במשך שנה שלמה אחרי מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר, השחקן ניר סדון לא היה מסוגל להיכנס לעיר שדרות ולחזור למראות הקשים שפגש באותו בוקר נורא -מתחת לחלון בית ילדותו בשכונת נווה אשכול – שם עשרות מחבלי הנוחב'ה טבחו באכזריות בקבוצת גמלאים שהיו בדרכם לים המלח, וכן באזרחים נוספים שחלפו באותה העת באזור, שהפך למרחץ דמים.
בסרטון חשוף תיעד את עצמו מתמודד עם הטראומה כשהוא מגיע לראשונה למקומות שהפכו לסמל. "קודם כול, הפוסט־טראומה שלי הייתה מאוד מאוד קשה. אני זוכר שאחרי שהתפניתי משדרות עם הילדה, הגעתי למרכז הארץ- לסבתא של גרושתי. כולם היו בממ"ד, ואז למחרת זה הכה בי בעוצמה: חרדות, לא מתקלח, לא יוצא החוצה, בית נעול ואטום. תגובה מאוד קיצונית. ישן על הספה, לא בשכיבה – בישיבה – עם סכין ביד. כל קטנוע, כל צליל שעובר, מקפיץ אותי. הרגשתי מבועת לחלוטין", הוא משתף.
"אחרי שנה החלטתי שאני מתמודד עם הטראומה. אחרי שנה שלא נכנסתי בשערי העיר שדרות החלטתי שאני בוחר לנצח את זה. החלטתי שאני אוהב את החיים יותר מדי בשביל לוותר, והחלטתי לעשות עבודה עם עצמי -בעזרת כמובן טיפולי החוסן השונים. כחלק מההתמודדות החלטתי שלא רק שאני חוזר לשדרות, אלא מגיע לאותם מקומות עצמם".
מה זה עשה לך במרחק הזמן של שנה להגיע למקומות האלה?
"אני מודה שזה לא היה פשוט, מה גם שהגעתי אחרי שנה שעדיין היו אזעקות וטילים. הרגשתי שאני חייב לנצח את הפחד ולסגור לעצמי מעגל. תראה, המחסום שיש לי היום עם שדרות הוא שכל פיסת ילדות היא זירה ועדות למה שקרה כאן בשבעה באוקטובר. כל זיכרונות הילדות התחלפו במראות של גופות. מעבר לזה, חלק מהנופלים הם אנשים שאני מכיר מילדות- וזה כואב מאוד, כמו הסיפור של קובי פריינטה שגדלתי איתו בנווה אשכול. עברנו יחד את היסודי, את התיכון. אתה פתאום מבין שלא אפגוש יותר את החיוך המיוחד שהיה לו – וזה כואב, באמת".
מחבלים טובחים באזרחים מתחת לבית
"אני משום מה לא שמעתי את הצבע האדום הראשון", הוא נזכר השבוע, במלאת שנתיים למתקפת השבעה באוקטובר. "התעוררתי לטלפון של גרושתי, אחרי 06:30 בבוקר. היא שואלת אותי 'ניר, אתם בממ"ד?' אמרתי לה 'לא'. היא אומרת לי 'מה לא? כל הארץ אזעקות'. אמרתי לה 'לא יודע, התעוררתי מהטלפון שלך'. תוך כדי שאני אומר לה 'התעוררתי', אני באמת שומע שוב צבע אדום. ואז אני עושה אחד ועוד אחד אם היא אומרת לי שכל הארץ אזעקות, והיא בחולון, ואני עכשיו עם אזעקה אני מבין שיש פה משהו אחר.
ניר סדון בבוקר השבעה באוקטובר בממ"ד
אתה יודע, בשדרות על צבע אדום אחד לא פורסים מזרונים בממ"ד, אבל אז אני מבין שיש פה משהו אחר. אני אומר לאמא שלי: 'תשימי מזרון בממ"ד, אני אביא את הילדה'. שמתי אותה על הכתף, לקחתי אותה לממ"ד. אחרי כמה דקות קצרות מאוד אני מתחיל לשמוע יריות".
אתה מבין מיד את האירוע? כי לי למשל לקח זמן להבין.
"אני מבין מיד שמדובר במחבלים אחרת למה שיהיו יריות? אני עושה אחד ועוד אחד: יש אזעקות בכל הארץ, יש אזעקות בלתי פוסקות בשדרות וקולות ירי. ברור לי שזה לא חיסול פלילי כי כמה יריות כבר יש בחיסול? ארבע? חמש? כאן הירי לא פסק. ואני מבין שאנחנו בתרחיש של מחבלים ברחובות משהו שכל כך חששנו ממנו בשדרות במשך שנים. בדירה של ההורים יש ויטרינה שקופה, לכן מצאתי את עצמי זוחל על הרצפה. אם אתה בכביש בחוץ, אתה יכול לראות אותי. אין סורג, אין תריס, ואני יכול להיות חשוף לירי".
כשאתה מציץ מהחלון מה אתה מצליח לזהות?
"כבר בשלב של הירי הראשון, אחרי שאני זוחל על הרצפה, אני מרים את הראש וקולט אותם עם הבנדנות הירוקות בדיוק טובחים באכזריות את הגמלאים שהיו בדרכם לטיול בים המלח. את הכול אני רואה בעיניים שלי. באותם רגעים אני גם רואה רכב שיורד מאזור תיכון גוטוירט, והם מרססים אותו עד שנתקע בעמוד. בהמשך אני מבין שמתחת לחלון ממש ירו טיל RPG על הרכב של הכבאי הגיבור".
בשלב הזה אתה לא נותן לעצמך סתירה לבדוק אם זה אמיתי?
"לא היה זמן לזה, כי כולנו התעוררנו ישר לתוך המתקפה. אני מבין את התמונה צ'ק צ'ק, ומתאפס מיד כדי לפעול לשמור על אמא ועל הבת שלי הקטנה. אני מבין שאם הם מגיעים לפה אנחנו הופקרנו למוות. ברגע שאני מבין את זה, אני פועל בהתאם. גם הרמתי טלפון למשטרה, אבל כמובן שלא היה מענה ואחר כך הבנתי למה. בשלב מסוים אני שואל את עצמי 'מתי מה שקורה מתחת לבית ייפסק', כי זו הייתה הפקרות מוחלטת- דקות של חרדה ואימה גדולה, שאין מי שיושיע אותנו, וכל דקה נמשכה כמו נצח".
לדבריו של סדון, לא היה לו ספק מהרגע הראשון שמדובר במתקפה רחבה על כל קיבוצי העוטף.
"את המילואים שלי עשיתי בגזרת עזה במשך 20 שנה. אני מכיר ויודע איפה הגדר ומה המרחק המדויק. ואני אומר לעצמי – אלוהים ישמור, אם פה יש רכבים מסתובבים שכל רכב מעמיס עליו 15 מחבלים, לך תדע מה קורה בקיבוצים. זאת הייתה המצוקה שלי – כי הבנתי שאין פה אף אחד מאחור. לא הבנתי איך כל הזמן אני לא שומע שום מסוק באוויר. בשעה 06:30 חדרו מחבלים, ובשעה 08:30 הטלוויזיה על מיוט בממ"ד, ואתה קורא 'חשש לחדירת מחבלים'. אני לא אשכח את הכותרת הזאת, ואני אומר לעצמי – איזה חשש? אנחנו כבר שעתיים בתוך האירוע, ומי שצריך לדעת לא מבין באמת את התמונה המלאה".
מספר ימים אחר כך, כשהתחיל לעבד את החוויה שעבר, הוא נזכר כיצד, בשעה שמתחולל הטבח, מיהר לכתוב פוסט בפייסבוק.
"אחרי כמה ימים, כשהייתי מפונה למלון במרכז הארץ, קיבלתי טיפול חוסן. רק אחרי שהתחלתי לשחזר מה קרה, פתאום נזכרתי שהדבר הראשון שעשיתי כשראיתי את המחבלים – זה לכתוב פוסט בפייסבוק: 'שדרותים, אל תצאו מהבית'. שכחתי שעשיתי את זה".
חולם לפתח את עולם המשחק בשדרות
הראיון עם סדון – איש מלא רגש וצחוק – נע בין כאב הטראומה של השבעה באוקטובר לזיכרונות הילדות בשדרות.
"מי שגדל בשדרות כנראה יבין מייד ששכונת המגורים של ההורים שלך זה 'הבניינים המדורגים'", אני אומר לסדון, שמגיב בצחוק מתגלגל.
"אבל יש את הכינוי היותר ישן – 'בית רבקה'. אתה יודע מי הזכירה לי את זה? שבוע שעבר כתבה לי מירה, אמא של עמית סוסנה שחזרה מהשבי, שהיא נקרעת מצחוק מסרטונים שאני מעלה עם הדמות 'סבא עמרם'. והיא מדגישה: 'היינו שכנים פעם בבית רבקה'. אתה קולט? כמה זה שדרות של פעם. פשוט מדהים".
מתוך המחזמר "שלאגר" עם עדן בן זקן. צילום:אסף שגב
מה שאני אוהב אצלך זה החיבור העמוק לשורשים בשדרות.
"אני חושב ששדרות זו העיר הכי יפה בעולם. זה באמת מקום קסום. אני המון שנים מסתובב בכל מיני חוגים של אנשים – אם זה בעבודה, אם זה בעולם התיאטרון והטלוויזיה, ואם זה בקרב נהגי מוניות בתקופה שעבדתי כנהג מונית – ואני אומר לך שיש כאן משהו שלא תמצא בכל מקום. במיוחד באנשים שהם ערכיים בצורה יוצאת דופן, מאוד מחבקים ותמיד יש אהבה באוויר. בדי.אן.איי של שדרות יש את הפרגון לשדרותים שמצליחים. בכלל, בכל תחום אתה תמצא שדרותים שהצליחו להגשים את עצמם – וזה מעיד מאוד על העיר המיוחדת הזאת. אתה תראה את זה באקדמיה, בתחום הרוח, בתחום האמנות, בתחום התיאטרון – כמעט בכל תחום תמצא מישהו משדרות שעשה דרך מופלאה להצלחה".
"אני אתן לך סיפור על הזמרת ג'ולייטה – לא הכרתי אותה מימיי. נפגשנו בחזרות של המחזמר 'זה אני', וכשגילינו ששנינו גדלנו בשדרות -החיבור היה מיידי. הפכנו לחברים טובים. אגב, היא סיפרה שבעלה נקרע מצחוק מאיזה 'מרוקאי שרץ ברשת במבטא מרוקאי וקורע אותו מצחוק'. היא שואלת אותו 'מי זה עמרם?', והוא אומר לה 'כן'. אז היא אומרת לו 'מה אתה גנוב? זה נירו!'"
כבר כמה שנים שסדון נע בציר שבין שדרות לעיר הגדולה, שם הוא מגשים את אהבתו הגדולה לתיאטרון ולמשחק. בעשור האחרון צבר קילומטראז' מרשים על הבמות, לצד סדרות טלוויזיה שבהן כיכב. הוא לוקח חלק במחזות הזמר המצליחים של השנים האחרונות, כמו "זה אני", "הפרח בגני" וכעת במחזה "שלאגר", שם הוא מגלם את התפקיד של פולי, לצידה של הזמרת עדן בן זקן.
מגיל שמונה ידע שהוא רוצה להיות שחקן, אך רק בגיל 24 התחיל להאמין שאפשר לעסוק בכך. "רמי דנון ז"ל הקים תיאטרון קהילתי בשדרות. בהתחלה לא הלכתי, אבל אחרי כמה זמן הוא פנה אליי ולחבר שלי, אורן כהן – משחק בתיאטרון באר שבע – שנצטרף. כבר במפגש הראשון הוא אמר לנו שאנחנו שחקנים טובים מדי בשביל משהו חובבני, ואנחנו מבזבזים את הזמן. הקשבנו לו ואז גילינו שפתחו בית ספר למשחק בבאר שבע, נרשמנו למחזור הראשון – ומשם הכול היסטוריה".
"משחק זה החיים שלי, האדרנלין שלי, הכיף שלי והאהבה שלי. נכון שאני לא מרוויח מיליונים אבל לא אכפת לי".
אחרי ניסיון רב שצבר בתחום יש לסדון עוד חלום – לראות את תחום המשחק מתפתח גם בשדרות. "במציאות הלוגיסטית של היום לא פשוט לנסוע פעמיים בשבוע ללמוד משחק מול מצלמה, אז אני יכול להביא את זה לשדרות. צברתי המון ניסיון, יכול להביא אחלה סדנאות עם מיטב השחקנים והיוצרים", הוא אומר.
"יש לי חלום לראות את תחום המשחק מתפתח בעיר שדרות גם לגיל הבוגר יותר – למי שחולם על קריירה ולא תמיד יש לו אפשרות לנסוע וללמוד בבית ספר למשחק. אם הביאו לשדרות את רימון – אני הכי אשמח לתרום מניסיוני גם בתחום המשחק. אני זוכר שאחרי הצבא לא היו לי יותר מדי כלים מלבד התיאטרון הקהילתי של רמי דנון, שאחר כך גרם לי לצאת ללמוד את זה. הייתי רוצה שהכלים האלה יהיו פה בשדרות – ואני הכי אשמח להיות חלק מדבר כזה בעיר שלי, כי הפוטנציאל כאן קיים בענק".
ההשתתפות המאתגרת בסדרה "אור ראשון"
כחלק מתהליך הריפוי שלו מהטראומה, סדון החליט להניח בצד את קריירת המשחק לטובת לימודים לטיפול אלטרנטיבי.
"אמרתי לעצמי שמלבד הרצון שהיה לי ללמוד לטפל באנשים ולרכוש מקצוע גם בשביל הפרנסה – באמצעות הטיפול אני אוכל לרפא אנשים ואולי לעזור גם לעצמי. אני יכול לומר שזאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי".
מה הניע אותך לזה?
"אחרי השבעה באוקטובר אמרתי לעצמי – אני מתכוון לחיות את חיי. חוויתי מציאות שאני באמת לא יודע אם בחצי הדקה הבאה אני עדיין חי. חוויתי את זה על בשרי, ואני יודע דבר אחד: העבר לא רלוונטי, העתיד לא קיים כרגע – מה שקיים זה השנייה הזאת. ולכן קיבלתי החלטה שאני הולך להגשים חלומות ולעשות רק את מה שאני אוהב".
מה קרה לקריירת המשחק?
"מצאתי את עצמי מוותר על מלא אודישנים, ואמרתי לעצמי -תיכף יגיע אודישן משמעותי. והגיע -האודישן לסדרה 'אור ראשון'. פתאום אני אומר לעצמי 'פאק, מה אני עושה עם זה'. אני קורא את האודישן, וקורא שוב ושוב. לכאורה זה לא ארוך ולא עמוס מבחינת טקסט, אבל החומר עצמו קשה, כי אני קורא את התיאור ואת התקציר של הסדרה ומתחיל לחוות קושי מאוד גדול. אבל אמרתי לעצמי 'ניר, אתה צולח את זה'".
הוא ממשיך: "ואז עמד בפניי עוד אתגר – האודישן היה פרונטלי. בדרך כלל הייתי מברך על זה, אבל פה חששתי מאוד. באתי לאודישן. התחלנו לדבר – אני, ליאור חפץ הבמאי ולימור שמילא המלהקת. ואז שיתפתי שבבוקר של השבעה באוקטובר הייתי שם. התחלנו לדבר על הפוסט־טראומה שלי, על החוויה שלי. מצאתי את עצמי בסצנה שאמורה להיות דקה – והאודישן שלי נמשך 40 דקות. עשיתי את האודישן גם לתפקיד של ישראל אטיאס, ששיחק את השוטר שרץ להציל את אשתו מהנובה. בסופו של דבר, אחרי כמה ימים, התקשרו אליי ואמרו לי שלא צריך עוד אודישן – והתקבלתי".
מצד אחד בשורה משמחת, מצד שני לא יודע כמה תפקיד כזה בריא למי שחווה את זה.
"כמובן שמאוד התרגשתי. כשהגיעו הצילומים עצמם – אני מודה שהיה לי קשה, אפילו כשמדובר בבובה שמרוחה על הכביש עם דם. ברחוב באופקים שבו צילמנו את 'אור ראשון', קיבלתי פלאשבק למראות המחבלים שראיתי בבוקר השבעה באוקטובר בשדרות. זה היה בשבילי אותו נוף ממש – אותם חניונים, אותם בניינים, אותן כניסות ואפילו אותם פרצופים. זו הייתה חוויה קשה וגם מאתגרת פיזית, כי הייתי הרבה שעות עם נשק והיה צריך לרוץ – ואני לא כזה רזה, אם נאמר בעדינות. מתישהו ההתנשפויות שלי הפכו לאמיתיות".
אתה מבין את הדיון שהתנהל סביב הקושי לצפות בסדרה?
"מבין לחלוטין. אתה יודע איזה חנק חוויתי בפרמיירה? הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. היה שלב שאפילו נאלצתי להסתיר את העיניים, והסוכנת שלי החזיקה לי את היד. ברור לי שמה שהציגו בסדרה -שמבוססת על סיפורים אמיתיים -לא קל, במיוחד למי שבאמת חווה את זה. הפצע של השביעי עדיין מדמם, והרגשות שצפו מובנים לגמרי".
כמה זה חשוב בכל זאת שיצאה סדרה כזאת?
"קודם כול, אני לא בטוח שהסדרה הייתה מכוונת מלכתחילה לצופה הישראלי. מאוד חשוב לצלם סדרה כזאת שתמחיש לעולם מה באמת חווינו. חשוב שזה ייחרט בתודעה. חשוב לי גם ברמה האישית שדרך הסדרה הסיפור של שדרות ושל העוטף יגיע לכל העולם, כי זו באמת המציאות הקשה שחווינו באותו בוקר".