לעיר שדרות בכדורגל יש לא מעט סמלים, אחד מהם דווקא לא מכר הדשא- דוד אסולין הלך השבוע לעולמו לאחר מחלה קשה. יהי זכרו ברוך!
"גבאי תגיד אני אזכה כשאני בחיים לראות משחק באצטדיון החדש?" פנה לעברי לפני מספר חודשים דוד אסולין כאשר התכונן לישיבה על כיסא שהיה מביא באופן קבוע מהבית הסמוך למגרש הכדורגל הישן. אני למען האמת כבר התעייפתי לענות על השאלה אז השבתי לו "בקרוב מאוד", "את התשובה הזאת אני שומע עוד מתקופת בוסקילה, רק בשדרות זה יכול לקרות, אצטדיון קטן שלוקח עשר שנים לבנות" הסביר בחיוך.
דוד אסולין למי שלא מכיר היה נוהג בקביעות במשך עשרות שנים לצאת מחצר הבית שלו כדי לצפות מעבר לגדר בקבוצת הכדורגל העירונית. "אני מסודר, יש לי מגרש מאחורי הבית לא צריך ללכת רחוק כדי לראות משחק" הסביר לי פעם בחיוך, "אני זוכר את כל התקופות של שדרות בכדורגל, בעצם מאז שאני מתגורר כאן יותר משלושים שנה אני עוקב מקרוב אחרי הקבוצות שלנו, לא מחמיץ אף משחק בית. אני זוכר את התקופות של הפועל עם האחים עזרן ואת יציע האוהדים המאולתר שהקמנו עם השכנים כדי לראות מלמעלה משחקים. לצערי האווירה שהייתה פעם נעלמה אבל אני מבחינתי ממשיך ליהנות גם אם הקבוצה לא משהו והמגרש גרוע והצפייה מאחורי גדר".
בשנה האחרונה התמודד אסולין עם מחלה קשה, הוא אף עבר ניתוח ועדיין היה מקפיד להגיע למשחקי הקבוצה עד החודש שעבר אז שיחקה הקבוצה את משחקיה האחרונים במגרש המיושן. כל מי שהיה מגיע למגרש הישן היה יודע כי מקומו של אסולין מאחורי הגדר בקרבת ספסל הקבוצה. גם בתקופות שבהם המשטרה החליטה לסגור את הגישה מאחורי השערים הוא היה צופה בקבוצה מחצר ביתו.
אסולין היה מסוג האוהדים האכפתיים, כזה שגם המאמנים שאימנו לאורך השנים הכירו וידעו זאת כשהם שמעו את הערותיו המקצועיות מעבר לגדר. מה שכן הוא לא היה חוסך בנזיפות לעבר השופטים שהיו מקפחים את הקבוצה.
ובחזרה לתחילת המאמר: כל רצונו של אסולין שהיה צופה במשך שנים במשחק כדורגל מעבר לגדר היה לראות משחק כדורגל במו בנאדם נורמלי בשנת 2018. לצערנו הוא לא זכה לזה כי האצטדיון נפתח רק במשחק הליגה האחרון של הקבוצה אליו לא הגיע בשל מצבו אבל את אסולין שיישאר תמיד האוהד שמעבר לגדר צריך לזכור ולא לשכוח כי יהיה קשה למצוא היום אוהדים מהסוג שלו. יהי זכרו ברוך!