"נגמרה התקופה שבה היינו צריכים לבוא לאדונים ולהגיד להם בבקשה, תנו לנו להתקדם. בעקבות החלטת הממשלה הפסקנו לדבר איתם בידיים קשורות, ומי שרוצה לדבר על ההתיישבות החקלאית בנגב — שיחזור לבן־גוריון וידבר איתו. אם לחקלאים חסר אדמה, שיבנו לגובה"- כך צוטט ראש עיריית שדרות אלון דוידי בכתבה נרחבת של העיתון 'דה מרקר' שעסקה בהחלטת הממשלה כפי שהובאה בהרחבה כאן להעביר כ-3,560 דונם להרחבת העיר שדרות בעוד כ-4,200 יחידות דיור.
האמירה של דוידי, עוררה ביקורת נוקבת בקרב קהילת שער הנגב בקבוצת הפייסבוק הקהילתית "שער הנגב שלי". יש דרך להגיד דברים. לא ככה. על התוכן אפשר לדון. על המילים? איכס. אלון דוידי בשיא השפל שנתקלתי.. עצוב. אין ספק שמדובר באיתות לקראת בחירות.. ובכל זאת, להרוס את החיבור בין אנשי שדרות לאנשי הפרברים שלה ברגע אחד? שיתבייש.
כידוע, עיקר הזעם של שער הנגב שעד כה התבצעה העברת קרקעות באופן מוסכם לטובת המשך התפתחותה של שדרות אלא שבחודש שעבר נטען כי "אלון דוידי באמצעות חבריו בממשלה" פעל בניגוד לעמדת שכניו והצליח לנצל את קשריו לטובת אישור התוכניות שהפקידה הועדת הארצית לתכנון ובניה בועדה שעוסקת בכך בכנסת.
על מה המהומה? אלה הדברים העיקריים בכתבה של 'דה מרקר'
כאמור מה שעורר את הזעם בקרב המגיבים זה הציטוט של דוידי מתוך הראיון ל'דה מרקר', שם נכתב בין היתר: המאבק בין שדרות למועצה האזורית אינו רק מאבק טריטוריאלי נקודתי. שורשיו ההיסטוריים עמוקים מכפי שהיריבים הפוליטיים מוכנים להודות בהודעותיהם הפומביות. זהו מאבק בין ישראל "הישנה" לישראל "החדשה", בין אנשי הקיבוצים לעולי שנות ה–50 מצפון אפריקה, בין העיר המסורתית והשמרנית לאלקטורט של מפלגות העבודה וכחול לבן, שיוצג על ידי תמנו־שאטה ומיכאלי. 70 שנות קיפוח מהדהדות בכל משפט של ראש העירייה דוידי, כשהוא אומר "נגמרה התקופה שבה היינו צריכים לבוא לאדונים ולהגיד להם בבקשה, תנו לנו להתקדם. בעקבות החלטת הממשלה הפסקנו לדבר איתם בידיים קשורות, ומי שרוצה לדבר על ההתיישבות החקלאית בנגב — שיחזור לבן־גוריון וידבר איתו. אם לחקלאים חסר אדמה, שיבנו לגובה".
דוידי נשאל אם חקלאות בנגב היא לא ערך בעיניו והוא השיב: "אני בידידות עם אופיר (הכוונה לליבשטיין; ה"ח). הוא מדבר איתי על חקלאות והתיישבות, אבל כשאני פותח את התוכניות שלו לגבי השטחים מה אני רואה? חוות סולאריות. הוא מדבר על שמירת שטחים ירוקים והם בונים וילות על 700–500 מ"ר. ומה הם עוד עושים על השטחים שלהם? בכל יישוב הם מתכננים מרכז לוגיסטי שמתחרה בפיתוח של אזורי התעסוקה בשדרות. גם על זה צריך לדבר איתם".
זה ויכוח על כסף. סיכמתם שכל שינוי יהיה במקביל להסכמים ביניכם. אבל ההחלטה הזאת עוקפת אותן.
"נכון, אבל כבר כשעשינו את ההסכמים הודעתי שנצטרך לעשות הסכמים חדשים, כי זה לא מספיק. יש לנו אזורי תעשייה משותפים על שטחים שקיבלנו מהמועצה המקומית וחלוקת ההכנסות מהם היא 50%–50%, ובחלק מהמקרים 65% לנו ו–35% להם. זה היה הוגן כשהיינו עם 20 אלף תושבים והם עם 10,000 תושבים. כיום יש לנו 30 אלף תושבים, ובקרוב 50 אלף. הם ימנו לכל היותר 12–13 אלף תושבים. אנחנו חייבים לקבל לפחות 75% מההכנסות מאזורי התעסוקה החדשים. יש לי תושבים שאני צריך להסתכל להם בעיניים".
מרבית ראשי הרשויות לא מתלהבים מקליטה חדשה של תושבים. הם אומרים שהם מפסידים מזה כסף.
"על כל בית חדש שקם פה, אני עולה לגבעת קובי, המתנשאת מעל העיר וצופה לעזה, ואומר לחמאס: תראו, אתם רציתם להפוך אותנו לעיר רפאים, ואנחנו בונים פה עיר פורחת ומשגשגת. אנחנו עובדים כדי לפתח אזורי תעשייה שיבססו אותנו כלכלית, ובינתיים מקבלים מהממשלה מענקים. אני לא עושה את החשבון הכלכלי בקליטת תושבים חדשים. אם מהות הציונות היתה לספור כסף, היינו כבר פושטים את הרגל".