מריה חיימוב, תלמידת תיכון 'גוטוירט' בת 16 משדרות, הייתה רק בת שמונה כשרקטת קסאם התפוצצה בחצר הסמוכה לבניין מגוריה. אחד הרסיסים פצע את אחיה והיא הובילה אותו למכולת השכונתית, שם גוננה עליו. היה זה רגע שתועד בוידאו והפך לאחד הרגעים שנצרבו בתודעה במקומית. במסגרת כתבים צעירים של 'דין וחשבון' ומגמת התקשורת בתיכון גוטוירט היא חוזרת איתנו לאירוע ההוא, שהפך אותה לגיבורה בעל כורחה
כשמריה חיימוב עושה לנו סיור בחצר של בניין מגוריה בשכונת נווה אשכול הוותיקה היא עדיין זוכרת לפרטי פרטים את אחד מאירועי טרור הטילים היותר זכורים בהיסטוריית ה"קסאמים" המקומית. למרות שחלפו 8 שנים מאז חודש פברואר 2008, שזכה לכינוי "פברואר השחור" בגלל רצף של מטחי קסאמים ונפגעים (הילד אושר טויטו שרגלו נקטעה מפגיעת קסאם, רוני יחיה שנהרג במכללת ספיר ועוד פגיעות שבהן היו ניסים גדולים כמו הפגיעה במפעל עוף קור בשעה ששהו בו מאות עובדים). מריה לא שוכחת את היום ההו, אבל מקפידה להדגיש כי למרבה הפלא היא לא סוחבת איתה טראומה כפי שלא מעט מבני גילה חווים היום, הרבה שנים אחרי שחוו את החוויה הלא נעימה הזאת. "כמו הרבה ילדים בשדרות גם אני גדלתי במציאות של אזעקות וטילים, במקרה שלי חוויתי את זה ממש קרוב כשרקטה התפוצצה סמוך לבית שלנו ואחי הגדול נפגע ועד היום סובל מהפציעה כך שלשכוח אני לא ממש יכולה גם אם הייתי רוצה" היא מסבירה, "מה גם שמאז האירוע הזה אני מתגוררת באותו מקום, כל בוקר אני עושה את אותו המסלול אבל כשאני חולפת ליד האזור שבו זה קרה אני כבר לא מייחסת לזה חשיבות".
לא מעט שנים חלפו מאז אותו אירוע, אומנם החצר, שהייתה מוזנחת מאוד, שודרגה לפני שלוש שנים והפכה למטופחת עם מדשאות ומתקני שעשועים אבל הלובי של הכניסה לבנייני המגורים עדיין מוזנח ולא כל כך נעים.
התמונה שנצרבה בזיכרון
למי שאינו זוכר, כי בכל זאת עברו 8 שנים. אירוע נפילת רקטת הקסאם שאותו חוותה מריה נצרב היטב בזיכרון הקולקטיבי המקומי גם משום שאירוע זה תועד בווידאו על-ידי כתב ערוץ 10 אלמוג בוקר. מדובר בנפילת רקטה, שהתפוצצה בשעות הצהריים של ה-25 בפברואר שעה שמאות ילדים משדרות עושים את דרכם חזרה מבית הספר לביתם. מריה, אז ילדה בת 8, ואחיה יוסי אז בן 10 שהו בחדר המדרגות אזור המוגדר מרחב מוגן. הרקטה אומנם התפוצצה כ-50 מטרים מהמקום בו עמדו אבל אחד הרסיסים שניתז לעברם פגע בכתפו של יוסי שהחל לדמם. מה שהפך את האירוע הזה לעוצמתי זאת העובדה כי מייד לאחר הפציעה לקחה מריה הקטנה את אחיה למכולת השכונתית ושם כשהיא מגוננת עליו זעקה לעזרה. רגע הזה שתועד בוידאו ריגש רבים והפך את מריה הילדה לסוג של גיבורה.
כבר לא ילדה
"מיד נגשתי אליו והתחלתי להעיר אותו, כשאני קוראת בשמו ונותנת לו סטירות קלות בפנים. היד שלו הייתה מנותקת מהמקום, היה שם מעין "חור" והיא הייתה שמוטה לגמרי"
מריה הילדה כבר לא ילדה, כיום מריה חיימוב נערה מתבגרת בת 16 שהחלה השנה את לימודיה בכיתה י', המורים שלה מעידים שהיא תלמידה מצטיינת. הראיון הזה מתקיים כאמור במסגרת שיתוף פעולה בין 'דין וחשבון' למגמת תקשורת בתיכון 'גוטוירט'. זאת הפעם הראשונה שהיא בכלל מדברת על אותה אירוע, במשך השנים היא בעיקר הפנימה ושמרה, משום שרצתה להתמקד בהחלמתו של אחיה יוסי. כשהתקשרו אליה התלמידים ממגמת התקשורת לבקש לראיין אותה לכבוד חג הגבורה, היא דווקא נענתה בחיוב ובאדיבות רבה. כששאלנו אותה לפני כמה זמן זה קרה, ענתה אוטומטית "לפני שמונה שנים". עבר זמן לא מבוטל אך נראה שהמקרה מלווה אותה מדי יום. כשהבענו תמיהה על מהירות התגובה שלה, היא ענתה בביטול "זה כי אחי היה בן 10 והיום הוא בן 18, אז זה בדיוק 8". בהמשך השיחה איתה הבנו שהסיבה האמתית היא הקשר הבלתי רגיל, הדאגה והאובססיה שפיתחה מריה כלפי אחיה מאותו היום.
"הפכתי אובססיבית אליו" מריה ויוסי לאחר המקרה
מריה תחזירי אותנו לאותו יום?
"זה קרה בפברואר 2008 אני הייתי בכיתה ב', בת 8 ואחי היה בכיתה ד', בן 10. חזרנו מבית ספר ושיחקנו בחוץ עם שלושה חברים. לפתע שמענו "צבע אדום" נכנסנו במהירות לחדר המדרגות של בניין המגורים שלנו, שמענו פיצוץ רחוק ולאחר מכן שוב חזרנו לשחק. לא חלפו כמה רגעים ושוב נשמעה אזעקה, הפעם היינו שאננים ונשארנו בכניסה למטה ולא טרחנו לעלות למעלה, כי לא היה לנו כוח ונותרנו אדישים. ואז שמענו את הפיצוץ הכי חזק בחיים שלי. אני נפלתי על הרצפה מעוצמת ההדף, פתחתי עיניים הכל היה מלא עשן ואבק בקושי הצלחתי לראות את אחי בצד השני בכלל, כנראה שהוא ממש עף מעוצמת ההדף. ראיתי אותו מדמם על הרצפה ומחוסר הכרה, החברים אגב, נעלמו בכלל, נותרתי לגמרי לבד ויוסי מחוסר הכרה שרוע ברחוב. מיד נגשתי אליו והתחלתי להעיר אותו, כשאני קוראת בשמו ונותנת לו סטירות קלות בפנים. היד שלו הייתה מנותקת מהמקום, היה שם מעין "חור" והיא הייתה שמוטה לגמרי, אבל לא התייחסתי לזה. למזלי יוסי התעורר. עזרתי לו להתרומם וביחד הלכנו למכולת השכונתית כדי לתפוס מחסה ולהזעיק עזרה. הוא שכב עליי כל הזמן הזה עד שהגיע האמבולנס. נורא פחדתי ודאגתי לו מאוד. לא הפסקתי לבכות ולצעוק שיעזרו לנו".
ממש "נס גדול היה פה"?
"המקרה הזה גרם לי להאמין שיש ניסים, הרגשתי שניצלנו. ואני עד היום מאמינה שיש ניסים בעולם ושום דבר לא ברור מאליו וזה נותן הרבה תקווה".
מה השתנה בך אחרי המקרה?
"כשהיינו קטנים אני ואחי היינו מאוד קרובים אחד לשנייה ואחרי שקרה המקרה הנוראי הזה התקרבנו עוד יותר. הפכתי להיות ממש אובססיבית כלפיו, לא הרשתי להורים שלי לכעוס עליו וכל הזמן הייתי צמודה אליו, במשך שנים".
איזו ילדה היית לפני המקרה ועד כמה זה שינה אותך?
"אני באופן אישי תמיד הייתי ילדה שמחה, שאוהבת לשחק אבל תמיד הייתי היסטרית ופחדתי מכל דבר. הייתי מאוד מופתעת מכך שבמקרה הזה הצלחתי לתפקד בכלל ולא זזתי מיוסי למרות שהיד שלו נראתה זוועה, כל הגידים, העצמות העצבים, הכל בלט, זה היה מראה לא פשוט. היום אני יודעת שיש לי חוסן ואני יודעת שאני מסוגלת לתפקד בכל מצב. בנוסף, שנה אחרי המקרה גרתי אצל דודה שלי (אחות של אבי) בתל אביב, למדתי שם בבית ספר דתי כי ההורים היו כל הזמן עם אחי בבית החולים ולא היה מי שיהיה איתי בבית. חצי שנה יוסי שהה בבית החולים עד שהחלים וחזר לעצמו, רק אז חזרנו לשדרות, לבית הספר ולחברים שאנחנו מכירים".
מה שונה בך היום?
"אני מרגישה שאני יותר בוגרת, במצבי לחץ אני לא בורחת ונשארת במקום. אני לא מתפרקת מכל דבר ומשתדלת להיות חזקה".
"את לא זאת שהצילה את אחיה?"
המציאות הביטחונית איתה התמודדו תושבי שדרות הייתה בלתי נתפסת. אלפי רקטות נורו לעבר העיר, לא מעט ניסים עשו את ההבדל בין חיים למוות, לא מעט מקרים הסתיימו בנס בזכות מעשי גבורה, אבל כאשר ילדה בת 8 מוצאת עצמה מגוננת על אחיה הפצוע בגלל טרוריסטים מעזה, שיורים טילים בלי הבחנה על אוכלוסייה אזרחית, זה נשמע מופרך והזוי יחד ואף מכעיס במיוחד נוכח העובדה שממשלת ישראל לא עשתה דבר עד שלא היו נפגעים בנפש. אגב, בסיומה של אותה שנה, שבה ארע גם המקרה של מריה ואחיה יוסי, יצאה ישראל למבצע 'עופרת יצוקה' כדי למגר את ירי הטילים. מאז ישראל יצאה לעוד שני מבצעים ובשנים האחרונות שורר שקט יחסי וכל עוד הוא נשמר, מריה ואחיה יוסי לא יצטרכו לחוות את הסיוט מחדש. היא מבחינתה הייתה מעדיפה לוותר על התואר "גיבורה" ושאחיה לא יעבור את מה שהוא עבר, פציעה שהוא סוחב את אותותיה עד היום ומוגדר נכה ב-50 אחוזים.
"אישה מבוגרת במיוחד התחילה לנעוץ בי מבטים ופתאום אמרה לי "את לא זאת שהצילה את אחיה?" עניתי לה "כן זאת אני", היא חייכה אלי וחיבקה אותי. זה הפתיע אותי מאוד, אני בשוק שהתושבים בשדרות עדיין זוכרים את המקרה שלנו"
"היום אני כבר לא חושבת על זה". חיימוב צילום: אורי גבאי
האם המקרה שלך ושל אחיך נחשב בעינייך מעשה גבורה?
"כן, אני רואה זאת כמעשה גבורה, יכולתי לברוח ולא עשיתי זאת, וזה דורש אומץ. הייתי הכי לבד בעולם, ואף אחד לא היה איתי. אחרי המקרה הייתי בטיפול פסיכולוגי חודשיים בלבד ונהניתי מכל רגע, לדעתי זה היה קצר מדי".
אז מי את היום? "מריה שהצילה את אחיה" ? "מריה הגיבורה"? איך את קוראת לעצמך?
"היום אני, מריה, רק מריה. אני לא חושבת שזה מובן מאליו שהצלתי את אחי יוסי, אני בעצמי בשוק שהצלתי אותו. הסביבה כל הזמן מפרגנת ואומרת לי "כל הכבוד" וכמה שאני "גיבורה", אז זה הרבה אחריות, כי זה אומר שאני חייבת להמשיך להיות חזקה למרות שזה לא תמיד ככה".
מתי את נזכרת במקרה הזה?
"אני נזכרת במקרה רק כשיש קסאמים, אני מנסה לא לחשוב על זה כל כך".
ספרי על תגובה מרגשת או מיוחדת שקיבלת אחרי המקרה.
"אנשים הגיעו בהמוניהם לבית החולים במשך כל התקופה, הביאו מתנות והביעו תמיכה. כולם ברכו אותי ושיבחו אותי, הרבה אנשים שאני לא מכירה התקשרו אליי ובאו אליי ואל יוסי. עשו עלינו הרבה כתבות, דודה שלי הכינה אלבום עם כל גזרי העיתונות על המקרה. הכותרת שהכי רגשה אותי הייתה "גיבורה בת 8". הייתה פעם אחת, לא מזמן, שהלכתי למכולת ואישה מבוגרת במיוחד התחילה לנעוץ בי מבטים ופתאום אמרה לי "את לא זאת שהצילה את אחיה?" עניתי לה "כן זאת אני", היא חייכה אלי וחיבקה אותי. זה הפתיע אותי מאוד, אני בשוק שהתושבים בשדרות עדיין זוכרים את המקרה שלנו".
מי הכי הרבה תמך בך לאחר המקרה?
"כולם היו עסוקים רק ביוסי אחי, ואני הייתי רוב הזמן לבד, מכיוון שהוא נפגע פיזית והיו שואלים "מה עם יוסי" כל הזמן. אני הייתי זאת שהצילה אותו, וזאת שלא נפגעה משום דבר. לצערי גם ההורים שלי נפרדו אחרי המקרה, כך שכל אחד היה עסוק בבעיות שלו. למרות שגם לי היה קשה, כי בכל זאת הייתי ילדה. הסביבה בעיקר חיזקה וניסתה לתמוך כמה שיכלה ואני נאלצתי לחזק את עצמי כמה שרק יכולתי. לצערי לא הכול "ורוד", עדיין יש לי לפעמים ימים לא קלים, אך אני לא מתייאשת ותמיד מתכננת לעצמי את העתיד. חושבת איך אני אסיים את הבגרויות, אעשה צבא ואלמד באוניברסיטה".
אז זה לא הפריע לך שהתייחסו בעיקר לאחיך?
"למעשה, זה בכלל לא הפריע לי מכיוון שמאז המקרה דאגתי רק לאחי, סיפרתי כבר כמה הייתי אובססיבית אליו. בגלל זה אף פעם לא הפרעתי והשתדלתי להראות שהכול בסדר ושאני אכן חזקה בעיקר בשביל יוסי".
מה את חולמת לעשות בעתיד?
"אני מתחברת מאוד לתחום המשחק, אבל יותר פרקטי בשבילי לעבוד במשטרה, או להיות עורכת דין".