"אני לא חושבת שאני גיבורה גדולה אבל אף פעם לא התמודדתי עם חרדות, פחדים, אפילו לא ביקרתי בחוסן" מבקשת להמחיש אוריה אורנית אוחנה (26) משדרות עד כמה המרחק היה גדול בינה ובין ספר שהוציאה לאחרונה לאור "להתעורר לחיים" בהוצאת הספרים 'ניב' המתאר את התובנות מטיפולי החוסן השונים שנאלצה לעבור אחרי מתקפת הטרור הגדולה שידעה מדינת ישראל בכלל ותושבי שדרות והעוטף בפרט.
הטריגר שהביא את אוריה לסכם במחברת את טיפולי החוסן השונים הוא אומנם אירועי השבעה באוקטובר אבל התובנות שעולות מתוך הספר מבקשות לא רק לספר את הסיפור שלה ושל רבים מתושבי עירה אלא גם לתת כלים לסיטואציות שכל אחד מאיתנו נתקל ומתמודד ובמידה מסוימת לתת השראה למי שנמצא במקום לא טוב בחיים ומתקשה למצוא את הדרך להצלחה. "יש אנשים בשדרות שמתביישים ללכת לטיפול ולפרוק או בכלל להודות שהם מתמודדים עם טראומה" היא מסבירה את הקשר שבין המציאות הביטחונית בעיר מגוריה לאתגרים שהחיים מזמנים לנו כאן, "מה שאני עשיתי בספר שנגעתי בכל אותן נקודות שבעצם עזרו לי והם יכולים להמשיך הלאה ולעזור לאחרים. נכון שאני כתבתי את הספר הזה מתוך החוויה שלי בשדרות בשבעה באוקטובר איך להתמודד עם משברים ומה זה משבר ואיך לצאת מזה אבל עשיתי את זה באופן כללי שכל אחד יוכל לצאת ממשבר ולא משנה איזה משבר וכולנו בסופו של דבר עוברים משברים אם זה בעבודה, אם זה בזוגיות, אם זה חס וחלילה בן משפחה נפטר ולוקחים את זה קשה וצריך לדעת איך לצאת מזה ולמצוא בעצם את הייעוד שלנו".
"הייתי ילדה ביישנית שחששה להשמיע את קולה מפחד"
כאמור, עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר לאוחנה היו התמודדויות חברתיות לא פשוטות כפי שהיא חושפת בגילוי לב בספר עצמו באופן מעורר השראה. "תמיד הייתי ילדה שקטה וביישנית, נמנעתי מאור הזרקורים ונחבאתי אל הכלים. חוסר שביעות רצון מהמראה החיצוני שלי והרגשה שאיני מקובלת בחברה ליוו אותי בכל צעד. הייתי הילדה שישבה בפינת הכיתה והתבוננה מהצד, חששה להשמיע את קולה מפחד שדעתה לא תתקבל או תזכה ללעג. התחושה שאף אחד לא האמין בי הייתה כבדת משקל על כתפיי הצעירות. בכל פעם שניסיתי לצאת מהקונכייה שלי נתקלתי במבטים ספקניים או בהתעלמות. בנחישות שקטה החלטתי להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמי, שאני שווה יותר מהתוויות שהדביקו לי" היא מתארת.

"במהלך השנים בחרתי לקחת את חיי בידיי. השירות הצבאי שלי היה משמעותי, ובו נאלצתי להתמודד עם אתגרים שדרשו ממני לצאת מאזור הנוחות שלי. לא הסתפקתי בתואר אחד, השגתי שני תארים. כל אחד מהם מסמל ניצחון אישי על הפחדים ועל הספקות. התחלתי לחקור לעומק נושאים כמו ביטחון עצמי, ערך עצמי והתפתחות אישית. במשך עשור שקעתי בלמידה, בקריאת ספרים ובהשתתפות בסדנאות, במטרה להבין את משמעות החיים ולגלות את ייעודי האמיתי".
ואז הגיע בוקר שמחת תורה, מתקפת הטרור שפתחה מחדש פצעים שעוד לא הגלידו לגמרי והובילו אותה לטפל גם בטראומה שהתפרצה בבת אחת. "אם עד אז סיגלנו לעצמנו יכולת להתמודד וידענו בדיוק מה צריך לעשות מהרגע שיש אזעקה, בבוקר השבעה באוקטובר התעוררנו למצב אחר לגמרי, מצב מפחיד ובלתי נתפס. זאת אומרת אם קודם ידענו שיש ממ"ד ויש כיפת ברזל שיגנו עלינו, כאן הפחד היה אחר לגמרי, ממש חוסר אונים מוחלט.
איך את מסבירה את זה שלא נזקקת לטיפולי חוסן לפני כן?
"כשאני חושבת על סיטואציות שהיו לי בשדרות מאז היותי ילדה קטנה תמיד ידעתי להתמודד, גם אם למשל תפסה אותי אזעקה כשאני בדרך חזרה מבית הספר ידעתי שבכל כמה מאות מטרים יש מגונית שאני יכולה להספיק להגיע אליה וככה למעשה למדנו להסתדר ואיפשהו לשלוט בפחד. יותר מזה, למדתי לתואר ראשון ותואר שני ובמהלך הלימודים הייתי מלווה ילדים שמתמודדים עם טראומה כתוצאה מהמציאות הביטחונית ומטופלים על ידי חוסן. במסגרת פרח הייתי מלווה אותם, מקשיבה לקשיים שלהם והיית מנסה להשרות את הביטחון שהיה לי להתמודד עם המציאות. בסוף לצערי אף אחד לא חסין בשדרות. אם עד לפני השבעה באוקטובר מעולם נזקקתי לטיפולים, אחרי השבעה באוקטובר המציאות השתנתה ואין אחד כנראה שלא נזקק לטיפול"
פוסט טראומה שכנראה נאגרה והתפוצצה בבת אחת?
"בדיוק, אצלי כמו אצל לא מעט תושבים הטראומה היא מתמשכת, זאת אומרת היא תמיד הייתה ברקע אבל כל הזמן המשכנו הלאה וככה במשך יותר מ-20 שנה, חווינו סבב הסלמה, התאוששנו וחזרנו לשגרה ואז שוב הסלמה ושוב שגרה. אחרי השבעה באוקטובר לפחות אצלי כל הטראומה שנאגרה לאורך השנים התפוצצה בבת אחת והבנתי שהפעם אני חייבת טיפול".

תשתפי אותנו בחוויות שלך מהשבעה באוקטובר?
"בבוקר כמו שכולנו יודעים מתעוררים לאזעקות ורקטות בשעה 06:30, בהתחלה כמובן אף אחד לא הבין מה באמת קורה אבל מהרגע ששמענו את קולות הירי ההרגשה הייתה אחרת. יותר מאוחר הדלקתי טלוויזיה מה שאני לא נוהגת לעשות בשבת כי הרגשתי שקורה משהו אחר שהוא ברמה של פיקוח נפש, במיוחד ששמענו צעקות בערבית ברקע, הבנו בעצם שיש היתקלויות קרוב אלינו עם מחבלים. היו גם צעקות של שכנים להיכנס לממ"ד, זה היה בלתי נתפס שזה הגיע אלינו, לא האמנו שזה אפשרי בכלל שמחבלים יגיעו לכאן. גם בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שזה יכול לקרות".
איך זה השפיע אלייך?
"בניגוד לכל השנים שידעתי איך להגיב איך להתמודד כי הרי אתה פתאום מבין שלא משנה מה תעשה גם אם תהיה בממ"ד אין לזה באמת פתרון. הפתרון היחיד זה להתפלל לקב"ה ולקוות שלא יקרה כלום. אחרי שלושה ימים שבהם לא אכלתי, לא הצלחתי לעצום עין, התחיל הפינוי מהעיר. ברגע שהגענו למקום הפינוי בירושלים לכאורה יכולתי לנשום לרווחה והייתי בטוחה שהאירוע הזה כמו כל אירועי הטרור של ירי הרקטות לאורך השנים, חולף והוא אפילו תיכף מאחוריי. הרגשתי שאני במקום בטוח וזה יאפשר לי לחזור לעצמי".
ואז את מגלה שלא כך הם פני הדברים?
"אני תוך ימים בודדים מבינה שהפעם זה מורכב. הגעתי להבנה שכל החרדות והפוסט טראומה זה רק התחיל אצלי. בעצם כל מה שאגרתי במשך 20 שנה של מציאות ביטחונית מתפוצץ לי בפנים. כמה שניסיתי להיות חזקה כל השלושה ימים האלו לא נשאר לי מקום לעצמי להתפרק רגע. ואז התפרקתי והבנתי לראשונה בחיי איך זה מרגיש התקף חרדה. אני פתאום רועדת בלי שליטה, מרגישה כמו פלאשבקים. זה הרגע שאני גם מבינה שאני חייבת לטפל בעצמי".
הטיפולים שהולידו את הספר
כולנו בשדרות מחפשים את תמונת הניצחון אחרי מה שעברה העיר. במקרה של אוחנה שבראשית אוגוסט תינשא לבחיר ליבה, אפשר לומר שזה סוג של ניצחון, גם בשל הדרך שעברה וגם בשל העובדה שהיא נשארת כאן בשדרות להקים את ביתה- אם תרצו, התשובה הכי טובה לטרור.
היא כותבת בספר: "ב־7 באוקטובר 2023 התעוררתי למציאות חדשה ומטלטלת. המלחמה פרצה, והביאה עימה תחושות של חוסר ודאות ופחד קיומי לגורלי ולגורל משפחתי – שמענו את המחבלים מתקרבים, וחששנו לחיינו. באותה תקופה חוויתי גם פרידה כואבת, שהותירה אותי שבורה וריקה. השמנתי, והאהבה העצמית שהצלחתי לבנות בעמל רב התפוגגה. התשוקה לעבודה נעלמה. נראה לי שהעולם סביבי התמוטט, והכאב היה בלתי נסבל. עם זאת ולמרות הכאוס לא ויתרתי לעצמי. ניצתה בי אש קטנה של תקווה. הבנתי שהדרך היחידה לצאת מהתהום היא להאמין בעצמי מחדש. פניתי לכלים ולתובנות שצברתי במהלך השנים, והתחלתי ליישם אותם בחיי היומיום שלי. צעד אחר צעד בניתי את עצמי מחדש".
בנית את עצמך מחדש בזכות הטיפולים?
"לחלוטין כן. התחלתי ללכת לכל הטיפולים שאפשר ללכת. באמת טיפלתי בעצמי בכל סוגי טיפולי החוסן, אמרתי לעצמי שאני חייבת לנצח את זה ולא להישאר ככה, לשקוע לתוך החרדה והדיכאון. כל טיפול שהלכתי מצאתי את עצמי כותבת על מה שעברתי וכל מיני תובנות מה למדתי בטיפול הזה ומה למדתי בטיפול הזה. עצם הכתיבה זה עזר לי לעבד את החוויה ואת הטיפול עצמו ואני מבינה שזה ממש עוזר לי".

למה בעצם ישבת לכתוב, לא מכיר הרבה אנשים שעושים את זה?
"רציתי שכל סוף טיפול לקחת מזה משהו ושזה לא ישכח לי כי בסוף כל טיפול תמיד היו משימות שהייתי צריכה לבצע עד לטיפול הבא, תוך כדי עלו לי כל מיני תובנות עם עצמי ושיעורי הבית שאני צריכה לעשות, אז הייתי תמיד כותבת את זה כדי שאני לא אשכח וזה לא ימחק לי. אחרי כל טיפול חוסן הרגשתי שהכתיבה עוזרת לי לטפל בעצמי".
מה הוביל אותך להחלטה להפוך את זה לספר עם 117 עמודים?
"פתאום אני מבינה שיש לי הרבה תוכן במחברת ושאני חייבת, לא לשמור את זה רק לעצמי. אני עשיתי את זה בעיקר בשביל שעוד שדרותים שבאמת מרגישים ככה בעקבות המציאות הביטחונית שחווה פה לאורך השנים ובפרט אחרי השבעה באוקטובר, יבינו שזה לא הסוף ושאפשר להתרומם. אני בחרתי אחרי מה שקרה לקחת את זה ולהתעצם מזה".
מה התובנה הכי משמעותית שיצאה מהספר?
"אחת התובנות המשמעותיות שיש לי מתהליך הכתיבה שהוליד בסופו של דבר את הספר, זה שצריך לחיות את היום ואם אתה רוצה לעשות משהו תעשה אותו כאן ועכשיו ואל תגיד "עוד שבוע", "עוד חודש", "עוד שנה". בדיוק כמו ההחלטה שקיבלתי להוציא ספר. לא ידעתי בהתחלה אם אני אוציא אותו אבל אמרתי לעצמי "כמו שקרה המקרה הזה עם המחבלים את לא יודעת מה יהיה מחר", תחשבי כאילו היום זה היום האחרון שלך".
בנוסף, היא כותבת בספר: "כיום, בזכות הכלים שרכשתי ויישמתי, אני מאורסת לאהוב ליבי, אדם שרואה אותי באמת ומקבל אותי כפי שאני. חזרתי למשקל שבו אני מרגישה בריאה ומאושרת. אני מרגישה יפה, שלמה ואהובה. החרדות, שבעבר שיתקו אותי, פחתו משמעותית. אני חיה בהגשמה עצמית, עוסקת בעבודה שממלאת אותי סיפוק, ואוהבת את עצמי ואת חיי כפי שהם. המסע שעברתי הוכיח לי שאף אחד מאיתנו אינו באמת לבד. כולנו מתמודדים עם אתגרים ומשברים, אך יש בנו כוח להתגבר עליהם. בספר זה אני חולקת איתכם את התובנות, את הכלים ואת החוויות שלמדתי ואספתי לאורך הדרך, במטרה לסייע גם לכם במסע האישי שלכם".
מנערה ביישנית שברחה מאור הזרקורים, להיות חשופה בספר, זה חתיכת צעד הייתי אומר?
"לכל בנאדם באופן טבעי קשה לו לבוא לשתף את הדברים הפחות טובים שקורים לו בחיים. את הדברים הטובים תמיד כייף וקל לשתף אבל הדברים המורכבים פחות. כאן החלטתי שאני משתפת את התהליך שעברתי בחיים כדי שזה יגיע לאנשים שנמצאים באותה סיטואציה. בסופו של דבר מה שהכי חשוב לי בהוצאת הספר זה שזה יעזור לאנשים. מספיק שאחד יקרא את זה ויגיד "וואלה זה עזר לי" זה שווה את זה".
יש הרבה בעלי תפקידים בתחום הטיפולי שמעידים- העיר חזרה לעצמה פיזית אבל אנשים עדיין כבויים?
"אני שומעת את זה הרבה ואני שואלת גם אנשים, אם חזרתם לעצמכם ואיך אתה מרגישים, אז אני נתקלת הרבה בתשובה "תשמעי זה לא אותו הדבר". כשאני שואלת למה אז עונים זה גם בגלל הפיצוצים שנשמעים פה כל היום, המלחמה שעדיין לא הסתיימה והעובדה שבסוף יש מקומות בשדרות שמחזירים אותם לאותו בוקר, אנשים שהכירו ונרצחו. בסוף, קרה כאן משהו טראומתי שילווה אותנו עוד הרבה שנים לצערי אבל לצד האירוע המטלטל הזה אני רוצה לקוות שכל אחד ימצא את הכוחות להביט קדימה ושהזמן יעשה את שלו".