אם יש תחום שהצורך שלו הפך להכרחי ביותר עבור רבים מאיתנו מאז התפרצה לחיינו לפני כשנה ועשרה חודשים מגפת הקורונה זה הכושר הגופני במרחב הציבורי. אז נכון, גם לפני פרוץ הנגיף אפשר לראות בעיקר בחודשי האביב-קיץ את עם ישראל יוצא לפעילות הליכה ברחבי הערים, חלקם בשביל הבריאות, חלקם בשביל הדיאטה וחלקם גם בשביל הנפש שהפכה כלואה תקופה ארוכה בחסות הקורונה. "בימים שבהם אסור היה לפגוש חברים והיציאה מהבית הייתה מוגבלת עבור רבים מאיתנו הפעילות הגופנית הייתה נקודת אור" מסבירה מי שהפכה לסוג של גורו עבור נשים רבות באזור שדרות, נתיבות, אופקים וישובי העוטף. "אני מלווה כבר הרבה שנים קבוצות ריצה ואין ספק שתקופת הקורונה שהפכה למאתגרת עבור כולנו חידדה לנו את הצורך של פעילות גופנית. גם מי שלא עשה קודם פעילות הבין את הצורך לכן אני אומרת גם אחרי שחזרנו לשגרה המוכרת של עבודה ומשפחה חייבים לפנות זמן לטובת פעילות גופנית".
בשנים האחרונות יש לציין המודעות לפעילות גופנית עלתה משמעותית, יותר ויותר יוצאים להליכה בכבישים העוקפים של הערים. עבור מי שלא מצאה פרטנרית והעדיפה לוותר, הוקמו קבוצות הליכה/ריצה. מי שהפכה לסוג של חלוצה באזורנו היא מגי לוי, תושבת קיבוץ רוחמה שבשער הנגב. "זה התחיל בערך לפני עשר שנים אחרי שנכנסתי לתחום למדתי את התחום, פרסמתי בקיבוץ שאני מקימה קבוצה ככה בשביל הכיף והייתה היענות יפה" היא מספרת, "בהמשך מישהי פרסמה באופקים בפייסבוק אם יש קבוצת ריצה ותייגו אותי. אמרתי שאני מוכנה להגיע אם תהיה היענות ובאמת גיליתי שהמון נשים זקוקות לזה גם בנתיבות, גם בשדרות . אין ספק היום יש הרבה יותר מודעות ואני גאה לקחת חלק בזה".
ההחלטה לעזוב את העבודה התובענית
לפני שמגי לוי הגיעה לתחום קבוצות הריצה ורכשה ידע נרחב כיצד לתת מענה רגשי טיפולי באמצעותו היא הייתה צריכה לעבור כברת דרך ארוכה כדי לעסוק בתחום שהפיח בה חיים חדשים.
לדרום היא הגיעה כדי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון משאבי אנוש ומדעי ההתנהגות לאחר מכן הקימה משפחה ועברה להתגורר בקיבוץ ארז, משם נדדה לקיבוץ מפלסים עד שמצאה את ביתה בקיבוץ רוחמה. "הייתי במסלול הבטוח, לימודים באוניברסיטת בן גוריון, משפחה וקריירה. הגעתי לתפקיד בכיר במפעל ובסך הכל לא היה לי על מה להתלונן, בדיוק מה שמייחל לעצמו כל אדם קריירה מצליחה ומשפחה" מספרת על תחילת הדרך.
קבוצת הריצה של שדרות. צילום: יח"צ
אחרי לימודיה נכנסה לעבודה במפעל הכבלים סינרג'י המוכר לכל שדרותי מהעבר כמפעל כבלי ציון, היא טיפסה עד לתפקיד סמנכ"לית משאבי אנוש באחת התקופות הקשות שידע המפעל שמעסיק עד היום עשרות מתושבי שדרות והסביבה.
מה לא היה טוב שהחלטת לעזוב?
"מדובר היה בתפקיד תובעני מאוד שהצריך ממני לעבוד כמעט מסביב לשעון כי גם כשהייתי חוזרת בערב מהעבודה היו עוד שיחות טלפון סביב העבודה. הרגשתי די טוב עם זה לאורך השנים, תמיד עבדתי במרץ אבל בשנה האחרונה שלי שם התחלתי להרגיש שחיקה, הגעתי כל יום הביתה מאוד עייפה ומאוד מותשת, אפילו מדוכאת למרות שעל פניו, הייתי במקום נכון מבחינת קריירה".
איפה הרגשת בעיקר את הקושי אם את נמצאת במקום עבודה בסך הכל טוב?
"בבית היו לי ארבעה ילדים קטנים שבקושי היה לי זמן פנוי אליהם כי רוב הזמן אני במקום העבודה. בכלל זו הייתה תחושה מוזרה כי מצד אחד אני במקום בטוח שבו אני מרגישה בטוחה ומסופקת במקום העבודה ומצד שני כשאני מגיעה הביתה אני מותשת מזה. בשנה האחרונה עד שעזבתי משהו בנפש שלי התחיל להרגיש קושי גדול, זו הייתה נורה אדומה שאסור היה לי להתעלם ממנה. היה לי ברור שאני צריכה לעשות משהו עם זה".
מה הפיתרון שמצאת?
"בהתחלה חיפשתי משהו שיכול להקל עליי ומצאתי שפעילות ספורטיבית יכולה להיות מאוד אפקטיבית לשחרור מתחים רק שהייתי צריכה למצוא לזה זמן. מאחר ואחר הצהריים זה היה בלתי אפשרי כי אני חוזרת מאוחר, כל בוקר בשעה 5 התעוררתי לאימון, גם כאן הייתה הקרבה ונחישות כי הייתה צריכה להוסיף עוד פעילות לעומס הקיים אבל לפחות זה היה לפנות זמן למשהו שהוא עבור עצמי".
יכול להיות שזה עניין של סדר עדיפות הרי אפשר לשלב פעילות גופנית עם עבודה תובענית?
"כשאתה שכיר בעבודה תובענית כמו שאני הייתי, לא היו לי הרבה אפשרויות כי יש שעות עבודה רבות, זו מערכת שדרשה ממני שעות, יש ישיבות הנהלה ולו"ז עמוס מהבוקר עד הערב כך שאין לי יותר מדי חופש לנהל לעצמי את הלוז איך שמתאים לי. בוא נאמר לא יכולתי לבוא להגיד היום אני לא יכולה להתעסק עם הודעות מייל והולכת בצהריים לאימון. לעומת זאת, כשאתה עצמאי יש לך אפשרות לנהל לעצמך את הלו"ז".
אם תחזירו את מגי לתיכון אפשר לומר ששיעור ספורט היה במקום האחרון בסולם העדיפות שלה. "אני זוכרת שעוד מבית הספר לא התחברתי לשיעור ספורט, תמיד ברחתי מהשיעורים האלה, וכאן בתוך מרוץ החיים אני מבינה שאולי זה מה שיכול לעזור לי" היא מספרת על ההחלטה לקחת את זה כמה צעדים קדימה. "בחרתי בפעילות גופנית כי אומרים שזה מעורר, משמח, משחרר הרבה מתח ולחץ. עכשיו אני בנאדם מאוד הישגי וחיפשתי ישר מטרות להציב לעצמי אז נרשמתי למרתון תל אביב כאשר לפני כן לא עשיתי שום פעילות. באמת השתתפתי במקצה קצר של 5 ק"ג ומאחת שלא עשתה כלום זה המון".
"יום אחד בגיל 39 קרה הקסם ששינה לי את החיים" היא מתארת את סיפורה באתר הרשמי, "גונבה אליי שמועה על מרתון תל אביב שחל בדיוק ביום הולדתי. באותו הרגע הצבתי לעצמי מטרה שנראתה בזמנו הזויה ובלתי אפשרית בעליל – אני ארוץ במרתון במקצה הקצר ביותר של 5 ק"מ. מאותו היום שקיבלתי החלטה, שכולם עוד ישנים התחלתי לרוץ דקה אחת בלבד ולמחרת הוספתי עוד אחת ולמחרת שלמחרת עוד אחת וככה חלפו להם הימים והאימונים עד ליום הגדול ביותר עבורי – מרתון תל אביב. הצלחתי לרוץ 10 ק"מ למרות שבפועל התכוונתי לרוץ רק 5 ק"מ. כאן נקודת הזינוק שלי לשינוי בחיים קיבלה משמעות אדירה!"
ממש תחושת ניצחון?
"זה היה מבחינתי פריצת גבול, לעומת יתר המטרות שהיו לי קודם שזה לימודים, קריירה ומשפחה שזה גם דורש המון השקעה אבל בריצה הרגשתי שאני יכול לפרוץ גבולות. זה לא היה מובן מאליו לרוץ 10 קילומטר אבל מאותו רגע אמרתי לעצמי שאם אני מצליחה לרוץ 10 קילומטר אני יכולה הכל. זה עשה לי שיפט גדול בחיים".
באופן סמלי, בדיוק שנה אחרי שיצאה לדרך עם עולם הריצה היא התפטרה ממקום העבודה שלה במפעל סינרג'י. "אני רואה פה את הקשר בין משהו שעשה לי כבר לא טוב למשהו שעשה לי המון טוב. היה לי רע בעבודה, כבר לא הרגשתי טוב עם העומס הזה, זו הייתה תחושה שאין לי שליטה על הזמנים בחיים שלי ושאני כל הזמן בעבודה. ברגע שעשיתי את הצעד הזה היה כמובן המון חשש בעיקר מהפן הכלכלי, בכל זאת תפקיד עם שכר גדול. לשמחתי קיבלתי תמיכה גדולה מבעלי שאפשרה לי לעשות את הצעד הכי מתבקש בחיים שלי".
צעד שרבים חוששים ממנו?
"נכון כי רבים מאיתנו חוששים לעשות צעדים גדולים ומה שעשיתי הוא סוג של הימור. זה יכול היה להצליח ויכול שלא להצליח באותה מידה. אל תשכח שהייתי בעבודה שזה המקצוע שלי, תחום שאותו למדתי באקדמיה ושוב אהבתי את העבודה, לא שהייתי בעבודה שלא אהבתי אבל הייתי חייבת לעשות שינוי כי כבר לא היה לי טוב מבחינת העומס והלחץ הגדול".
ריצה טיפולית במקום ישיבה אצל פסיכולוג
מגי, כפי שכבר הספקתם להבין לא רק התמכרה לריצה, היא החליטה להפוך את זה למקצוע שבו היא תוכל לסייע לנשים אחרות. "הגעתי למסקנה שכאשר אישה מתחילה לרוץ קורה לה משהו טוב. הריצה גורמת למוח להפריש אנדורפינים, מגבירה מוטיבציה ועושה מצב רוח טוב ואם יוצאים מהבית שלוש פעמים בשבוע זה עושה המון טוב גם בריאותית וגם נפשית" היא מסבירה.
הרבה נשים עושות ספורט בשביל הדיאטה?
"זה טריגר מאוד חזק. יש הרבה בנות שמתחילות בשביל הדיאטה. יש את אלו שעושות פעילות רק בשביל הדיאטה ולא תמיד זה מחזיק מעמד ומה שאני רוצה שיקרה זה שבנות יתאהבו בריצה. כל תחביב או כל ספורט אם אתה אוהב אותו- אתה תמיד ותמשיך ואם אתה שונא אותו אתה יכול להחליט שאתה עושה תקופה מסוימת ובסוף אתה תפרוש".
במקרה שלך, החלטת ממש להתמקצע בזה.
"מייד כשעזבתי את העבודה במפעל החלטתי ללמוד קואצ'ינג NLP ומאמני ריצה, החלטתי ממש להשקיע בזה ובאמת מצאתי שהתחום שלי זה השילוב בין הפיזי למנטלי-ריגשי. אני לא מאמנת ריצה רגילה, החזון שלי זה דווקא לגרום לנשים רגילות להצטרף למסע כזה ולא לאצניות או חובבות ריצה, חלקם עצמאיות, חלקן שכירות שהן לא מאמינות שהן מסוגלות לרוץ, שהן חושבות שאין להן זמן. המסר שלי לנשים שאם אני יכולתי בתפקיד תובעני לעצור הכל כדי להקדיש זמן לפעילות גופנית גם הן יכולות.
מה זה אומר בעצם שילוב של ריצה וקואצ'ינג?
"הריצה היא כבר לא המטרה אלא האמצעי, כמו שבנאדם יש לו קושי או אתגר והוא בוחר לגשת לאיש מקצוע, אפשר לעשות את הטיפול בתנועה שזה אומר שזה טיפול פרטני גם לגברים וגם לנשים, הולכים ומדברים ומתחילים ללמוד לרוץ, זה מתנהל בקצב נוח, בדרך הזו בעצם משתחררים חסמים, היא הרבה יותר מהירה לשינוי מהדרך המוכרת לכולנו. מבחינה פיזיולוגית כל ההגנות במהלך ריצה משתחררות, בנאדם מתחיל להיות פתוח ולשחרר בלי שהוא בכלל שם לב. כשאתה מדבר תוך כדי תנועה קורה משהו, המוח חושב יותר מהר ונותן להגיע בקלות לשורשים של הבעיה ומה שקרוה בדרך הזו, מצד אחד יש שיח על הבעיות ומקביל יש עבודה על כושר פיזי.
בשנים האחרונות הצליחה לוי להקים חברה גדולה שמתפרשת בכל הדרום, את האג'נדה שלה היא מנחילה כבר בגני הילדים ובתי הספר. "תוך כדי הלימודים הגעתי להבנה שיש צורך אמיתי להכניס תכנים רבים במוסדות החינוך ובנינו תוכנית מדהימה לגנים ובתי ספר. קראתי לחברה "תנועה בקצב" והיא למעשה נותנת מענה של שיעורי תנועה וספורט בגנים ובתי הספר בדגש על אזור הדרום, אני מעסיקה כ-40 מורים".
פעילות למען העלאת מודעות לסרטן השד. צילום:
בחזרה לקבוצת הריצה של מגי. בשנה האחרונה היא יצרה מספר שיתופי פעולה מרגשים במיוחד בשדרות. כך למשל, בימי הזיכרון לשואה ולגבורה וכן לחללי מערכות ישראל היא קיימה בשיתוף עם עיריית שדרות את "רצים לזכרם", "אלו היו אירועים מרגשים במיוחד" היא מספרת. "אירועי ספורט עם משמעות מאוד ערכית. חייבת לציין את שיתוף הפעולה המלא והפורה במיוחד עם אופיר אסולין מאגף ספורט ואירועים".
בשבועות האחרונים היינו עדים לעוד 2 אירועים משמעותיים בהשתתפות קבוצת הרצות של מגי. בסופ"ש האחרון הם לקחו חלק במרוץ נתיבות, אבל קודם לכן במיזם "גמאני רצה" לטובת העלאת המודעות של סרטן השד. "אני מאמנת בהתנדבות נשים בקבוצת גמאני רצה, קבוצה של מחלימות מסרטן וחודש המודעות העולמית על מנת לעורר מודעות ללכת להיבדק. בשדרות קיימנו פעילות ממש מרגשת עם חברות הקבוצה, אם הצלחנו להעלות את המודעות זה שווה הכל. פגשתי גיבורות. יש לי בקבוצה אישה שהיא חולה במצב לא פשוט והיא מגיעה לכל האימונים, היא בפירוש השראה לכל הנשים".