לפני שלושה חודשים החיים של נועה ונה משדרות התהפכו כששוטרים התדפקו על דלת ביתה ובישרו לה כי בעלה עזריה שהיה מוכר לרבים בעיר כאיש שמח עם כלי התיפוף 'דג'מבה' נהרג בתאונת דרכים קטלנית. בצל הכאב וההתמודדות עם גידול הילדה, היא החליטה להמשיך את דרכו והכלי שאהב ממשיך לשמח חתנים וכלות. בנוסף היא הקימה את סיירת עזריה לעודד סיוע בדרכים לטרמפיסטים וכל מי שנתקע בדרך.
כבר בכניסה לדירה מספר 24 אי אפשר היה שלא להתפעם מהשלט שנתלה על דלת הכניסה של משפחת ונה "לכאן נכנסים עם חיוך", על אף הטרגדיה הגדולה שפקדה את האישה נועה והילדה המתוקה טוהר רחל לפני כשלושה חודשים. "לדירה החדשה הזו נכנסנו בחודש פברואר, שלושה חודשים לפני שעזריה נהרג. מי שהכיר אותו ידע שלא משנה מה, הוא תמיד היה משדר שמחה" מסבירה נועה בעיניים דומעות, "חודש ושלושה שבועות הופיע על הדלת של הבית שלי מודעת אבל שאני פשוט לא הייתי מסוגלת להוריד. בכל פעם שרציתי לקלף את הדבק אני נעצרתי. כואב לי מידי. אני רוצה שעוד יישאר לו זכר בבית הזה. שלכאן הוא נכנס ומכאן הוא יצא, שכאן הבית שלו, שפה ממש הוא חי. שכאן גרה האישה שלו שהוא הלב שלה. כל אדם שהגיע אמר לי "נו קדימה, תורידי את זה כבר!" ואני רק אומרת שאני לא מסוגלת, שאני חייבת שיישאר לו זכר פיזי כאן בבית, בשביל זיכרון בלב לא צריך להתאמץ. עד שהחלטתי לקנות שלט לבית, התלבטתי בין כמה אופציות אחת הייתה "לכאן נכנסים עם חיוך". עמית חברה שלי אמרה לי "נועה ברור שאת זה, גם עזריה היה אומר לך לבחור את זה" ואני אמרתי לה בחיוך "הוא היה אומר לי 'קללללל שזה'" אז קניתי את זה והחלפתי את מודעת האבל בשלט "לכאן נכנסים עם חיוך", בשלט שיזכיר לי את המהות של עזריה ולא את החיסרון שלו. את החיוך שלו, השרירים של הפה שלו שתמיד היו מתוחים גם כשהמצב לא קל בכלל".
לסיפור הטראגי של עזריה ונה בן ה-27 משדרות נחשפנו למחרת התאונה הקטלנית שבה קיפח את חייו, ידיעה חדשותית שלנו ב'שדרונט' על הרוג בתאונת דרכים ליד בית שמש שנגעה בכל כך הרבה אנשים בשדרות ומחוצה לה. מעבר לעובדה הקשה שהשאיר אחריו אישה צעירה וילדה בת 4, עזריה ז"ל היה מוסיקאי בנשמה, מתופף שעשה המון שמח באירועים אליהם הוזמן אבל בעיקר אדם שעשה הרבה טוב לסביבה והשאיר אחריו מפעל של מצוות ומסרים חשובים ביותר לחברה שלנו.
עזריה ז"ל ונועה. צילום פרטי
עזריה ונה ז"ל הגיע מהישוב שילה לשדרות לפני 9 שנים ללמוד בישיבת ההסדר במסלול של לימודי תורה ושירות צבאי, כמו רבים גם הוא התחבר לעיר וכאשר הכיר את נועה, אחרי תקופת מגורים קצרה בשילה החליט לבנות את ביתו בשדרות. "חברים הכירו בנינו" היא מספרת בחיוך על ההיכרות עם עזריה, "חבר טוב שלו וחברה טובה שלי התחתנו והכירו בנינו. אחרי שהוא סיים את השירות הצבאי, בגיל 22 התחתנו ובהמשך נולדה לנו טוהר-רחל. אני אשקלונית במקור והיה לי קושי עם המרחק מהמשפחה והנסיעות משילה לאשקלון. כשחשבנו על מקום מגורים, אשקלון היה לנו יקר מידי והוא גם לא הכיר שם אף אחד ובשדרות היה לנו נוח מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית כי יש לנו חברים, הישיבה שלו פה קרובה, אז החלטנו שהכי טוב לנו זה לגור בשדרות ומאז ארבע שנים אנחנו פה ואני לא מצטערת לרגע כי הקהילה כאן היא באמת משהו מיוחד".
תחזירי אותנו ליום הקשה הזה.
"אני יודעת הכל וחקרתי מאוד מה קרה שם, ולפני שבועיים גם הלכתי למקום התאונה. זה היה ביום רביעי ב 17:57. כל יום רביעי בשלוש דקות לשש אני מסתכלת על השעון וסופרת את הזמן בהתאם לשעת התאונה. הוא יצא בשעה חמש מהבית. הוא היה אמור לנסוע ביום ראשון, נדחה לשלישי ואז נדחה לרביעי. ביום ראשון הוא כבר היה בדרך לשיעור תיפוף והבחור שהיה אמור ללמד אותו החזיר אותו אחורה, אמר לו שבסוף לא מסתדר לו והוא חזר הביתה. יום רביעי בשעה חמש הוא עזר לי להרים את הקניות הביתה ויצא מהבית. התאונה עצמה קרתה פחות משעה לאחר מכן. לפני שהוא יצא, כשעזר לי עם הקניות, הסתכלתי עליו במבט כאילו אני רואה אותו פעם ראשונה ואמרתי לו איזה יפה אתה היום, ואת עזריה לא עניין איך הוא נראה, באישיות שלו לא עניין אותו איך הוא נראה באמת. הוא חייך אליי מובך ויצא מהבית. נסע בכביש 367, נרדם על ההגה, סטה מהכביש, והתנגש ברכב אחר".
מתי את מבינה שקרה הנורא מכל?
"אני ישנתי צהריים על הספה, הילדה הייתה במחשב והידיעה בחמ"ל הופיעה ב18:38 עם תמונה של האוטו שלנו. אבל ישנתי צהריים אז לא ראיתי את זה. בשעה 19:05 שלחתי לו הודעה אם הוא יכול לקנות משהו שהוא חוזר, בערך ב19:45 מתקשרת אליי העובדת הסוציאלית ושואלת אותי איפה אני ואומרת שהיא צריכה להביא לי משהו. כשהיא התקשרה עדין לא ראיתי את הידיעה, אני זוכרת ממש במעומעם שאולי תוך כדי שינה ראיתי משהו על התאונה אבל אני לא זוכרת במדויק שראיתי. לא נכנסתי לראות מה קרה וזה דיי עבר לידי. העובדת הסוציאלית אמרה שהיא צריכה להביא לי משהו ואז הם באו ופתחתי להם את הדלת של הבית. ואני רואה מהעינית שוטר, ועוד קצין נפגעים ועובדת סוציאלית. לשנייה עברה לי המחשבה בראש שאולי לא חניתי את האוטו במקום שמותר לחנות בו. בין רגע המחשבה הזאת עוברת לי ואני פותחת להם את הדלת לרווחה, פותחת את כולה ואני מסתכלת עליהם ואומרת "אתם לא אומרים לי שבעלי נהרג". המחשבה שחניתי במקום אסור עברה לי מהר והבנתי שאני צריכה להתאפס ולהבין שזה לא הגיוני שכל כך הרבה אנשים באים להגיד לי שחניתי במקום לא נכון. הוא ענה לי "לא אמרתי שום דבר, בואי תשבי ונדבר" והתעקשתי שלא יגיד לי את זה, "אתה לא אומר לי שזה קורה". למרות זאת הוא כן אמר לי "בעלך היה בדרך לירושלים", ותיקנתי אותו שהוא היה בדרך לגוש עציון. ואז הוסיף שהוא מצטער אבל בעלי נהרג בתאונת דרכים".
איך מתחילים לעכל בשורה כזו?
"השאלה הראשונה שהעסיקה אותי אם הוא היה בדרך הלוך או בדרך חזור. השוטר לא הבין למה זה משנה לי והוא לא ידע לענות לי, ואני רק רציתי לדעת שהוא הספיק לתופף לפני שהוא נהרג. זה מה שעלה לי בראש באותו רגע.הוא היה בדרך לשיעור תיפוף, להתמקצע, תמיד רצה להיות הכי טוב. במהלך השבעה דיברתי עם החובש שטיפל בו, רציתי לשמוע מה היה, לשמוע שהוא נשאר שלם. אני לא יודעת להסביר למה, אולי כדי להשלים עם זה. זה דבר שהעסיק אותי גם כשעליתי לקבר, שאלתי את חברה שלי "למי את חושבת שיותר 'קל' להשלים עם זה? לאדם מאמין או לאדם שלא? כי לאדם מאמין יכול להיות כעס כלפי אלוהים, ואדם לא מאמין פשוט אומר שזו דרכו של עולם, אנשים מתים. לשתינו לא הייתה תשובה".
אנחנו רואים מולנו באמת אישה חזקה עם אמונה גדולה
"יש ימים שאני רואה בהם שחור, ממש לא מזמן היה לי שבוע שראיתי רק שחור. לא ראיתי שום דבר טוב, לא רציתי להתקדם לשום מקום בחיים שלי. אני סטודנטית ולא הצלחתי ללמוד למבחנים, לא עשיתי כלום. אני בוכה המון, נשברת מכל מילה קטנה שבן אדם אומר לי, מכל תמונה".
כמה העובדה שיש לך ילדה לגדל מחזקת אותך?
אני אדם מאמין ואולי תחשוב שאני משוגעת אבל אני לא מאמינה שרע יורד מלמעלה. זה אמנם רע שלקחו לי את האהוב שלי, אבל אני יודעת שה' איתי והוא הולך איתי יד ביד והוא לא עוזב אותי. בעניין הילדה, אני לא האם חד הורית היחידה בעולם, וצמחו ילדים נפלאים וטובים גם לילדים למשפחות חד הוריות. המצב הזה נכפה עליי ואני אתמודד עם זה הכי טוב שאני יכולה ואני אגדל אותה כמו שעזריה היה רוצה שאגדל וכמו שאני רוצה לגדל אותה. אי אפשר גם להסתכל כל כך הרבה קדימה, עכשיו אני בסדר – אם יגיע משהו אחר, נתמודד איתו כי אין ברירה. אני אתמודד עם כל השאלות שלה, אנחנו מוקפות בהמון אנשים שאוהבים אותנו ואנחנו לא לבד. אין ספק שיש קושי ענק, אבל זה כן נותן תמריץ לקום בבוקר ולחיות".
כמה היא מבינה את מה שקרה?
"היא יודעת שאבא לא יחזור. לא לקחתי אותה עדיין לקבר עד שהיא תבקש ואז אקח אותה. זה מקום עצוב ואני רוצה שהיא תגדל. אני הולכת לשם כל חודש אבל זאת סיטואציה קשה והיא עדיין לא בשלה לזה. אני רוצה שהיא תגדל להיות ילדה שמחה. כשהיא רואה אותי בוכה היא מבקשת ממני להפסיק ואומרת לי "אמא, זה לא נורא שאבא לא חוזר". אני מסבירה לה שזה בסדר לבכות כי לקחו לי את מי שאני הכי אוהבת בעולם. יש לי נטייה שאם משהו כואב לי, זיכרון מסוים, אני שמה אותו בצד ובגלל שהיא בתמונה (הילדה) היא מכריחה אותי להתמודד עם זה. העובדת הסוציאלית לחצה עליי לספר לילדה כשזה קרה, היא לא הבינה כל כך. בהתחלה הייתי רואה סרטונים שלו לבד בשקט, היום התמונות שלו מפוזרות בבית ואפילו בחדר שלה. היא חייבת לחיות אותו".
"אני רוצה להאיר את העולם הזה באור של עזריה"
ההתמודדות בשלושת החודשים האחרונים של נועה עם הטרגדיה הפכה להיות חשופה בדף הפייסבוק לזכרו בשביל מטרה אחת מבחינתה והיא לפזר לעולם את המעשים הטובים שהקפיד עליהם עזריה. כמעט מדי יום היא משתפת פוסטים נוגעים ללב עם מסרים בעלי משמעות בכל הקשור לאמרות המפורסמות "ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ועוד.
בדיוק כשאנחנו משוחחים עם נועה היא מקבלת הודעה שממחישה עד כמה למסרים שלה יש משמעות. "אישה אחת שיצרה איתי קשר סיפרה לי על מקרה אישי שקרה לה עם חברה טובה שפגעה בה ובבעלה וכמה אחד הפוסטים השפיע עליה לנהוג אחרת ולהגיע לפיתרון". וכך נכתב בהודעה לנועה: "אני חושבת שאת לא מבינה כמה את משמעותית לי! כמה פרופורציה את מכניסה לי לחיים! כמה אני חושבת עלייך ועל דמותו של עזריה בחיי היום יום! מסיבה כלשהי נכנסת לי לחיים ועשית לי טוב שם! והינה, בדיוק ברגעים אלו, המכרה התקשרה לבעלי לבדוק אם לא נעלבנו ממנה, ובעלי במקום להידבק בכעס, מוציא את אותם המילים היפות הטובות והמכבדות שהשתמשתי בהן באוטו… הטוב הזה עובר הלאה למעגל שלישי! בזכותך ובזכות דמותו של עזריה, הטוב ממשיך להתגלגל בעולם!".
מי שקורא את הפוסטים מוצא את עצמו במקום של "באתי לחזק ויצאתי מחוזק"?
"זה בדיוק מה שאני עושה. רק בשביל אנשים אחרים. בשבילי יש את המחברת הזו שאני כותבת בה, דברים וסיפורים שלי שאני לא בהכרח רוצה לשתף, זה בשביל הילדה שתגדל. לדוגמא איך התנהלו בבית בשבתות, היא לא תזכור אבל אני מפחדת לשכוח את הדברים הכי קטנים. המטרה שלי היא נטו בשביל שאחרים יבינו שהחיים האלה קצרים ושאנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. ביום שיצאתי לתאונה שמתי WAZE למקום שבו זה קרה והזמן ירד וירד ואמרתי לעצמי זה כמו שעון חול למוות של עזריה, כל פניה שעברנו אמרתי לעצמי שפה הוא היה חי, בכבישים שנסעתי הוא נסע ועוד היה חי. עניין של שנייה וחצי והוא כבר לא פה. אנחנו לא יודעים מה יהיה".
באחד הפוסטים שלך את מתארת כמה היה לך חשוב ליצור קשר עם המעורבים בתאונה?
"כן, האבא לא היה מוכן לדבר. הוא פחד להיקשר לדמות שנהרגה בתאונה, אז דיברתי עם הבת שלו. האמת אני מבינה אותו, אם הוא היה יודע מי הלך בתאונה… רציתי לראות שהם בסדר. וגם מעין סגירת מעגל. רציתי אישור להתקדם. שיכירו אותי, שהכל בסדר מבחינתנו, שאין לנו כלום בלב. לא מגיע לאף אחד את ההרגשה שהם חיים את התאונה הזאת. אמרתי להם שאשמח להיפגש איתם כשהם ירצו. הבת שהייתה בתאונה סיפרה לי שהיא שמעה את החובשים אומרים ש"אין מה לעשות איתו", הוא נהרג במקום.
הפוסטים שאת כותבת נותנים לך מעט נחמה? או אולי את רואה שם הזדמנות לפרוק את הכאב?
"זה רק בגלל שאני רוצה להאיר את העולם הזה באור של עזריה, לא בשביל לפרוק. הוא השמש לעולם, כמו הפזמון בשיר של חנן בן ארי שהוא מאוד אהב. הוא נגע בהמון אנשים וחשוב לי שהמסר והרוח שלו יעברו קדימה. כשביקשתי מהחובש שטיפל בו אחרי התאונה לספר לי מה הוא ראה הוא אמר לי משפט שלא אשכח: "הוא היה נראה אדם מלא חיות ושמחה", והוא אפילו לא הכיר את עזריה. הוא רואה אדם מת וזה מה שהוא אומר, זה רק מראה כמה הנפש והגוף שלו היו אחד ולא היה אפשר לפספס את זה, זה היה עזריה".
איך את מתמודדת עם האובדן, איך את פורקת?
"את מה שאני עוברת ומה שאני פורקת עם עצמי, אני כותבת במחברת האישית שלי שבה אני פורקת. צריך להיות טובים. לעזריה הייתה מחברת חשבון נפש, בה הוא כל יום היה רושם מה הוא עבר באותו יום ומה הוא צריך לתקן או פידבקים טובים. לא היה לי אומץ לפתוח את המחברת הזו כי זה להיכנס לנבכי נשמתו. כשפתחתי אותה לראשונה לא מזמן ראיתי שהוא סיפר על אדם שלא הסתדר איתו בעבודה, שהיה מעליב אותו, ועדיין עשה למענו, ואת זה הוא רשם לעצמו כפידבק חיובי. איך אפשר לא ללמוד מהדבר הזה? איך הוא חוזר הביתה עם עלבון מהבן אדם הזה ועדיין בוקר למחרת הוא שואל אותו אם הוא רוצה שייקח אותו איתו לעבודה".
רבים מתושבי שדרות העידו גם בתגובות לידיעה אצלנו שאיבדנו איש שמח שתמיד היה מחייך?
"אנשים תמיד ראו אותו שמח והוא באמת היה כזה אבל אני יכולה להגיד לך שעזריה התמודד עם הר של קושי ולא התלונן. הרבה דברים קשורים בילדות שלו. את השמחה שלו הוא הרוויח, עבד עליה קשה מאוד. אגב, פעם עשינו תאונה, והוא ירד מחייך מהאוטו. שאל אותם "מה קורה חברים, הכל בסדר?" ואני רק חשבתי לעצמי – אין לנו אוטו עכשיו, כלכלית קשה לנו, מה אתה מחייך? והוא ענה לי "אנחנו בריאים ושלמים תודה לקדוש ברוך הוא". אני התעצבנתי עליו מאוד, והוא הרגיע אותי ואמר לי לא לדאוג ושיהיה בסדר.
כחלק מההנצחה שלו החליטה נועה לשים זרקור על מנהג אחד שהיה חשוב לו להקפיד עליו – לסייע לאנשים בדרכים. בשל כך היא הדפיסה סטיקרים "סיירת עזריה- מעשים טובים בדרך".
"הוא היה אדם שתמיד מעלה טרמפים, עוזר לאנשים" מספרת נועה, "פעם הוא עזר לבן אדם שנגמר לו הדלק ומילא שני בקבוקים על חשבונו כדי שיהיה לו איך להגיע לתחנת דלק. הוא לא התלבט אף פעם אם לעצור טרמפ לבן אדם והיה לוקח אותו עד לבית. פעם אחת הוא ראה מישהי ליד המתנ"ס והתלבט אם להעלות אותה ואני לא הבנתי איך זה שהוא מתלבט הרי הוא תמיד עשה את זה בלי לחשוב. עשינו פרסה והעלנו אותה וכשהיא עלתה היה ריח לא כל כך נעים בלשון המעטה. כשהיא ירדה ביקשתי ממנו לפתוח חלון אז הוא אמר לי "את רואה למה התלבטתי?" הוא לא רצה שאגיד עליה דבר כזה כי הוא כבר העלה אותה לרכב כמה פעמים אז ידע במי מדובר. פעם הוא ירד מהבניין וראה מישהי מחכה כנראה למונית, אז הוא ביקש ממנה לבטל כדי שהוא ייקח אותה לאן שהיא צריכה. מאז שהוא נהרג העליתי מעל למאה איש לאוטו למענו. כל אדם לפני שיורד מקבל את הסטיקר של עזריה ואני מספרת לו סיפור קצר עליו ואומרת לו שהעליתי אותו לטרמפ רק בזכות בעלי שהיום כבר לא נמצא איתנו. הסטיקר הזה קיבל משמעות, הוא הפך למחייב. פעם חברים עצרו בצד לעזור למישהו שנתקע כי היה לו את הסטיקר של עזריה על הרכב. הם מבינים שאם הם לא יעצרו, לך תדע מה יקרה לו. יש לי חלומות גדולים לגבי הדבר הזה".
אגב, הוא הספיק להיכנס לדירה הנוכחית?
"כן, חיכינו לזה כל כך, רצינו כבר לנשום את האוויר הזה למרות ששילמנו שתי שכירויות וזה לא היה פשוט. אני רציתי לדחות את התשלום של המשכנתא ועזריה סירב ובסוף הסכמתי לזה. נכנסנו לבית בפברואר והוא נהרג במאי. אם לא הייתי מקשיבה לו, הייתי משלמת משכנתא לבד עד שהייתי מסיימת אותה. ההחלטות שלקחנו בעבר, משפיעות עלי עכשיו".
מרגישה סוג של השגחה פרטית?
"אני מאמינה שיש לי השגחה ודברים קורים עם דיוק מה'. הכרתי את עזרה כמו את כף ידי, ידעתי הכל, העיניים שלו לא היו משקרות. ברגע שהוא נהרג פשוט התחלתי להתקשר לאנשים שהוא הכי ושידעתי שהוא חייב להם כסף או חפץ ופשוט התחלתי להחזיר הכל לכולם. אנשים חשבו שאני משוגעת שאני מתעסקת בזה רגע לפני ההלוויה. רציתי לסגור לו את כל הקצוות למטה. זכרתי את כל הדברים שהוא סיפר לי והייתי חייבת לפתור את הכל כדי להרגיש טוב. אני לא יכולה להעיד אפילו על עצמי שיש מישהו שמכיר אותי כמו שאני הכרתי את עזריה. ביקשתי גם סליחה מאנשים בשמו".
לא פחדת שזה יעשה לא טוב לאנשים האלה?
"העדפתי לדעת שהם סולחים לו. אם יש לאדם משהו על הלב, זה משפיע גם על הנפטר וגם על האדם שנמצא פה. כל האנשים שדיברתי איתם הבינו אותי וסיימתי את זה בתחושה ממש טובה. אני כל הזמן רוצה לדאוג שאני פותרת דברים כי אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה. ברור שאני לא יכולה לחשוב טראגי כל הזמן, אבל מה שצריך לעשות – אני עושה עכשיו. אני מודה על זה שהכרתי את עזריה כל כך טוב וזה מה שמאפשר לי לעשות את סגירת הקצוות הזאת בשבילו".
הכלי שאהב ימשיך לשמח
אחד מסימני ההיכר של עזריה ונה ז"ל מלבד החיוך היה כלי ההקשה דג'מבה שהוא תופף עליו. אחרי שלושה חודשים שהכלי שכב בחדר היא החליטה שזה ימשיך לשמח אחרים ויזמה הקמת גמ"ח להנצחתו. "זו תחושה שהוא עוד חי. ההנצחה הזו מחיה אותך. באותו יום שהיה טירוף ואנשים שלחו תמונות יומיים אחרי קרסתי, אני לא העליתי עוד פרסום אחר של הדג'מבה. אני עושה את זה ואנשים מפיצים את זה ואני עונה לטלפונים ומתאמת ומסיעה לאנשים ולוקחת בחזרה גם . זה רגע שאתה מרגיש שאתה חי, ורגע שאתה מרגיש שזה שאיבדת חי. אני רוצה שהמנגינה שלו תמשיך ואני מעבירה את הדג'מבה לאנשים שרוצים ויכולים לתופף באירועים, רק בשבוע שעבר זה היה בשלוש חתונות. כל מי שיודע ורוצה יכול לנגן על זה. אחר כך שולחים לי תמונות וסרטונים וזה מרגש אותי ממש כי אני רואה את הדג'מבה שלו חיה ומוציאה את הצלילים של עזרה. הוא היה מקצוען ברמות וטיפל בכלי כמו ילד. כשהילדה שלי תגדל אני יודעת שהיא תתופף על זה".
לאחרונה קיבלה נועה הודעה שריגשה אותה מהזמר חנן בן ארי, מסתבר שהייתה לעזריה וחנן היכרות מוקדמת בתקופה שהוא היה סולן של להקת חתונות. "אני זוכר את עזריה, במיוחד את החיוך שלו והטירוף שהוא היה עושה בכל חתונה, תמיד היינו מסתכלים עליו ואומרים מי זה המשוגע הזה" סיפר בין היתר בן ארי. נועה מוסיפה: חבר של עזריה אמר לי "דקה לפני שאני נכנס לחופה, וכל מה שאני חושב זה שאני לא שומע את התוף של עזריה אז לא יהיה פה מספיק שמח, עזריה לא כאן". אני זוכרת שעמדנו לאחר לחופה ועזריה נסע בשיא המהירות רק כדי להיות לצד החתן והכלה ברגע הזה ולשמח אותם. לשמח חתן וכלה היה הכל מבחינתו.
עד כמה הוא חסר לך וכמה הכאב גדול?
הוא חסר מאוד. זה כל כך מורגש בעיקר בגלל שחברים שלו מתחתנים עכשיו ועזריה היה מלווה של הרבה חתנים. חתונות זה היה משהו מאוד חשוב עבורו, הוא היה חוזר עם פצעים בידיים מרוב תיפוף כי הוא היה נותן את כולו. הכאב הוא ענק, בעיקר על הבת שלי שלא הכירה אותו באמת והזיכרונות לא יהיו גדולים. אני כותבת לה המון במחברת שאני מתעדת בה, אבל זה לא אותו דבר.
יש בך כעס?
"הכעס מגיע בשבת, השבת היא נקודה רגישה. את רוב השבתות שלנו הינו מעבירים בבית לבד, מבחירה כי אהבנו את השבתות בבית. אני לא יכולה להרחיב אבל היו לנו שנה וחצי מאוד קשות, עברנו משבר בבית והשבתות לא היו אותן שבתות. ובאותו תהליך שעברנו ביחד שאלתי מתי נוכל לחזור לעשות שבתות ביחד, ממש רצינו. העבודות שלנו הן לא היו פסגת חיינו, היו לנו חלומות להגשים, היינו עובדים קשה כל השבוע ושבת זאת הייתה הנחלה שלנו. בחודשיים האחרונים החיים חזרו למסלולם והשבתות חזרו לעצמם, ומאז שהוא נהרג כל שבת אני אורחת ואני לא אוהבת את זה. רק ברגעים האלה יש לי קצת כעס על ה' אבל אני משלימה איתו מאוד מהר. הוא לקח לי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, לעשות שבת עם עזריה, אבל אני לא יכולה להגיד שאני חיה בכעס. אני הייתי רוצה שייקחו מהסיפור שלי את הטוב, שאנשים ידעו להבליג, לסלוח ולראות את הטוב שבאדם שנמצא מולכם. בן אדם שהולך בגיל 27 משאיר בור ענק יותר מאדם שהולך בגיל 90. לחשוב שחמש דקות לפני שפתחתי להם את הדלת החיים שלי היו רגילים ומהרגע שפתחתי להם חרב עליי עולמי. אנחנו לא יודעים מתי הסוף יגיע. בסוף זוכרים לאנשים רק את הטוב שהם עושים".