"לא נשאר כלום מהבית שמיועד להריסה, כרגע אני מרגישה בטוחה יותר בשדרות", משפט אחד מסכם של חמוטל כהן, בת העיר שדרות שניצלה בנס של ממש מפגיעת הטיל האיראני בבת ים מסביר מעט מהאירוניה שהתחזקה ביתר שאת בימים האחרונים- דווקא העיר שסבלה במשך יותר משני עשורים מטרור הרקטות מעזה המפכה למקום בטוח וממוגן יותר.
עבור חמוטל כהן (44, אם לשני ילדים קטנים) שמתגוררת בשנים האחרונות בעיר בת ים, בין היתר בשל עבודתה כיועצת תקשורת ואסטרטגיה לארגונים ונבחרי ציבור, ההחלטה שקיבלה בסוף השבוע האחרון לא הייתה מובנת מאליה, במיוחד לאור מה שחוותה במתקפת השבעה באוקטובר אבל מהר מאוד היא הבינה שעליה לעזוב את הבית במרכז ולעבור דרומה. "כשאני מתעוררת באמצע הלילה להתרעות מבהילות על מלחמה שפורצת עם איראן אני מבינה מייד שאני חייבת לפעול כי היה לי ברור שמלחמה עם איראן זה סיפור אחר לגמרי" היא משתפת בשיחה עם 'דין וחשבון' על החוויה הלא נעימה בלילה שבין חמישי לשישי. "עכשיו תבין, מדובר באמצע הלילה ואני עם שני ילדים קטנים, סיטואציה מורכבת מאוד. תחושה של חוסר אונים במיוחד שאני יודעת שאין לי מקום מוגן".
"נעלתי לילדים נעליים וברחנו מבת-ים לשדרות"
כאמור, חמוטל, נולדה וגדלה בשדרות. היא הבת הבכורה של אריה כהן ז"ל, למי שזוכר היה המו"ל של המקומון המיתולוגי 'מבטים' ומאנשי הימין המובהקים של העיר. אחרי הלימודים התיכוניים והשירות הצבאי, עברה לירושלים ולמדה באוניברסיטה העברית, סיימה תואר ראשון בתקשורת ולימודי אסלאם ומזרח תיכון ותואר שני בלימודי אסלאם ומזרח תיכון, האוניברסיטה העברית. מאז סיום לימודיה היא עוסקת בתחום הדוברות וייעוץ תקשורתי, מילאה אחר שורה של תפקידים משמעותיים הן במגזר הציבורי (דוברת מרצ, דוברת עיריית בת ים ויועצת תקשורת לעיריית תל אביב) והן במגזר הפרטי.
למרות שהיא לא מתגוררת בשדרות בשנים האחרונות, היא שמרה על קשר קרוב מאוד בביקורים תכופים וחוותה לא פעם את המציאות הביטחונית העגומה, בין היתר בבוקר השבעה באוקטובר כשהחלה מתקפת המחבלים על העיר והיא הייתה נצורה שעות ארוכות עם בני משפחתה בממ"ד. בסוף השבוע האחרון היא שוב חוותה כמו כל המדינה חוסר אונים אבל הפעם דווקא העיר שדרות הייתה זו שנתנה לה ביטחון.
תחזירי אותנו לשעה 03:00 בלילה כשבטלפון מתקבלת ההתראה הדי מלחיצה?
"ברגע שקיבלתי את ההתראה לנייד והבנתי שמדובר במתקפה ישראלית באיראן, אמרתי לעצמי שזה לא משהו שהיינו מורגלים בו. דווקא היה משהו בהתראה שקיבלנו שזה היה צלצול השקמה שהבהיר לנו מייד שאנחנו במציאות אחרת, זה לא השיגורים של החותי'ם, זה גם לא רקטות מעזה, זה משהו אחר לגמרי. אני כמובן זכרתי את אותה מתקפה שהייתה בזמנו כשהאירנים ירו מטחים לעבר ישראל ואנחנו פשוט היינו יורדים לחדר מדרגות. עכשיו זה בניין שהוא מאוד מאוד ישן, זה בניין שהוקם בשנות השישים, מיועד גם ככה לפינוי בינוי, יש בו סוג של מרתף שמשמש מרחב מוגן אבל הוא אף פעם לא היה בשימוש. בשנה האחרונה היו במרכז הארץ לא מעט אזעקות בגלל ירי של החות'ים בתימן ובכל פעם ירדנו לחדר מדרגות. היה לי ברור שזה לא מספיק בטוח".
מלחיץ מאוד כשאין מקום מוגן. מה עשית מכאן?
"אחרי ההודעות ביום חמישי בלילה החלטתי להחזיר את הילדים לישון אבל אני לא יכולתי לחזור לישון. החלטתי לארוז תיק, ארזתי צידנית לאוכל יבש ואפילו מזרן לתינוק, מתוך ידיעה שאני הולכת לחפש מקלט ציבורי ושם אשהה בבטחה עם הילדים. העניין הוא שהמקלטים הציבוריים מרוחקים, עשר דקות הליכה. עכשיו בשלוש בלילה או שפתאום יש לך אזעקה ללכת עם שני ילדים ותיקים ומזרן זה מפחיד. עכשיו תוסיף לזה את העובדה שהילד שלי נכנס לחרדות שיש הרבה מאוד אזעקות".
לאור מה שראינו, מקלט ציבורי מרגיש יותר בטוח לא?
"כן אבל אני לא בטוחה כמה זה אפשרי להגיע אליהם כשאני עם שני ילדים קטנים. במקרה שלי זה ללכת עשר דקות לשכונות הסמוכות ולמצוא שם מקלט ציבורי. ברגע שהבנתי שאין לי מענה ריאלי קיבלתי את ההחלטה שאני נוסעת לשדרות. בשעה שבע בבוקר הערתי אותם, נעלתי להם נעליים וברחנו מבת-ים לשדרות בפחד גדול מהחשש שלא יתפסו אותנו אזעקות בדרך"
כמה אירוני, שדווקא בשדרות מרגישים בטוח?
"לגמרי. תראה אני הייתי בשדרות בבוקר של השבעה באוקטובר, התארחתי אצל אמא שלי וחווינו את מה שקרה באופן קשה. היה פחד ואימה ואני זוכרת אותי חודשים אחרי אומרת "אני לא חוזרת לשדרות, אלא אם כן אוגדה מלווה אותי פנימה". כי באמת ברחנו משם בפחד גדול ובמחשבה שהמקום הזה אף פעם לא ירגיש בטוח. היום, כמה שזה מוזר לומר, שדרות היא מקום בטוח יותר. כשחשבתי לעצמי על פיתרון, לאיפה אני הולכת שאני לא אצטרך לרוץ עם הילדים ברחובות בת-ים באמצע הלילה כדי לחפש מקלט. אמרתי לאמא שלי יש ממ"ד, כל המשפחה כאן, אין מקום בטוח יותר להיות בו במידה ויחל ירי של איראן על ישראל מאשר בשדרות. תוסיף לזה את העובדה שביום שישי בלילה שהתחילה המתקפה על ישראל, גם לא היו אזעקות בשדרות כי רוב הירי מכוון לאזורים אחרים אז כמובן זה חיזק את הביטחון".
"פתאום אני קולטת שזה הבית שלי"
כבר בלילה הראשון של התגובה האיראנית (בין שישי לשבת) כשטיל בליסטי פגע בבניין מגורים בר"ג אפשר היה לראות מה הנזק העצום שהוא יכול לגרום. יממה אחר כך, כשטיל כזה התפוצץ על בניין מגורים בעיר בת-ים המחיר היה כבד מאוד כש-8 אזרחים נהרגו ועשרות נפצעו. סמוך לבניין שספג את הפגיעה, נמצא בניין המגורים של חמוטל שנהרס לחלוטין מההדף.
מתי ידעת על מה שקורה בשכונת מגורייך?
"אני מתחילה לקבל הודעות, הכל מתוך שינה. בשלב מסוים אחותי שמתגוררת ביפו, התקשרה אליי לשאול אם הכל בסדר כי נפל ליד הבית שלי טיל. אמרתי לה שאני בסדר כי אני אצל אמא בשדרות וזהו חזרתי לישון. אני קמה בבוקר, אני קולטת מלא הודעות, גם אנשים שאני מכירה שכותבים "זה לא נפל ליד הבית שלך, את בסדר?" עכשיו אני מסתכלת על התמונות ולא מזהה. אני אומרת רגע איזה רחוב זה. אומנם אני גרה הרבה שנים בבת ים אבל אני לא מכירה את כל הרחובות. אמרתי טוב נראה לי הם התבלבלו, זה לא ליד הבית שלי. פתאום אני מסתכלת טוב על התמונה עם הבניין הגבוה שממש מגולח ואומרת לעצמי רגע זה הבניין לידי, אני קולטת שזה הבית שלי. באותו רגע כמובן המחשבה הייתה שתודה לאל אנחנו פה בשדרות, אנחנו מוגנים. לא הייתי שם, חסכתי לילדים שלי חוויה קשה".
מה הנזק שנגרם לבניין?
"זה בעצם בניין בן שלוש קומות, אני מתגוררת בקומה השנייה. כל הגג של הקומה השלישית נפער והתקרה קרסה, ממה שהצלחתי בעצמי למחרת לראות כי אי אפשר להתקרב, הכל הרוס. החלונות נעקרו, פשוט הכל חרב".
מרגישה שזאת החלטה שהצילה לך את החיים?
"כמה אירוני לומר את זה אבל כן ההחלטה לנסוע לשדרות הצילה לנו את החיים. היה לנו נס גדול באמת. גם השכנים שלי ניצלו בנס בזכות שהם ירדו למקלטים. יש לי שכן שגר מולי והוא מאוד מתקשה לרדת במדרגות ולכן נשאר בבית, ממה שהבנתי הוא פצוע קשה ומאושפז בבית חולים. בשנה שהיא רצופה בניסים וגם בהרבה מאוד התנסויות שאנחנו עוברים כמובן שצריך להודות על הנס שהיה לנו".
ביום ראשון, החליטה חמוטל לנסוע לבית-ים כדי לברר מה עלה בגורל הבית שלה שנהרס לגמרי. "נסעתי לבקר בבת ים כדי לראות מה הלאה. היה לי שם יום מאוד ארוך כי המתנו לראות מה הפיתרון המוצע למגורים כי כולם שם נשארו בלי בית. בעיקרון כולם התפנו לבית מלון בתל אביב. נתנו לי קומה 11 בכל פעם שיש אזעקה צריך לרדת 11 קומות למרחב מוגן. אני אישית לא הרגשתי שזה בטוח לי העדפתי להישאר בשדרות".
שוקלת לחזור לשדרות?
"זאת גם שאלה. לי אגב יש בית שרכשתי בשדרות ואני זוכרת שבשישה באוקטובר אמרתי לעצמי אולי אני בעצם יחזור להתגורר בשדרות, למה לא. ואז הגיע השבעה באוקטובר ושינה את המחשבות. היום אני אומרת אי אפשר לדעת כי ראשית הדברים שאנחנו עוברים שם הכל בפרופורציות. אני לא בנאדם שיש לו סנטימנט לחפצים ורכוש, זה לא מעניין אותי, העיקר החיים. ובסוף אנחנו בתקופה כזאת שגורמת לנו לחשוב על מה היינו רוצים לעשות בחיים, לאן אנחנו רוצים לקחת את החיים שלנו כי הם לא דבר מובן מאליו. לצערנו שדרות וישובי העוטף היו צריכים לעבור את הזוועות כדי שהמדינה תצא מהקונספציה שלה ותבין שיש לנו פה מלחמה על הבית ומאז אנחנו נמצאים במלחמה על הבית. אני מאמינה שאנחנו קודם כל ננצח ושאנחנו נצמח מזה. ואני כבר רואה איך שדרות צומחת. אני מאוד אוהבת את שדרות והיא מאוד יקרה לליבי ואני מקווה שהיא תמשיך לפרוח ולצמוח".