במשך 4 שנים ניהלה דנה אלימור מאבק ממושך במחלת הסרטן, למרות האופטימיות שפיזרה לסביבתה ביום שני בלילה היא הלכה לעולמה לא לפני שהגשימה את החלום-לחגוג לביתה אמלי בת מצווה.
כשדנה אלימור ז"ל נכנסה בחודש אפריל למשרדי 'דין וחשבון' להצטלם בסטודיו שלי קשה היה שלא להישאב מייד לאופטימיות שהיא הקרינה, הייתה בה הילה מיוחדת מתובלת באצילות שקשה למצוא אצל בני אדם, כשהיא חייכה למצלמה קשה היה לחשוב בכלל על האפשרות שהיא לא תנצח את המחלה הארורה שהתגלתה דווקא ברגע מאושר שבו הביאה חיים לעולם. לכל אורך הדרך, מהראיון הראשון שקיימתי איתה לפני 4 שנים לאחר שבסיבוב הראשון של המחלה 'דין וחשבון' נרתם לחגיגת בת מצווה לביתה הבכורה מישל, דרך ההחלטה האמיצה שלה ליטול חלק בפרויקט אופנה מיוחד שלנו שייזמה הסטייליסטית יסמין גבאי ובו 4 נשים משדרות שהתמודדו עם המחלה הצטלמו וחשפו את סיפור מאבקן. אפשר לומר שזה היה הפרויקט המרגש ביותר והמשמעותי שבו לקחתי חלק, פרויקט שמקבל היום משמעות גדולה כי כל מילה שאמרה שם דנה על אף הסוף העצוב מתארת התמודדות אמיצה ונותנת לא מעט כלים כיצד להתמודד. "אני לומדת לראות בכל מה שקורה לי הזדמנות מצוינת להפטר מישן ולהתחדש, לצמיחה אישית, לפתיחות לב, לאהבה ולחמלה" הסבירה אז בראיון שערכתי איתה "אני בוחרת לקחת את מחלתי כמורת דרך שמאירה לי את המקומות החשוכים חסרי אנרגיה וחיות. היא לימדה אותי לאהוב את החיים ולקבל אותם ואז היה מגיע השינוי הרצוי.היא שמשה לי כמצפן פנימי למצוקות וקונפליקטים לא פתורים לפחדים וחוסר שקט נפשי. אני מתחילה להיות ערה למי שאני באמת ולא מה שספגתי מההורים מהסביבה מהחברה, אני לומדת לחיות את הרגע הזה משחררת את העבר ואשליית העתיד שמלא בסבל ופחד".
רצה הגורל והמחלה חזרה שוב לגופה של דנה, היינו משוכנעים שהיא תתמודד שוב בגבורה ותנצח, היא לכל אורך הדרך שידרה עוצמה בלתי רגילה, חוזק נפשי מדהים וממש לא ביקשה רחמים, רק שממש הזדקקה לסיוע היא התייצבה שוב לבקש מהתושבים מימון לטיפול תרופתי בחו"ל. "אני מרגישה שזאת ההזדמנות האחרונה שלי ומנסה לשמור על אופטימיות" היא אמרה בחודש דצמבר האחרון, אני שומרת על אופטימיות ומאמינה שבזכות אנשים טובים נצליח לגייס את הכסף. מבחינתי אין אפשרות אחרת, הילדים שלי לא יכולים להישאר בלי אמא, הם צריכים אותי".
לאחרונה כנראה שגם היא הרגישה על אף האופטימיות הגדולה שהסוף מתקרב, ביום ראשון שעבר בערב באולמי אחוזת רפאל בשדרות התגשמה המשאלה שלה- משאלה שביום שני בערב הפכה למשאלתה האחרונה. בכוחותיה האחרונים היא התייצבה לחגיגת בת מצווה לביתה 'אמלי', גם הפעם היא הראתה לכולם כמה שהיא אישה אמיצה, מיוחדת במינה. נותר לנו רק להביט בתמונות שלה מהסטודיו כשהיא לבושה בלבן ולהצטער שהיא הסתלקה מאיתנו. המקרה שלה מגמד הכל, תשאבו ממנה את המסר שהיא ביקשה להעביר, תתעסקו באושר ולא בכעס, אל תבזבזו את החיים על שטויות, תנצלו את החיים לשמחה והנאה.
יהי זכרך ברוך, אישה אמיצה!
תהילה לב, שותפה לפרויקט האופנה של 'דין וחשבון' נפרדת:
דנוש שלי….
האם אמיתי שהגיע רגע ההספד?
אמן שתעני לי בתגובה… אמן שאראה שיחה נכנסת ממך בצג של הטלפון… אמן שאראה הודעה ממך. אני רוצה להאמין שזה חלום רע…שהרגע הזה שהתבשרתי שעזבת את העולם, זה רגע של בדיחה גרועה.אני בדיוק יושבת וממתינה לרופא, שאגתי פה צרחה…. כולם פה מסתכלים עליי ואני בוכה מעצב, תסכול ותחושת אכזבה.
זוכרת איך היכרנו, דנוש?
הכל התחיל מהכתבה הנפלאה לעיתון של דין וחשבון… זה היה לכבוד חג הפסח, התיישבנו אצל הספר כדי שיארגן אותנו לצילומים, הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו בלי להכיר. זה היה חיוך של 2 נשים שיודעות אחת על השנייה דבר אחד… החלמה מסרטן. לאט לאט החלפנו כמה מילים…. ואז הגענו לחדר הלבשה. את חשפת בפני את הקעקוע שאיתו כיסית את הצלקת, ואני הראתי לך את הפגמים שלי. ומשם יצאנו עם חברות מדהימה. הקשר נשמר והיינו מדברות כמעט כל יום…
ואז הסרטן תקף את שתינו באותה תקופה, סיפרת לי על כך שהסרטן חזר לחייך, וחודש לאחר מכן התבשרתי גם אני בסרטן שתקף אותי בשנית. פשוט דיברנו כל יום, ואת ניסית לחקור מה קרה איתי בזמן אחרון כדי לנסות להבין מה הסיבה לחזרה.
דאני זוכרת שבאתי אליך אחרי טיפול הקרנות קשוח… עשינו שאכטות ודיברנו עמוקות על אנרגיות ותת מודע.
את היית מאוד רוחנית ותמיד רצית את טובת הסביבה.
זוכרת את הגו'ינט שהחזקת ביד…. ואז אמרתי לך "דנוש, את צריכה לנהל סדנה לחולים ולמחלימים מסרטן…יש לך יכולת הרגעה, את עושה נעים לנפש" ואת נתת שאיפה לגו'ינט ופתאום ראיתי דמעות של התרגשות בעינייך.
אמרתי לי "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו, אני כל כך רוצה את זה".
זיהיתי כאן מטרה חשובה, זיהיתי כאן מקור כוח שיכול להניע אותך ודיברנו על זה בכל היזדמנות אפשרית.
דמיינו אותך מרצה, מול עשרות/מאות מחלימים וחולים אונקולוגיים…. ואני בין הקהל מתרגשת, עוצמת עיניים ושואבת את האנרגיות הטובות שאת מקרינה.
ביקרתי אותך באיכילוב…. ראיתי אותך בלי שיער, מנסה לחייך תוך כדי הסבל, ואז הפעלתי את הקסם האינפנטילי שלי וגרמתי לך לצחוק.
היתה שם אחות אונקולוגית כוסית ופוסטמה בו זמנית… ואת צחקת מאיך שאני מתארת לך את המשיכה שלי כלפיה ואת הבדיחות שאני מריצה עלייה אחרי שהיא ניסתה לתת לך פרמין תוך כדי שאת מקיאה. אני חיבקתי אותך… ואת עטפת לי את המותן ב 2 ידייך… ולמרות שהיית נורא חלשה הרגשתי איך שאת מנסה לחבק מכל הלב.
עמדנו ככה מספר רגעים, אמרת שזה בריא, שחיבוק מרפא, אז התעכבנו עוד קצת עם החיבוק הנפלא… ניצלנו כל רגע בחיבוק הזה. לבסוף נתתי נשיקה לראשך שכבר היה נטול שיער ויצאתי מהמחלקה האונקולוגית של איכלוב עם רגשות מעורבים.
דנוש, הבטחת לי שתהיי חזקה, הבטחת לי בין כל השאכטות שלנו שתעזרי לחולים אונקולוגיים דרך הסדנאות שלך… הבטחת לי ולמשפחתך שלא תכנעי….אז למה דנוש???למה עזבת???את יודעת? את כבר חסרה לי!!!!!
ידעתי שזה יהיה כל כך קשה וכואב.
עכשיו כבר אין לי איזון רוחני…. אני כועסת, אני מלאת שנאה להוא למעלה….אני רמזור משתולל של רגשות.
את היית מנת הגו'ינט האמיתי לנפש שלי, היית חברה נהדרת, אמא נהדרת, אישה נפלאה ומלאך בחייך ובמותך.
דנוש שלי…. אני כבר מתגעגעת… הלוואי ואחלום עליך הרבה, אמרת שאפשרי לשלוט בחלומות דרך התת מודע, אמרת שזה עולם שמסונכרן עם עולמנו… אז אני רוצה אותך בעולמי ובליבי תמיד, חברה יקרה ואהובה שלי.
מקווה שאת כבר לא סובלת מכאב והקאות….
יש לך ולזכרך מקום נצחי בליבי. אגיע לבקר אותך בביתך הנצחי, אבכה על המצבה שלך וספר לך על מה שעובר עליי…. את לא תחמקי ממני כל כך מהר, ואני גם יודעת שתהיי לצידי גם מרחוק. תדעי לך שאין אנשים כמוך ולא יהיו. סליחה שלא הצלחתי להיות איתך ביומך האחרון, אבל הספקתי להיפרד ממך פיזית במפגשנו האחרון. תודה לך על הכל דנה שלי….
תודה על מה שהיית בשבילי, על התמיכה שהענקת לי בעת החולי שלי למרות שחלית בעצמך, והיית לי לאוזן קשבת בכל הסיבוכים שאני חווה היום, שנתת לי את החיבוק הכי חזק שלך גם כשהיית חלשה ומיוסרת. אני אוהבת אותך אחותי הגדולה, חברת נפש.
יהי שלום, דנה… יהי זכרך ברוך