במסגרת פרויקט מיוחד לכבוד פתיחת שנת הלימודים, 6 גננות מספרות על תחילת הדרך, הקשיים והעשייה שלא תמיד זוכה להערכה מההורים.
מיכל עינב, גן שיזף בשדרות, צילום: אורי גבאי
"לעבודה עם הילדים צריך אכפתיות, אהבה,מוסר עבודה גבוה ונתינה אין סופית"
כבר 40 שנה שמיכל עינב נהנית מכל רגע בעשייה חינוכית שלה בגן הילדים. למרות שהרהורי הפרישה נמצאים ברקע היא החליטה להמשיך בחדוות העשייה שלה בגן שיזף בשדרות, שם היא מחנכת דורות של ילדים, חלקם כבר הפכו להורים בעצמם שאת ילדיהם היא זכתה לחנך. "זה מרגש מאוד לראות הורים שהיו אצלי ילדים קטנים והיום אני מחנכת את הילדים שלהם" היא סיפרה בהתרגשות במסיבת הסיום של גן חובה אשתקד. גילוי נאות- גם הבת שלי זכתה להתחנך אצלה, זאת הייתה הזדמנות נפלאה להיחשף לדרך חינוכית ייחודית מעוררת פליאה.
בימים שבהם אנחנו נחשפים למציאות עגומה של אלימות כלפי ילדים בגני ילדים, לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה שתצא לדרך ביום ראשון, חשבנו ב'דין וחשבון' שנכון יהיה לתת במה למספר גננות שעסוקות בעשייה חינוכית תובענית ולא פשוטה, גם אם לפעמים נדמה לנו ההורים שאנחנו מבינים בחינוך, צריך לתת לניסיון שלהן לדבר, לאהבה שלהן למקצוע לעצב את האישיות של הילדים שלנו.
את עינב ביקרנו השבוע בגן בזמן שהיא והסייעת שלה בהכנות אחרונות לקראת יום ראשון. "אפשר לומר שאנחנו מוכנים ליום ראשון, חשבנו על רעיונות חדשים כי בתחום שלנו ובכלל בקדמה של היום תמיד צריך לאתגר את הילדים" היא מספרת תוך שהיא מדברת על מה שמטריד אותה באמת- המצב של הצמחייה בחצר שבאמצעותה היא מרחיבה את הידע של הילדים. למי שלא הספיק להכיר את הגן הייחודי של עינב, נספר שכבר 20 שנה נחשב גן שיזף לגן אקולוגי ניסויי מה שזיכה בעבר את הגן בפרס של נשיא המדינה. כאשר עינב קיבלה לידיה את הגן החצר הייתה שוממת ובשדה הבור שליד הגן נקבע שלט שהבטיח שכונה לתפארת שעתידה לקום במקום. "לא היה לי יותר מדי ידע בטבע", היא סיפרה בכתבה של מדור הורים ב-ynet. "אבל היה חסר לי העיסוק עם הכלנית והרקפת וכל מה שראיתי בשדות הבר כילדה קטנה. על מנת שלא נאמר 'היה היה כאן פעם' אלא 'הם כאן ועכשיו' העברנו את הצמחים, הפקעות והבצלים משדה הבור אל חצר הגן". עינב מציעה לילדים משחק המלמד על סביבת החיים והמאפיינים של החשופית. "החשופית אוכלת כל?" היא שואלת "לא. היא צמחונית", עונים הילדים. "אוכלת רק דברים רקובים". "לאיזו מחלקה היא שייכת?" עינב שואלת ובעוד אני מנסה להיזכר מה זה בכלל מחלקה בזואולוגיה, הילדים עונים "חלזונות".
איך הכל התחיל?
"ההוראה לא היתה חלק משאיפותיי כילדה ולא כבוגרת. בעת סיום לימודי התיכון אימי שעבדה כסייעת בגן הילדים ומבינה את נוחות המקצוע??? הפצירה בי שמקצוע ההוראה הוא בהחלט מכובד ונוח לאימהות ,העבודה מאוד קלה. לבסוף נפלה ההחלטה לאחר שרותי בצה"ל למדתי במדרשת שדה בוקר בסמינר למורים וגננות והתחלתי לעבוד במשרד החינוך בספטמבר 1979. שלוש שנים התחבטתי בשאלה האם זה יעודי? להיות גננת!!! הייתי חסרת ביטחון לא ידעתי מה עושים איך פונים לילדים ומה אומרים להם, רציתי להפסיק את עבודתי אך המפקחת עליה ברומר שהייתה עבורי מודל מושלם לחיקוי הרגיעה ואמרה בקול סמכותי כיאה לה "כך מתחילים ומפה רק עולים. וכך היה, והנה אני עדיין בגן, במבט לאחור בחירה מצוינת .
עבודה עם ילדים היא לא קלה בכלל, איך מצליחים לעשות את זה יום יום שעה שעה כל השנה?
"גן הילדים מתמקד בפיתוח אישיותו הייחודית של כל ילד מרגע היכנסו למסגרת הגן: נותן מענה לצרכיו הגופניים, הרגשיים, החברתיים והאינטלקטואליים וכל תחום מתפצל לתתי תחומים רבים מה שעושה את העבודה בגן מורכבת וקשה. ולכך נדרש לכך ידע מקצועי רחב ומעמיק, שזאת לא לומדים רק במכללות אלה בגן מתוך העשייה החינוכית היומיומית בגן ולמידה אוטודידקטית. לעבודה עם ילדים צריך להביא חריצות, אחריות, אהבה, אכפתיות, מוסר עבודה גבוה נתינה אין סופית, חשיבה יצירתית , הכנת חמרי הוראה לקראת היום הבא והתחדשות. אלה ועוד מסייעים לי לעשות נכון את מלאכת ההוראה ואף מקלים עליה. אין זה אומר שבעבודה זו אין קשיים, יש והרבה. ולעיתים הקשיים אינם צפויים, הגננת בשונה מהמורה יכולה להיעזר באנשי מקצוע אחרים הנמצאים בסמיכות לה הגננת לבד עם הסייעת. לדעתי אופי העבודה עורר בנו כישרונות רבי זרועות".
אנחנו קוראים לא מעט ביקורות על גננות, מה התחושה האישית, האם יש מספיק הערכה לגננות?
אכן עצוב שהביקורות כלפי עובדי הוראה תופסות מקום בשיח סלון במקרה הטוב, או התחליף העכשווי לשיח הנו השיחות (ווטסאפ). האם אותם המבקרים ללא משוא פנים הנם גדולי מחנכי הדור??? ומהם נלמד את רזי המקצוע. הקלות של קריאות הביקורת ניתנת לעצירה ולהפוך את האמירות הבוטות לשיח אמיתי שמטרתו חינוך הילדים. צריך לזכור שביקורת המבוגר עלולה להוביל להדרה הן בקרב המבוגרים וכמובן גם הילדים.
מה הכי מרגש אותך בעבודה?
"במשך כל השנים חוויתי התרגשויות רבות מאוד קשה הבחירה בכל יום אנו חוות בגן התרגשויות כאלו ואחרת ולעיתים עד דמעות. אך אשתף בחוויה מרגשת במיוחד היה ילד בגן שהתקשה מאוד בתחום המוטורי סירב לכל פעילות הדורשת ממנו מאמץ בהפעלת השרירים של כפות הידיים. חשפתי את הילד לספר גוף האדם והילד גילה עניין רב ושאל שאלות רבות ומתוך השיחות הללו הובלתי אותו לרצות לנסות למרות הקושי. אם לא מנסים לא מצליחים . לימים הילד עלה לכיתה א' והנה באחד הימים מגיע לגן בקולות שמחה סמוק לחיים , עיניים בורקות מאושר וגביע ביד, מניף את ידו לקראתי וכך אמר" מיכל הגביע הזה בזכותך" ואני השבתי לא חמוד זה בזכותך אתה התאמנת בכל שבוע במגרש כדור סל, אך התעקש וחזר שנית שזה בזכותך כי את לימדת אותי לשאוף להצליח גילה הסייעת ואני עמדנו משתאות לדבריו של הילד. וכן זה הדבר שמניע אותי וגורם לי לרצות לעשות את מלאכתי בצורה הטובה ביותר".
מה הכי מספק אותך?
"אוכלוסיית הילדים בגן מאוד מגוונת לכל ילד יש עדיפויות, אהבות ועניין. לכן צריך ליצור סביבה חינוכית מזמינה ומזמנת להכיל בתוכה הכול מכל שכל ילד ימצא את העיסוק הדידקטי החינוכי שהנו אוהב. וכשאני מביטה על כל מרחב הגן ואני רואה שכל ילד עסוק בבחירה שלו ושם הוא לומד את כישורי החיים ומטמיע אותם ואינו עסוק באלימות זה הסיפוק שלי בגן".
שנה חדשה, מה התחושות?
"שנה"ל בפתח בתקווה לפתיחה חגיגית במרחבי הגן השונים ולא במרחבים המוגנים עדות לכך האירועים הביטחוניים האחרונים. די לימים שבהם מתעתע בנו הצבע האדום והדי התנפצות הטילים הולמים בליבנו. אני רוצה לקוות בכל מאודי לשנה שלווה ורגועה ומצפות אנו לילדים שימלאו את הגן בקול צחוקם המתגלגל ויחדיו נשיר "הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים". שנה טובה"
"מאמינה בחינוך לערכים"
"סבלנות" היא מילת המפתח מבחינתה של דבורה פרץ בגישה שהיא מביאה לילדי שדרות כבר שלושים שנה, "כל שנה יש התרגשות גדולה מחדש, עכשיו אחרי שמילאנו את המצברים בחופשה אנחנו כבר מחכים להתחיל את השנה, הנה מרוב ההתרגשות אנחנו כבר ערוכים ומוכנים לפתיחת השנה" סיפרה בחיוך מיוחד בתחילת השבוע.
דבורה (56) אם לחמישה ילדים, בוגרת BA ו- MA בחינוך במכללת חמדת הדרום, ידעה כבר בשלב מוקדם בחיים שלה כי זהו ייעודה ועד היום, למרות העיסוק רב השנים היא מאושרת בעבודה עם הילדים בגיל טרום חובה.
דבורה פרץ, גן סביון שדרות. צילום: אורי גבאי
איך הכל התחיל?
"למען האמת היה לי רצון לבנות קריירה אבל בעיקר היה לי רצון לעסוק בחינוך ולתרום לדור העתיד את החינוך שאני ספגתי. לכן בחרתי לעסוק בחינוך בכלל וכגננת בפרט. היה לי הרצון לחנך וללמד לערכים בהם חונכתי ערכים אשר כוללים אהבת האדם, נתינה, וסובלנות לשונה, התחלת להשריש ערכים אלו מגיל צעיר ועניין זה הוא חשוב מאוד לתהליך החינוך של כל ילד".
עבודה עם ילדים היא לא קלה בכלל, איך מצליחים לעשות את זה יום יום שעה שעה כל השנה?
"זה נכון, העבודה עם ילדים יכולה להיות לא פשוטה, אני חושבת שזה בעיקר בגלל הכמות של כיתת גן שמונה כ-35 ילדים, יחד עם זאת חשוב לגשת באהבה והמון סבלנות. תחשוב לעצמך כשאתה יוצא לטייל עם הילד שלך אתה מרגיש מאוד עייף בסוף היום, אם תכפיל את זה ב-13 זו בהחלט משימה הרבה יותר מאתגרת. לצד זה מדובר בעבודה עם ילדים שבכל אחד מהם יש קסם, חיוך אחד שלהם פשוט ממיס אותי. שוב עבודה לא פשוטה לאף גננת אבל מאידך הסיפוק הוא אדיר".
אנחנו קוראים לא מעט ביקורות על גננות, מה התחושה האישית, האם יש מספיק הערכה לגננות?
"ראשית, חשוב להבהיר המקרים דנים בעיקר במטפלות ולא הגננות,לנו הגננות יש פיקוח ולא כמו הפעוטונים הפרטיים, אני מבינה את הביקורת ותומכת ולדעתי צריך לעשות שינוי דחוף בחקיקה שיחייב פיקוח ותוכניות עבודה. גם אצלנו בגן אנחנו קשובים לביקורת של ההורים, ברוב המקרים אנחנו מגלות הבנה אך יחד עם זאת גם זוכות להערכה".
מה הכי מרגש אותך בעבודה?
"הכי מרגש בעבודה שהילדים מרעיפים עליי אהבה"
מה הכי מספק אותך?
"לקבל ילד לגן שהוא נמצא בנקודה מסוימת עם כל מיני בעיות ולהביא אותו בסוף השנה לנקודה של התקדמות משמעותית. לראות את זה בעיניי זה הכי מספק שיש".
שנה חדשה, מה התחושות?
"התחלה חדשה, מבחינתי אותה התרגשות כמו לפני 30 שנה".
"עבודת קודש מלאה בנתינה, עשייה ודאגה לילדים"
אחרי 35 שנים של עשייה חינוכית בגן הילדים לורד יהודאי יש עוד ועוד שאיפות להגשים, שאיפה אחת משמעותית היא תזכה כבר בשנה הקרובה להגשים במסגרת פרויקט "הגן העתידי"- מודל חדש שנועד לקדם פדגוגיה חדשנית בגני הילדים. "אני קודם כל מודה לעירייה שדרות ולמערכת החינוך שהחליטו לזרום עם הרעיון שלי" היא מדגישה וממשיכה להסביר על המודל החדש שבשלב הראשון יבנה כפיילוט בגן שלה . "הגן יתבסס על אמונה ביכולתם של הילדים וצוות הגן ליזום, להוביל ללמוד לחקור וליצור את הגן שלנו באינטראקציה מיטבית ומתמדת בין כל השותפים. זאת מתוך הבנה שכאשר תהליך כזה יתרחש תתקיים חווית למידה המותאמת למציאות של היום ולאתגרי העתיד. את המודל מלווים אנשי מקצוע שונים, אדריכלית ומשרד החינוך".
ורד יהודאי, גן לילך בשדרות, צילום: אורי גבאי
איך הכל התחיל?
"הכל התחיל בשנות ה-80 כשסיימתי צבא היה לי ברור שאני מיד מתחילה ללמוד מקצוע לחיים. חיפשתי עבודה שתתן לי סיפוק, שתהייה מאתגרת ומעניינת ותתאים לאישיות ולתכונות שלי, ומקום שאוכל למצות את כישוריי והחלטתי שגן הילדים הוא המקום המתאים לי מכל הבחינות שציינתי מקום שיש בו גם שליחות גדולה ויכולת להשפיע על דור העתיד. השתחררתי מהצבא ומיד התחלתי ללמוד בסמינר נהלל . היום אחרי 35 שנות עבודה ברור לי שהבחירה הייתה מדויקת ונכונה עבורי".
עבודה עם ילדים היא לא קלה בכלל, איך מצליחים לעשות את זה יום יום שעה שעה כל השנה?
" אמת , עבודת הגננת היא עבודה לא קלה, זו עבודה שנעשית בעקבות הלב, היא מצריכה סבלנות, יכולת התמודדות עם קשיים, תכנון מערכתי, ריכוז, רגישות אמפתיה, עין פקוחה, ניהול ועוד המון דברים נוספים שהיריעה קצרה מלהכיל וכאן בשדרות נוסף אלמנט ההתמודדות מול המצב הביטחוני הלא פשוט כשילדים רבים נתונים לחרדות קשות. מערכת היחסים בין הילדים לגננת היא מאד חשובה כי עליה נבנים תהליכי הוראה למידה באופן שיוצר אוירה בין אישית חיובית ומעצימה. כל יום אני קמה לעוד יום מאתגר ואני פוגשת ילדים צעירים שצמאים לקבלה ונושאים עינם לגננת שתהייה מקור הכוח שלהם, שתעטוף אותם , שתבין, שתקבל שתלמד ותאתגר , שתחבק ותספק להם תחושה אמתית של נראות קבלה ובטחון, ועם כל ההבנה לצרכים שלהם אני שם בשבילם הם אלו שמספקים לי באהבתם כוח להעניק להם את שנדרש .אנחנו ממלאים אחד את השנייה".
אנחנו קוראים לא מעט ביקורות על גננות, מה התחושה האישית, האם יש מספיק הערכה לגננות?
" לדעתי רוב ההורים מחזיקים בתפיסות חיוביות בנוגע לגננות.לצערי ריבוי המקרים המזעזעים שהתרחשו בזמן האחרון במעונות ובפעוטונים לא הוסיפו למעמד הגננות. מגיע לגננות יחס מכבד, עבודתנו היא עבודת קודש מלאה בנתינה עשייה ודאגה לילדים, בגן הילדים אני מלמדת את הילדים כיצד לקיים שיח מכבד עם החבר , להקשיב ולהתייחס לרגשות האחר גם כשאתה מאוד כועס ונסער. אנו לומדים כיצד לפתור קונפליקטים בדרכי נועם ,זה לא תמיד קל אבל אם כולם יאמצו את זה כדרך חיים יהיה הרבה יותר קל בחברה כולה".
מה הכי מרגש אותך בעבודה?
" העבודה שלנו בהחלט מרגשת כל יום מחדש, אספר על ספר אחד שממש ריגש אותי, כשהסתיימה השנה נגש אליי אחד הילדים וביקש ממני תמונה שלי, למה ?שאלתי אותו. הוא סיפר לי שמעל מיטתו תלויות כל התמונות של הכלבים האהובים עליו וכל הזמן הוא מסתכל עליהם,הוא ביקש להוסיף לשם את תמונתי אבל הוסיף ואמר " לא כי את כלב" כי אני עולה לכיתה א ואני לא אראה אותך ואני מאד אתגעגע אלייך אז כל יום אני אוכל לראות אותך איתי, וזה כאילו שאת איתי.זה מעצים נותן כוח ומרגש, יש יותר טוב מזה לגננת?".
מה הכי מספק אותך?
" יש בה הרבה סיפוק כשאני יכולה להעניק רגעיי ילדות מאושרים ומשמעותיים לילדי גני. העבודה בגן גם נותנת לי את הזכות בגילי… להשתטות ולהתחבר לילדה שבי. הילדים הם ללא מסכות, הכל אמתי וטהור הם אוהבים אותי ללא תנאים. במשך 35 שנות עבודתי חיבקתי המון ילדים והם חיבקו אותי שזה מעצים וממלא את הלב, אני חיה ונושמת עולמו של כל ילד".
שנה חדשה, מה התחושות?
"תמיד יש התרגשות וציפייה לבאות בפתיחת שנה חדשה. אני מאחלת לעצמי שימשיך בי הכוח למשימה האדירה הזו והשליחות שנקראת גננת. עם כל שנות עבודתי אני כל שנה מחדשת משנה ומאתגרת את עצמי".
"עבודה עם ילדים זה משהוא מרגש בפני עצמו"
מאיה ברדה היא הצעירה שבחבורת הגננות שלוקחות חלק בפרויקט "רק 13 שנים" של עשייה חינוכית שהפכו את הגן שלה לסיפור של הצלחה בכל מה שקשור לביקוש בהרשמה אליו. את העבודה החינוכית היא בכלל החלה כמורה בבית ספר רבין בשדרות אבל מהר מאוד מצאה את מקומה הטבעי מבחינתה, בעבודה עם הילדים. "את עבודתי כגננת בשדרות התחלתי כגננת סבב בגן "שיטה" ו"אלון" ובסיומה של שנה זו קיבלתי את ניהול גן "אלון" 12 שנים וכעת מתחילה את השנה ה-13".
מאיה ברדה, גן אלון בשדרות, צילום: אורי גבאי
איך הכל התחיל?
"הכל התחיל בסוף שנת 2000 כאשר סיימתי את לימודיי במכללת "חמדת הדרום " במסלול גיל הרך, מאז ימי ילדותי אהבתי ילדים החיבור לילדים הרכים והקטנים והרצון להטמיע בהם את החינוך המסורתי והערכים שקיבלתי מבית אבא הם שהביאו אותי לתחום ההוראה. נישאתי לאליאב ברדה שאחיותיו וגיסתו שבמקצועם עובדי הוראה, ומשם גם ניתנה לי ההשראה ללכת וללמוד הוראה, וכך הפכנו למשפחת "משרד החינוך".
עבודה עם ילדים היא לא קלה בכלל, איך מצליחים לעשות את זה יום יום שעה שעה כל השנה?
"על אף העבודה הקשה אנו מצליחים לעשות זאת בזכות האמון, הפרגון והאהבה שאנו מקבלים הן מהילדים והן מההורים. כל ילד בגן הוא עולם ומלואו לראות אותם מתפתחים חברתית ולימודית זה נותן לנו תחושה של הנאה גדולה על אף הקושי . נציין גם את האווירה החיובית בצוות המשרה אווירה נינוחה שכל אחת מהסייעות מגיעה ליום עבודה בגן עם רצון לעבוד ולשתף פעולה אז היום בגן עובר בעשייה לשמה. השנה התבשרו גני החובה על הפחתת סייעת שנייה בגנים דבר שהעיב על האווירה לפתיחת שנה זו, לראות ילד שהצליח להטמיע את הערכים שנלמדו בגן כולי תקווה שימצא הפתרון לתגבר את גני החובה על מנת שנמשיך בעשייה".
אנחנו קוראים לא מעט ביקורות על גננות, מה התחושה האישית, האם יש מספיק הערכה לגננות?
"ראשית צר לי על העוול שנעשה לילדים אלו נציין שהן לא גננות המחזיקות בתעודת הוראה של משרד החינוך אלא, הן מטפלות. בנוגע לגננות במשרד החינוך צריך להבין שאנו הגננות מתמודדות לעיתים עם סיטואציות רבות ומגוונות והתחושות לעיתים הן חוסר הערכה ,לכן מילה טובה, שיתוף פעולה, שיח מכבד ,תמיכה ועידוד לגננות ייתן לגננת תחושה טובה יותר כך הגננת תרגיש מוערכת יותר .כמו כן שיתוף וועד הגננות בקבלת החלטות בנושאים שונים ובאירועים המתקיימים בעיר כגון: הארכת יום, קייטנות טקסים מרכזיים ועוד יתרמו לחיזוק תחושת הערכה בקרב הגננות".
מה הכי מרגש אותך בעבודה?
"הגן הוא מקום דינאמי וזורם יש המון סיטואציות שאנו חווים וגורמים לנו תחושת התרגשות . עבודה עם ילדים זה משהוא מרגש בפני עצמו , ילדים מביעים את הרגשות שלהם בצורה הכי אמיתית ,כשילד נפרד מהורה בבוקר ונכנס עם חיוך לגן ,כאשר אנו מגיעים להישגים לימודיים , כאשר אני רואה שילד מצליח להטמיע את הערכים שנלמדו בגן אני מבינה שאני והצוות שלי עושים דרך נכונה בדרך לליבו של הילד. במסגרת העבודה אני נתקלת במקרים שהרגש עובד יתר על המידה , למשל איך להעביר לילד\ה פרידה מאדם שקרוב אליו , מקרה שהיה לי לפני מספר שנים ילדה בגן שהתייתמה מאמה ,כשהאמא הייתה על ערש דווי , התקשרתי לשאול לשלומה בשארית כוחותיה האחרונים ענתה לי האמא והיא כל כך התרגשה לשמוע את הגננת של ביתה על הקו ואני התרגשתי יותר כאשר ביקשה ממני , שאשמור על הילדה ואדאג לה , ובאותו הרגע שניתקה ממני את הטלפון איבדה את הכרתה ולאחר מספר שעות נפטרה".
מה הכי מספק אותך?
"במישור האישי תחושת הסיפוק שלי היא מעצם עבודתי בסביבת ילדים וחינוכם. אין לתאר את ההרגשה העצומה והמספקת מלראות כיצד הילדים עוברים תהליך מתחילת השנה בצבירה של ידע, הקניית כלים וערכים שילוו אותם בהמשך דרכם.בעבודת החינוך אנו קוצרים את הפירות לאחר שנים רבות, אנו פוגשים את הילדים שהפכו לבוגרים וזוכרים את ימי הילדות בגן ,זה גורם לי לתחושה נפלאה שהצלחתי להשאיר זיכרון טוב מילדותם".
שנה חדשה, מה התחושות?
"כל שנה מתחילה בסימן שאלה" .. בכל שנה אני מקבלת מחזור חדש של ילדים עם המון התרגשות לקראת השנה החדשה מאחלת לנו שתהיה לנו שנה שקטה, פורייה עם המון עשייה, שנחווה חוויות עשירות ותורמות ושנצליח להגשים את כל החלומות מאחלת לכולם שנת לימודים מוצלחת!"
"עבדתי בכמה עבודות כדי להגשים חלום ולהיות גננת"
אם יש משהו שממש גורם גאווה גדולה לרותי סוויסה מהגננות הוותיקות בשדרות זאת העובדה שאת תחום עיסוקה אליו נדבקה מאחותה הגדולה היא הצליחה להדביק את שתי בנותיה שכיום גם הן גננות. "האחת בעיר קרית אתא והשנייה פה איתי בשדרות" היא מספרת בחיוך רחב. "העבודה יחד איתן מהנה ומעניינת אפילו עוד יותר, אנו מפרות זו את זו בידע והרעיונות".
רותי סויסה, גן דולב בשדרות, צילום: אורי גבאי
איך הכל התחיל?
"אחותי הגדולה עבדה כגננת, בצעירותי הייתי הולכת לעזור לה בגן, בחופשות ואחה"צ. הייתי עוזרת לה להכין אביזרים ומשחקים ומבלה עם הילדים. כך התאהבתי במקצוע, ראיתי את החשיבות והסיפוק שהוא מעניק לאחותי. בעקבות זאת, החלטתי שאני לומדת הוראה לגיל הרך. נרשמתי ללמודים ב"גבעת ושינגטון" בידיעה שאצטרך לעבוד תוך כדי לימודים כדי לממן את שכר הלימוד, לא וויתרתי, עבדתי בכמה עבודות- מדריכה במועדוניות, שמרטפית, אחראית מטבח ובנקיון בתים, כמעט ולא היו לא שעות שינה. כל זאת על מנת להגשים את חלום ילדותי- להיות גננת. הלימודים לא היו פשוטים אך הרצון גבר על הכל. כשקיבלתי את תעודת ההוראה כולם היו מאוד גאים בי אך אני הייתי גאה מכולם, גאה בעצמי. בשנת 85 התחלתי את עבודתי כגננת בעיר הולדתי אשקלון, בשנה הראשונה נהייתי אמא ובעקבות זאת הפסקתי את לעבוד. לאחר שנתיים ושתי לידות, הגעתי לעבוד בעיר שדרות. התאהבתי בעיר ולאחר שכנועים אני, בעלי ושני ילדיי העתקנו את מגורינו לעיר שדרות. באותן השנים ניהלתי את גן כלנית, לאחר מכן עברתי לגן חבצלת ובשנת 93 נבנה גן דולב, קיבלתי אותו ומאז ועד היום אני מנהלת את הגן באהבה רבה".
עבודה עם ילדים היא לא קלה בכלל, איך מצליחים לעשות את זה יום יום שעה שעה כל השנה?
"העבודה עם הילדים אכן דורשת המון כוחות, סבלנות ואיפוק. אם זאת, ישנו סיפור אדיר בעשיה, בהשפעה, בחינוך ובנתינה. ברגע שאני רואה את ההשפעה שלי באה לידי ביטיו בהתקדמות של ילד או ילדה הקושי מתגמד. בשניה, שילד או ילדה מחבקים אותי באהבה ללא תנאים, הקושי נשכח. כחלק מהעבודה אני משנה, מעשירה ומגוונת הן את דרכי ההוראה והן את האביזרים כך שאני לא נוצר בי חוסר עיניין, אני תמיד נהנת מהחידושים שכמובן אני מתאימה אותם לילדים. בכל שנה אני לומדת לפחות שתי השתלמויות שמעשירות אותי בידע וחידושים למרות מרום גילי ושנותיי במקצועה תמיד טוב ויש מה ללמוד".
אנחנו קוראים לא מעט ביקורות על גננות, מה התחושה האישית, האם יש מספיק הערכה לגננות?
"אין ספק שעבודת הגננת לא מתאימה לכל אדם, מי שעוסק במקצוע זה חייב לעשות זאת מרצון עז ואהבה למקצוע ולכל מה שכרוח בו. תמיד אמרתי, שברגע שאפסיק ליהנות מעבודתי אני אפרוש. עצוב לי לשמוע על המקרים הנוראיים בתקשורת, אני מבינה את תחושת ההורים החוששים וכאבת את כאבי ההורים שילדיהם נפגעו, כול תקווה שמקרים אלו יכחדו ושמע מקרים טובים. היה דיון בתקשורת על התקנת מצלמות בגני ילדים, אני סבורה שאילו יעשו זאת יראו את עבודתנו הקשה ואז יעריכו אף יותר את העשייה שלנו, משום שעדיין יש אנשים שמביעים חוסר הערכה למקצוע. לא פעם שמעתי אמירות כמו "מה קשה בלהיות גננת, כל היום משחקת עם ילדים, וכדומה. כלומר, אין הרבה הערכה מהסביבה, אך אני אישית חווה הערכה ואהבה רבה מצד הילדים וההורים. בגן אני מחנכת דורות רבים, בשנה האחרונה היו אצלי ארבעה הורים שהם עצמם היו ילדים בגני. זה מרגיש לי כסגירת מעגל".
מה הכי מרגש אותך בעבודה?
"כשמדברים על התרגשויות בעבודת הגננת אני נזכרת בבקרים בכניסתי לגן- כל ילדי הגן קופצים, מחבקים ומתלהבים מבואי כאילו לא ראו אותי שנים. וגם שלפעמים אני כועסת וילד עונה לי "אבל רותי אני אוהבת אותך" זה מרגיש כאילו הלב ממש גדל בתוך הגוף. אהבת הילדים היא אהבה ללא תנאים וללא מסכות כשבאמת טוב להם בפנים הם אוהבים אהבה כנה ואמיתית, אין הרגשה מרגשת מזו".
מה הכי מספק אותך?
"כמו שציינתי ההתקדמות של הילדים נותנת לי תחושה של סיפוק רב. השינויים שנראים קטנים כל כך הם אלה שגורמים לגוף להתכווץ משמחה וגאווה לדוגמה: ילד שלא ידע לאחוז עיפרון בתחילת השנה, בהמשכה כבר כותב את שמו או ילד שלא הוציא מילה מפיו, מנהל שיח פורה ועשיר".
שנה חדשה, מה התחושות?
"שנה חדשה תמיד מעוררת בי התרגשות חדשה, המחשבה מה אני משנה?, איך אני מתכננת? מה אשמח ומה אשפר מהשנה שעברה מעסיקה אותי כמעט בכל ימות החופשה. תמיד אני מגלה סקרנות וחושבת איך הבוגרים יגיעו לגן? איך הצעירים הסתגלו? מי היו ההורים ואיך יהיה הווי הגן? אני מאחלת לילדים, לצוות שלי, להורים, לכל הגננות ולעצמי שנה טובה, שנה של הצלחות, שנה פוריה ומשמעותית".
"מרגש לפגוש הורים שהילדים שלהם מתחנכים אצלי"
כבר 33 שנים שדליה ברדה מתייצבת כל יום מחדש כאילו זה היום הראשון שלה בגן הילדים. "הייתה לנו חופשה ארוכה עכשיו אני כבר מחכה לפגוש את הילדים, היא אומרת בחיוך.
דליה ברדה, גן דובדבן בשדרות, צילום: אורי גבאי
איך הכל התחיל?
"כבר כשעמדתי על דעתי וחשבתי מה ארצה לעשות כשאגדל?, ידעתי שאהיה גננת. אהבתי את המחשבה שאפשר לעצב את הילדים ולחנך אותם על ערכי א"י הטובה, ערכים של אהבת האדם, ערכים של נתינה , סבלנות וסובלנות.
היה לי ברור שאעבוד בחינוך, היות ואני בת למשפחה שרובה עובדת בחינוך: 2 אחיות מורות, אחות מנהל בי"ס לחינוך מיוחד ואח מנהל מתנ"ס- תחום החינוך הלא פורמלי.
עבודה עם ילדים היא לא קלה בכלל, איך מצליחים לעשות את זה יום יום שעה שעה כל השנה?
"העבודה עם ילדי הגן אינה קלה, עבודה למשך שמונה שעות, עם 35 ילדים מצריכה דריכות לאורך כל היום. על העבודה הקשה מפצים אהבת הילדים והוקרת ההורים.
אנחנו קוראים לא מעט ביקורות על גננות, מה התחושה האישית, האם יש מספיק הערכה לגננות?
" לדעתי, רוב ההורים מעריכים את הגננות. יש לנו גננות נפלאות בשדרות, העושות עבודת קודש מכל הלב.
מה הכי מרגש אותך בעבודה?
" באופן כללי תמיד הכי מרגש לפגוש הורים שהילדים שלהם מתחנכים אצלי. אחד האירועים המרגשים שאני יכולה לציין היה היום שבו קיבלתי לגן ילדים שהוריהם היו אצלי בגן כשהיו קטנים.זכורה לי תמונה בפייסבוק שאחת האמהות העלתה , תמונה שאני מחבקת אותה כשהייתה בת 5 ולצידה תמונה שאני מחבקת את בנה בן החמש. אין יותר מרגש מזה".
מה הכי מספק אותך?
"מספק אותי מאוד לקבל טלפונים מהורים שילדיהם בבית הספר והם מספרים לי שבנם/ בתם קיבלו הצטיינות".
שנה חדשה, מה התחושות?
"לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה אאחל לכל תלמידי שדרות שנת לימודים פורייה ומהנה".