שלה שרתומה כולה לעשייה עושה את מה שרבים וטובים עושים בחברה הישראלית, את מה שרבים וטובים עושים בחברה המקומית של שדרות והעוטף. "החשיפה הזאת קשה לי כי תמיד אני מעדיפה להיות מאחורי הקלעים" היא אומרת בחיוך אופייני, "יש כל כך הרבה אנשים טובים שבזכותם כל הפעילות שלנו מתקיימת אם זה במשרד, אם זה מתנדבים רבים שמסייעים, אם זה הסוכנות היהודית, עיריית שדרות ושלוחותיה, השותפים שלנו משער הנגב ובסוף אני חושבת שעיקר הסיפור זה התהליך החשוב שמתרחש בקהילה. כמו למשל הפעילות במרכז הקליטה איבים והקשר עם השכנים משער הנגב ושדרות, זה התהליך שצריך לשים עליו זרקור ואותו צריך לקדם ולכן אני לא האישיו פה".
כאמור, בשני העשורים האחרונים באמצעות ארגון "שכן קרוב" התקיימו אינספור פעילויות קהילתיות חשובות בתוך שדרות, הבולט שבהם, פרויקט המשעולים שנולד בתוך המציאות הביטחונית הקשה איתה התמודדה שדרות לבדה בשנים 2005-2008. בשנים האחרונות, 'שכן קרוב' פועל בנוסף לקהילה, גם בתחומי החינוך והקליטה. בתחום החינוך למשל הארגון מפעיל את המיזמים 'הנני' להעצמת בני הנוער, 'עברית בחברותא' ו'העשרה מדעית'. בתחום הקהילה מפעיל את המיזמים 'סיירת שטח', 'איבים כרמים' ו'מעגלי שבת' וכמובן בתחום הקליטה 'גרעין ישראלי באיבים'. על מגוון הפעילויות קוראי 'דין וחשבון' יכלו להתרשם מהמדור השבועי שפורסם בשנה האחרונה.
מגוש עציון לשדרות
הסיפור של חוי כהן, בעלה יקי ויתר בני המשפחה המופלאה הוא בעיניי התהליך המדהים שעברה שדרות בשני העשורים האחרונים. בניגוד להשמצות העבר המוכרות מתקופת הבחירות כנגד הגרעין התורני, הם הדוגמה הטובה ביותר איך מתחברים לקהילה הקיימת.
היא ירושלמית במקור, בעלה יקי מבני ראם והם הכירו במסגרת השירות הלאומי שלה בישוב. לאחר שנישאו והקימו משפחה, החליטו לקבוע תחילה את מושבם בקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון. "היינו משפחה צעירה עם שלושה ילדים, החיים היו די גן עדן מהבחינה הזו של השותפות והקהילתיות. היו לנו חיים מלאים של טבע ואנשים טובים וקהילה מאוד דינמית" משתפת כהן, "בשלב מסוים הגענו למיצוי, הרגשנו שזה הומוגני לנו מדי, אנשים שדומים לנו בגוונים אחרים של אותו צבע. הרגשנו כמשפחה שזה לא מאפשר לנו להתפתח לאן שאנחנו רוצים. חיפשנו אוכלוסייה יותר מגוונת ומקום מגוון שבו נוכל לתרום את חלקנו לקהילה".
איך בכלל נולד החיבור עם שדרות?
"היה לנו חבר בקיבוץ בשם אבי ספקטור שהוא יליד שדרות במקור והוא כל הזמן היה מספר לנו בהתרגשות גדולה על החיים בשדרות. בשנת 2000 כאשר חיפשנו מקום להגיע אליו כי רצינו משהו קצת אחר מהקיבוץ אז החלטנו במסגרת אירוח של הגרעין התורני להגיע שבת אחת לשדרות ומייד התחברנו לישוב ולאווירה שפגשנו פה. החלטנו לעבור לשדרות ומאז יש משפט שמסתובב במשפחה שלנו: הגענו בגלל הגרעין ונשארנו בגלל הקהילה".
אנחנו מדברים על תקופה של טרום הקסאמים?
"נכון, הספקנו להכיר את שדרות של לפני ושדרות של היום עם המציאות המורכבת. תראה, החיים בגוש עציון היו די נוחים, גם מבחינה ביטחונית. בוא נאמר לא עזבנו בגלל סיבה ביטחונית ולא הגענו לשדרות בגלל הסיבה הביטחונית. נטו הגענו כי המקום קסם לנו והרגשנו שפה יש גיוון כל כך רחב ואמיתי שיש לנו בו את המקום להתפתח כמשפחה. כמובן שהגרעין התורני שהיה פה כבר סלל לנו את הדרך כי היו פה מסגרות לילדים, כל מיני דברים משלימים שהיו חשובים לנו".
בואי נתעכב רגע על הגיוון שמצאת בשדרות?
"נהגנו לומר שבגוש עציון היינו אחד מהגוונים של צבע התכלת, פה בשדרות השונות הפכה את הצבע שלך למשהו מאוד מעניין. מהר מאוד היה לנו ברור שאנחנו לא באים לשנות את המקום כדי שהבנאדם שלצידי יהיה כמוני אלא כן השינוי שאנחנו רצינו להוביל זה לגרום לצבעים השונים להתערבב אחד עם השני, לדבר אחד עם השני. אני גם חייבת לומר שבאופן טבעי לשדרות יש את זה, את היכולת לאפשר שיח ואת החיבור הרב גוני בין אנשים וקהילות. יש כאן המון קבלה של האחר, בסוף בעומק אני מרגישה כתושבת שדרות כבר 23 שנה שלא סתם דברים מצליחים פה ולא סתם אנשים מרגישים פה מאוד מחובקים ואהובים. גם כשהעיר מאוד גדלה אנחנו רואים שיש פה בבסיס הרבה מאוד סקרנות כלפי האחר ומשהו פחות שיפוטי ממה שאני הכרתי במקום שבו גדלתי".
אולי זה בעצם סוד הקסם?
"לגמרי. ברגע שיש לך קהילה כל כך מגוונת ומחוברת זה יכול להצמיח לך כוחות לא רגילים שהם היום לטעמי הבסיס לעוצמה של שדרות שהצליחה להישאר לעמוד על הרגליים בתקופות מורכבות והיום היא פורחת בזכות זה. באנו לשדרות עם המון סקרנות ואני חייבת לומר שעם השנים, חד משמעית, שדרות היא זו שלימדה אותי הרבה מאוד דברים על החיים הקהילתיים, קיבלתי כאן הרבה מאוד תובנות, דברים שנצרבו בדם, הרבה דברים שאני לא גדלתי עליהם ואני חושבת שאם אתה בא להקשיב אז יש פה הרבה מאוד עולמות תוכן. בכלל, אני פגשתי גבורה מאוד גדולה עוד הרבה לפני הקסאמים. אני מדברת על גבורת היום יום, היכולת הזאת להתמודד עם דברים מאוד מורכבים ולהיות מסוגלים להתמודד איתם עם אנרגיה מאוד חיובית, זה לא דבר שאתה פוגש בכל מקום".
איך את רואה היום את שדרות לעומת אז?
"אז היא הייתה משפחה אחת גדולה וגם היום היא משפחת אחת גדולה עוד יותר. אם אני בוחנת את זה מזווית קהילתית, היום אני יודעת לומר שהדי.אין.אי בשדרות הוא להגיע למציאות מאוד מורכבת ולהתמודד איתה בצורה מעוררת התפעלות. זה קרה בשנים הראשונות של העלייה, ההתיישבות במעברות, הקמת היישוב, התפתחות הישוב ועוד לא מעט מבחנים בדרך כולל המציאות הביטחונית שהשתנתה פה. אתגרים באמת מאוד מורכבים ועדיין לראות את שמחת החיים, התשוקה לחיות ולהתקדם, להביא ילדים ולדחוף אותם להתפתח ולהצליח, זה משהו שמאוד ייחודי לעיר. יכול להיות שהתמודדות כזאת במקום אחר לא הייתה מצליחה אבל בשדרות יש אנרגיה של חיות מאוד גדולה שאני נתפסתי בה, אם זה השמחות, המשפחתיות, משהו שהוא מעל היומיום שיכול להיות קשוח. בנוסף, שדרות לימדה אותנו שיעור חשוב בכנסת אורחים. מה זה הכנסת אורחים? לדעת להניח את כל הצרות שלך שאספת מכל היום, להניח אותם בחדר צדדי ולהיות עם האורח מאה אחוז. זאת יכולת מדהימה, זה שריר מאוד מיוחד. כאילו להגיד "אוקיי לא מצליח לי, הכל נאחס לי" ועדיין אני יכול להכניס אותך אליי הביתה ולתת את היחס הכי טוב. כשראיתי את זה לראשונה בשדרות זה היה בשבילי ממש פלא".
היו תקופות שתושבים היו נבהלים "מכל הדתיים האלה", הרגישו שבאו להשתלט עליהם, הרגשה שעדיין אני שומע אותה?
"בגלל שיש בשדרות המון ענווה גם אנשים כמונו שבאו מבחוץ בסוף בסוף עם כל התרעומת והייתה תרעומת כי היו תקופות כאובות. בגלל ששדרות ידעה להיות כלי, היא נתנה לאנשים להביא את עצמם לידי ביטוי. תושבים משדרות נתנו לזה צ'אנס, פתחו את ליבם וזה לא מובן מאליו. זה שאנשים הסכימו לקבל תושבים חדשים מבחוץ עם כל מיני רעיונות, הזכות הראשונים של מי שהיה מוכן לשמוע ולקבל ולפנות מקום ולומר "אוקיי ברוכים הבאים", זאת לא כזו תנועה טבעית וזה בגלל היכולת המיוחדת שמלאה בענווה שיש לתושבים כאן. היום כבר אפשר להרגיש שהכל התערבב, יש שותפות גורל, בכל שכונה אתה פוגש קהילה מאוד מגוונת והעיר שלנו ברוך ה' יודע להכיל את כולם וכולם חיים כאן בהרמוניה מדהימה".
טוב שכן קרוב מאח רחוק
מהר מאוד מצאה עצמה כהן משתלבת ומעורה מאוד בחיי הקהילה של שדרות. ניצוצות ראשונים של עשייה קהילתית אפשר היה לפגוש במשעול שבו עברה להתגורר עם משפחתה. "באנו לשדרות ומאוד שמחנו להיפגש עם מגוון מאוד גדול של תושבים. כאשר זה התכנס לשכונה שלנו במשעול רופין ראינו שיש פה קהילה" היא מספרת, "בהתחלה זה התחיל מהבניין שלנו, התחלנו לעשות היכרות עם הדיירים ואז פתחנו את עצמינו יותר וראינו שיש סביבנו 42 משפחות שמהוות קהילה הכי ססגונית בעיר שנטמענו בה והשתלבנו יפה מאוד. בבית כנסת אתה יכול לבחור נוסח, בבית ספר סגנון מסוים, בחוג משהו שמתאים לילדים שלך אבל במרחב השכונתי אתה מתמודד עם שונות מאוד גדולה וזה היה מדהים לראות את זה קורה בהרמוניה יוצאת דופן".
זה משהו שדי מוכר לי מהילדות בשדרות. מה גרם לך לרצות להעצים את זה?
"אמרנו איזה כייף יש פה קהילה מגניבה ולמדנו שאפשר לקיים הרבה פעילויות ברחבה המשותפת, בבית שלי ושלך תמיד יש איזה דיסטנס, אני מתביישת להיכנס אלייך ואתה מתבייש להיכנס אליי, המרחב הקהילתי בשכונה הייתה מאוד ניטרלית והיא מאפשרת לב נקי והיא של כולם ושם למדנו לראות שאפשר לעשות דברים מדהימים. החל מלהוריד שולחנות וכיסאות ולאכול יחד ארוחת ערב שבת ואם זה לקיים ערב על האש, לאט לאט זה התפתח, לא רק אנחנו הבאנו רעיונות לתוך המשעול אלא גם הרשות ראתה את הפוטנציאל והתגייסה לאמץ את המודל הזה בעוד שכונות. עבדנו ב-17 משעולים, הקמנו עמותה מסודרת, עבדנו עם עמותת רעות שהייתה המתכללת של הדבר הזה ובאמת הבנו כמה עוצמות יש לקהילות בשדרות".
פעם זה היה קורה בלי יוזמה והיום צריך להתאמץ מאוד. יש אנשים שלא יודעים מי השכנים שלהם?
"פעם זה היה קיים בלי להתאמץ כי לא היה ווטסאפ אז יצאת לדבר עם השכנים או דפקת להם בדלת, היום אתה מדבר עם השכנים דרך הטלפון וזאת בעיניי אשליה. החשיבות היום של פעילות קהילתית מגבשת בשכונת המגורים היא חשובה מאין כמוה. לשמחתי זה ממשיך להתקיים בשדרות בזכות מיזם כמו "מרגישים בבית", פרויקט קהילתי עירוני בשיתוף המתנ"ס, היחידה לעבודה קהילתית ומרכז חוסן".
מה הביא אותך להקים את 'שכן קרוב'?
"ראיתי שהשפה הזו של לדבר ולהכיר ולעשות דברים ביחד היא שפה שמאוד מיטיבה איתנו כמשפחה. בסוף יש לנו שכנים מאוד מעניינים ורצינו להיות איתם באינטראקציה וחשוב לנו לקדם את הקהילתיות, אמרתי שאם זה עבד במשעול רופין אין סיבה שזה לא יעבוד בעוד מקומות. "טוב שכן קרוב מאח רחוק" אתה נמצא עם השכנים שלך. עכשיו אתה יכול להתעלם מזה כי זה די מקובל להתעלם ולראות את השכנים שלך כדייר מספר 43 ודייר מספר 22, מקסימום יש קבוצת ווטסאפ של תלונות, מי ליכלך? מי זרק את הזבל? ומי לא שילם ועד. אפשר לחיות ככה אבל המחיר שאתה משלם כקהילה לזרות הזאת ועל זה שאין קשרים בין אחד לשני הוא מחיר מאוד גבוה. היום, בעולם המודרני יש אשליה שבנאדם לא צריך קהילה. העוצמה שלנו היא הערבות ההדדית. בנאדם מרגיש שיש לו את היכולת לתקשר בווטסאפ ולקבל שירותים בצורה מקסימלית ובאמת למה הוא צריך להשקיע בשכן לו, למה הוא צריך לדעת על השכן שלו ולמה זה מעניין אותו בכלל. לפעמים יש משפט שאומר: "עזוב אותי משכנים תן לי לחיות בשקט".
בתוך כל זה גם נכנסה מציאות ביטחונית שהפכה למורכבת במיוחד?
בגלל המצב הביטחוני אנשים מאוד נזהרו לעשות כמה שפחות, חווינו קסאמים מאוד אינטנסיביים ואז הרבה מאוד אנשים, בית זה בית ספר, עבודה אני הולך כי אני חייב אבל חוגים, איזה הצגה במתנ"ס אם אני לא חייב אני נשאר צמוד לממ"ד שלי. החיים בשדרות היו ככה תקופות מאוד מאוד ארוכות של מטחי קסאמים ללא הפסקה, כמעט כל יום משהו, לכן הייתה חשיבות גדולה מאוד לקהילתיות ואנחנו נכנסנו בדיוק בחלל הזה".
אגב, אם כבר הזכרנו את המציאות הביטחונית, אחת הפעילויות שלכם הייתה לשים את שדרות במרכז כי הייתה תחושה שבתל אביב מתעלמים מהקיום שלנו?
"בתקופה שיזמנו את "שמים את זה שדרות במרכז", חילקו בשדרות כמות משלוחי מנות אדירה, הרגיש שזרקו עלינו ערימות של שקיות ממתקים עד כדי כך שאמרנו לעצמנו רגע בוא נעשה משהו שיראה שגם אנחנו יודעים לתת בחזרה. עלה לנו רעיון שאנחנו "המסכנים" משדרות, אנחנו שכל הזמן נותנים לנו מתנות וטיפולי חוסן ותקציבים ובואו ניקח אתכם לקיפצובה ובואו ניקח אתכם לשפיים. אמרתי אני רוצה שניתן בחזרה למדינת תל אביב וארזנו 1500 משלוחי מנות של ממתקי דודו והלכנו לחלק אותם במדרחוב של תל אביב בזמן שיורים עלינו קסאמים. הבנאדם מתאבן לא יודע מאיפה באתם. פגשנו בני נוער וסיפרנו להם על גבורת שדרות ועם מה אנחנו מתמודדים והסוף היה שהתנדבנו במועדוניות של רעננה והיינו בשוהם, פ"ת הרצליה, אנשים הכירו את העוצמות של שדרות. זה ייצר משהו מאוד חזק בחוסן של המתנדבים משדרות שבאו לתת למדינת תל אביב שהסתכלה עלינו בצורה מסוימת".
את חושבת שהמציאות הזאת השתנתה כי התחושה תמיד ששדרות היא החצר האחורית של המדינה?
"אני חושבת שהרבה השתנה במובן הזה. כל עוד שדרות הייתה החצר האחורי של המדינה אז גם הממשלה והצבא התייחסו אליה ככה. ברגע שהמדינה לקחת אחריות, התל אביבים התחילו להגיע לכאן והתעניינו במה שקורה לנו. ההנהגה זיהתה את זה ולקחה אחריות על מה שקורה בשדרות והיא היום כבר לא החצר האחורית. יש עדיין המון מה לשפר אבל בתודעה גם לפי מה שלמדנו מהרב אלישע וישליצקי זצ"ל שאנחנו עם אחד שחייב לחיות בערבות הדדית. הוא האמין מאוד תורת החיבורים. ברגע שהרב עזר לנו להבין את זה אז ראינו ערבות הדדית עם תושבים מגוש עציון, תושבים מפ"ת ואפילו תושבים מתל אביב שמספיק שהם אמרו אנחנו שותים קפה בשדרות ולא בשדרות רוטשילד כי אנחנו עם אחד. אותה ערבות הדדית גם גרמה לשינוי שמטפלים בטרור בעזה ומפתחים את שדרות".
במסגרת הפעילות של 'שכן קרוב' מתקיימת בשנים האחרונות פעילות ענפה עבור קהילת העולים מאתיופיה במרכז הקליטה באיבים. כהן ומשפחתה לא הסתפקו רק בפעילות אלא אף העתיקו את מגוריהם למשך שנה במרכז הקליטה- צעד מעורר הערכה שגם נותן דוגמה טובה לחיבור העולים לארץ הקודש.
מניח שמדובר בהחלטה לא פשוטה למשפחה כולה?
"הילדים שלנו היו איתנו בתוך ההחלטה הזאת, לא יודעת אם הבנו מה זה אומר אבל הבנו שיש פה מסע כל כך ארוך והוא צריך להיות והיה לי ברור שאם לא נעשה פה פעולה משמעותית לעבור לגור, לסמן לעולים שאנחנו חלק מהם והם חלק מאיתנו. שאנחנו נשארים פה לא כסטודנטים אלא באים להיות נוכחים, זה יצר משהו באמון ובתודעה משהו מאוד משמעותי. סביב זה אפשר היה לבנות הרבה פרויקטים חשובים יחד עם הקיבוצניקים והשדרותים שמתגוררים מסביב".
כמה העלייה הזאת מאתגרת?
"מצד אחד העלייה מאתיופיה מאוד ססגונית ומעניינת ומצד שני מאוד מאתגרת. אנשים טסים לאפריקה כדי לטייל ולראות עולם ואני אומרת לעצמי "רגע זה פה לידינו", קהילה שמביאה כל כך הרבה צבע וססגוניות. הם חיכו באתיופיה כל כך הרבה שנים כדי לעלות לישראל ואנחנו מאמינים שאתם רוצים להיות חלק מאיתנו, יש פה צורך הדדי של קהילה שכדי להפוך להיות קהילה אחת היא צריכה לעבור עכשיו מסלול של כור היתוך".
מה גילית בתהליך הזה על העולים מאתיופיה?
"גיליתי שלא רק שאני צריכה להתאמץ ולהתרגל לדפוסי חיים שלהם גם הם צריכים להתרגל אלינו לא פחות, לסגנון חיים שלי כשכנה, למהירות פעולה שלי, למהירות תגובה שלי, לווליום שלי. להם יש קצב משלהם ולנו יש את הקצב שלנו ודווקא השכנות הזאת מהרגע הראשון מאפשרת לימוד מאוד איכותי של איך לחיות אחד ליד השני. אם אתה מחכה אחר כך שמגיעים לשדרות אחרי שלוש שנים זה הופך להיות הרבה יותר מורכב והרבה יותר קשה לעשות את החיבור הזה. אם אנחנו לא נמצאים שם החל משלב הירידה במטוס והם לא נוכחים בחיים שלנו מהשנייה הראשונה זה יכול להתפספס וחבל. אני רוצה לשבח את הסוכנות היהודית שעושה עבודת קודש באיבים, 25 עובדי סוכנות שעובדים 24 כדי שלעולים יהיה את הידיים והרגליים כדי שיוכלו להתחיל לנשום בתוך הדבר הזה שנקרא ארץ ישראל".