נתן מימון מהצמד האייקוני המקומי של שדרות "חולה את נתן" זקוק להתגייסות הציבור לשיקום הבית שנשרף. בסוף המאמר פרטים לסיוע מול בני המשפחה.
לפני כעשרים שנה עברתי להתגורר בשדרות. הייתי אז סטודנט צעיר במכללת ספיר, אחד שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו. אז כדי לממן את הלימודים עבדתי בלילות בחנות ה-Yellowשל תחנת הדלק באזור התעשייה, ובה זכיתי לפגוש את אנשיה המגוונים והחמימים של העיר הזו. נשביתי בקסמם מיד, ונפשי נקשרה בנפשם. שדרות הייתה בעיצומו של משבר, אלו היו ימים שקדמו ל"כיפת ברזל", כשירי קסאמים בלתי פוסק גרר פגיעה פיסית ונפשית ובריחה המונית של רבים מתושבי העיר.
את חולה ואחיו נתן פגשתי באחת ממשמרות הלילה שלי, אי שם בשנת 2006 להערכתי. היה זה ליל שימורים רציני; בעקבות ירי קסאמים בלתי פוסק, אזעקות שחר אדום צווחו בלא הרף, מפעלים באזור התעשייה השכן נפגעו, החרדה הייתה בשיאה והרחובות היו ריקים. להפתעתי הגמורה, מתוך החשיכה והכאוס, הגיחה בקרטוע לתוך תחנת הדלק מכונית סובארו כחולה ש"ישבנה" כמעט וגירד את הכביש מעומס משקל שהונח עליה. המכונית חנתה מול החנות וממנה הגיחו שני גברים, במראה פרוע, ידיים מוכתמות גריז ופיח וערניים כאילו היה זה אמצע היום.
נתן נכנס ראשון, סוקר את החנות ושואל על המחירים, צלילי קולו והבעות פניו הבהירו לי שאין לו שום כוונה לקנות כלום. חולה (אהרון) אחיו נשאר בחוץ, מעשן. נתן פונה אלי: "תעשה קפה", ואני עונה לו: "אין בעיה". "אבל זה על חשבונך" אמר לי, ואני מודה שלרגע נבהלתי חששתי שהסיטואציה תדרדר כשאסרב. לקחתי הימור, וסירבתי. נתן חייך בנינוחות, הישיר מבט וענה לי : "למה אתה קמצן? זה על חשבונך? אתה יכול להכין לי בלי להעביר את זה בקופה". למרות שהוא צדק, צחקתי וסירבתי בנימוס. חששותיי מעימות התפוגגו כלא היו כשנתן בשלווה מוחלטת יצא החוצה, פנה לחולה וביקש ממנו חמישה שקלים לקפה. חולה, שכבר הבין כנראה את המהלך שנתן ניסה לעשות מולי, יצא מהרכב ונכנס אל החנות. פנה אלי: "אל תקשיב לו זה, הוא סתם חתיכת דפוק", פנה לאחיו בטון זועף אבל רך (יש דבר כזה, אצל חולה זה היה טבעי) ואמר: "למה אתה כל הזמן עושה לי בושות?!". הבנתי מיד שפגשתי שני אנשים לא רגילים, מיוחדים ומצחיקים לאללה. סירבתי לקחת מהם כסף, והכנתי לשניהם קפה. "על חשבוני".
שוחחנו קצת, והם סיפרו לי שהם מוסכניקים, שיש להם מגרש מכוניות ושהם סוחרים בברזל. "אנחנו הכי זולים בשדרות", אמרו לי. כסטודנט צעיר, שלכל שקל שלו יש כתובת ברורה, ומתנייד עם טרנטע מקרטעת משלו, שניהם הסתדרו לי כמו כפפה על היד. וכך, בכל פעם שהטרנטע הפצועה שלי הייתה נתקעת לי בכבישים בסביבה, התקשרתי לנתן וחולה, והתפללתי לקב"ה שלא יתנו לי להתייבש בשמש בזמן שאני מחכה- לפעמים תפילותיי נענו ולפעמים לא. נתן וחולה באמת היו הכי זולים בשדרות, תמיד נתנו פתרון מכני מאולתר מחלקים שהיו בבגאז' מכונית הסובארו הכחולה והמפורסמת (ככה הבנתי למה ישבנה תמיד איים להתחכך בכביש), ולפעמים כל מה שהיה נחוץ לטיפול זה איזו חבטה הגונה על אחד מחלקי הרכב הסוררים. נשבע בחיי, זה עבד. את התשלום על העבודה נתן היה גובה בסגנון גששי: "כמה אתה רוצה לתת?" או "כמה מגיע לי?", ואני שבאתי ממקום שבו כל אחד שיימצא הזדמנות לדפוק אותך, הייתי המום.עד אז רק שמעתי סיפורים על ישראלים שהתנהגו באצילות כזו פעם, בשדרות אגב נתקלתי בזה הרבה יותר מפעם אחת, ככה התאהבתי בעיר ותושביה.
בקיץ של שנת 2012 הלכתי לסינמטק עם חזה מתוח של לקוח גאה, להקרנת הסרט הדוקומנטרי של הבמאי בן שדרות רובי אלמליח, שלימים הפך לסרט קאלט בכל הארץ: "חולה את נתן". מבטו הרגיש והאמפתי של רובי הכניס אותי ואת יתר הצופים אל עולמם של שני האחים, והרחיב את דמותם של המוסכניקים שפגשתיבמשמרות הלילה.יחד עם יתר הקהל התרגשתי עד דמעות מנסיבות חייהם המורכבות, התגלגלתי מצחוק מהיחסים רווי התהפוכות בין האחים ומהצעקות והקללות ביניהם שניכר בבירור כי לא הצליחו להסתיר את האהבה והמחויבות הגדולה שלהם זה לזה. כעשור שנים לאחר מכן, בתחנת דלק אחרת נתקלתי במקרה בחולה, הוא היה רזה וניכר עליו שהוא לא בקו הבריאות. לא פניתי אליו כי כבר עבר זמן ובטח לא היה זוכר אותי, יש לו סרטן סיפרו לי. לא יכולתי שלא להיזכר באמרה שלו שהפכה למפורסמת בכל הארץ: "כשאני אמות, אני אבקש שיקברו אותי על הגב, למה כל החיים הייתי על הפנים".
המגרש המפורסם של משפחת מימון בכביש העלייה בשדרות. צילום: אורי גבאי
חולה נפטר בשנת 2021 כשהוא בן 64 בלבד, ומכאן הקומדיה הפכה לטרגדיה. במשפחתו מספרים כי נתן שנותר לבדו בלי אחיו, שקע לדיכאון עמוק ולא מצא טעם לחייו. מצבו הנפשי החריף בשל חוסר מזל משווע כאשר ביתו נפטרה במהלך טיפול רפואי שגרתי, ואחיינו שככל הנראה סבל גם הוא מדיכאון שם קץ לחייו. בייאושו כי רב ובהתפרצות של טירוף ותסכול, לפני חודשים בודדים, נתן שרף את הבית שבו גר, ולהערכת מקורביו ניסה לשים קץ גם לחייו שלו. בתום האירוע שבו נתן ניצל על ידי כוחות כיבוי האש, המשטרה נאלצה לקחתו ממחלקת הטיפול בכוויות קשות למעצר. ההחלטה לקחת אותו לחקירה ואף לעצור אותו מתקבלת על הדעת בנסיבות כנראה, אולם לאחר מכן נתן נשלח למאסר בבית סוהר. בעיני, החלטה אומללה וחסרת רגישות של בית המשפט והמשטרה, לשמחתנו לאחר חודשיים שבהם שהה במאסר גילו סוף סוף הבנה למצבו והוא הועבר לבית חולים פסיכיאטרי להסתכלות.
ככל הנראה בתקופה הקרובה נתן ישוב לשדרות ואל הבית שנשרף, אבל כרגע נדמה שאין לו ממש לאן לחזור. בני משפחתו שפנו אל הרשויות בבקשה לעזרה לא בטוחים שיקבלו סיוע בנושא זה, והם שנאבקים בעצמם על פרנסה בדוחק רב ניסו להשקיע מאמצים במימון שיפוץ הבית עבור אחיהם. כרגע השיפוץ הוקפא כי אין ביכולתם לשלם לקבלנים שיבצעו את העבודה, ועל כן נחוצה כעת עזרת הציבור. המשפחה בצניעותה לא מבקשת כסף למימון השיפוץ, אלא רק את עזרתם של בעלי מקצוע שיכולים לתרום מזמנם וממרצם לשיקום הבית ושל אנשים טובי לב שיהיו מוכנים למסור ציוד ביתי שלא בשימוש (מקרר, מכונת כביסה, מיקרוגל, קומקום חשמלי ועוד) כדי שנתן יוכל לחזור לבית שבו יוכל להשתקם ולחזור אט אט לחיים.
עם ישראל ידוע ביכולתו לגלות סולידריות ואהבת ישראל טהורה ברגעים קשים, כרגע נתן ומשפחתו זקוקים לעזרה. אז בואו נרוויח מצווה, ונזכיר לעצמנו שהביטוי הידוע "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא סיסמא שאבד עליה הכלח.
לפניות (של אנשי מקצוע ומסירת ציוד ביתי בלבד), ניתן לפנות לאיבט- 050-990-6092