בשנים האחרונות כנראה שאין פריים מהנופים המרהיבים של ישובי העוטף שהצלם אמנון ארד לא הקליק במצלמה שלו כדי לנסות ולספר סיפור אחר על חבל הארץ שמתמודד כבר יותר משני עשורים עם מציאות ביטחונית בלתי נסבלת. מציאות שהתפוצצה לכולנו בפנים בשבעה באוקטובר לפני שנה וארבעה חודשים. "מי היה מאמין בכלל שנגיע למצב הזה" הוא אומר השבוע כשאני פוגש אותו בביתו שבמושב מעגלים לרגל צאת ספרו החדש. "כל האזור עם הנופים הכי מיוחדים של העוטף הפכו לאזור מלחמה עם מראות קשים שמזכירים את תקופת השואה, המגוניות שהיו מעוטרות בציורים מיוחדים של האמן אליאסף מיארה הפכו למגוניות מוות, פתאום חודש אחרי השבעה באוקטובר אני מוצא את עצמי מצלם תמונות שלא חשבתי שאצלם בתוך הקיבוצים, בתים הרוסים ושרופים עד היסוד עדות לטבח הנורא שביצעו המחבלים, פשוט ההיפך הגמור מהירוק והכלניות שאפיינו את האזור שלנו. אתה יודע מה מדהים, השבוע ביקרתי בשוקדה ולא מצאתי כלנית אחת".
"יכול להיות שגם האדמה עוד לא התאוששה ממה שקרה שלנו" אני תוהה בקול. "בתקופה כזו אני רגיל לראות שדות של כלניות" משתף ארד, "אני מאמין שהכלניות יצאו אבל בכל מקרה, אני חושב שהאווירה שהייתה קודם בעוטף לא תחזור עד שאחרון החטופים יחזור, עד שאחרון התושבים יחזור לביתו. רק אז אולי נתחיל לראות את התקומה של האזור המיוחד שאנחנו חיים בו".
95% גן עדן הפכו לגיהנום
את פעילותו הענפה של ארד אני מלווה בשנים האחרונות לא מעט ובכל פעם אני נפעם מחדש מהאיש והמצלמה. זה התחיל אז במיזם דרום שחור, תקופה שבה התמודדנו עם טרור הבלונים, נמשך עם ספר הצילומים המרשים "עוטף ישראל" שמביא את הסיפורים על הנופים הירוקים והאתרים ההיסטוריים של האזור שלנו וכעת עם הספר החדש "שבעה באוקטובר", פרי עטו אשר מספר בעדויות על מה שהתרחש כאן ובתמונות על התוצאות של מתקפת הטרור האכזרית. הוא מצליח ב-184 עמודים להביא עדויות הנוגעות ללב שלא סופרו מעולם, סיפורים על מעשי גבורה, על האזרחים שניצלו, על משפחות שאיבדו את יקיריהם. "אספתי עשרות רבות של עדויות מהניצולים, מהלוחמים, מהמסייעים ומהשורדים ויצאתי לשטח כדי לצלם, לתעד ולהנציח את חבל הארץ הקסום שהפך ברגע מגן עדן לגיהנום".
תמיד אמרנו שהחיים בעוטף הם 95% גן עדן…
"נכון, תמיד נהגו לומר כי 95 אחוזים מחיינו כאן הם גן עדן וחמישה אחוזים הם גיהינום, במיוחד כאשר נשמעו אזעקות 'צבע אדום' ואחריהן קולות פיצוץ מכל עבר. מאז השבעה באוקטובר אני מרגיש שכל מה שהאמנו בו התנפץ והשתנה, וכך גם התהפך היחס הזה. 95 האחוזים הפכו לגיהינום. אני חושב שייקח לנו עוד הרבה שנים להרגיש פה בגן עדן מה גם אחרי מה שקרה לנו תמיד יהיו לנו חששות. אני מקווה שבעתיד אני יוכל להרגיש יותר אופטימי, כרגע זה לא מה שאני מרגיש".
אמנון ארד במגרש המגוניות ליד תקומה. צילום: אורי גבאי
בינתיים, בצל האסון שפקד את העוטף, את שדות הכלניות החליפו אלפי מבקרים שפוקדים מדי יום את האזור במתחם הנובה ומגרש המכוניות שליד מושב תקומה לשם הגעתי יחד איתו לסיור. "זה מדהים לראות את כמות המבקרים במקום הזה" הוא אומר לי כשאנחנו צועדים בשבילי האספלט ומחפשים את הפריים המתאים לכתבה. "המקום הזה לא רק מקום לשרידי כלי הרכב, הוא מספר את סיפורם של מאות אזרחים שנרצחו באכזריות בעודם נמלטים עם רכביהם".
"כשפרצה המלחמה נסענו למחרת חודש לאילת ושם התחלתי כמובן להבין את מימדי האסון" הוא משתף ברגע שנולד הרעיון לספר. "פתאום אני מגלה שאני מכיר נרצחים או כאלה שאיבדו בני משפחה. שם כבר הבנתי שאני חייב להוציא ספר, התחלתי להריץ בראש מה אני עושה כשאני חוזר, את מי אני מצלם ומה אני מצלם".
אם בספרו הקודם "עוטף ישראל" הוא הצליח בצילומים מרהיבים להראות את "95% גן עדן", הפעם הוא נדרש לספר על הגהנום שעברו התושבים והאזרחים שנקלעו לתופת. "אחרי שהוצאתי לאור את ספר הצילומים "עוטף ישראל" הרגשתי שזה אפילו מתבקש להוציא ספר המסכם את מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר עם עדויות, עם תמונות של אחרי מה שקרה כדי שזה באמת לא ישכח לעולם" אומר ארד, "איך שחזרתי לאזור מצאתי את עצמי כל יום מוצף באינספור פניות להגיע ולתעד. בגלל שבשנים האחרונות תיעדתי כל כך הרבה נופים ומקומות היה צורך להראות גם לכל העולם מה היה כאן קודם ולהראות את ההרס הגדול שעשו כאן מחבלים חמאס".
בעיניי זה לא מובן מאליו, מאיפה הרצון, כי אני מניח זה לא רק אהבה לצילום?
"קודם כל אני יצאתי לטבע שלנו כאן מתוך אהבה לצילום, אהבה לעוטף. הכל התחיל כמו שאתה יודע עם צילומים שעשיתי לילדות ביערות המפויחים שנשרפו ממתקפת הבלונים, צילומים שנגעו לכולם בתקשורת וזכו לחשיפה גדולה. בנקודה הזאת גם אמרתי לעצמי למה מבקשים להראות רק תמונות של מלחמה מהאזור שלנו. החלטתי שאני חייב להוציא לאור ספר צילומים שמספר סיפור אחר של העוטף. אז נכון שאנחנו לא נמצאים בשוויץ אבל צריך גם להראות את הקסם של חבל הארץ הזה. הדפסתי 1,500 ספרים בהשקעה גדולה ולקח לי שלוש שנים למכור ולכסות את ההוצאה כי באמת היה חשוב להראות את הצד האחר של העוטף".
איך זה הרגיש לך לראות את כל האזורים היפים הופכים לאזור מלחמה, אזור שחווה את מתקפת הטרור הקשה ביותר מאז קום המדינה?
"לראות את הנופים המיוחדים שהייתי נוהג לאורך השנים להגיע ולתעד שרופים והרוסים זה מרגיש כמו שואה שעברה עלינו, אין תיאור קשה אחר שיכול להמחיש. חודש אחרי מה שקרה אני מגיע לקיבוץ בארי לצלם יחד עם הדוברת, קודם כל היא בעצמה לא הצליחה לתפוס מה קרה שם, היא מתארת לי מה היה כאן ומה קרה שם ואני מסתכל עליה וזה נראה לי לא אמיתי בכלל, פשוט בלתי נתפס מה עשו המחבלים הארורים האלה לקיבוץ ואיזה זוועות התרחשו שם. גם כצלם וגם כבנאדם זאת חוויה מטלטלת אבל אני גם מבין כמה חשוב העבודה שעשיתי שם בשביל הדורות הבאים".
במה היה לך חשוב להתמקד בספר?
"קודם כל היה לי חשוב להביא בספר הזה הכל מהכל, גם מהנובה, גם מאנשי זק"א, גם מהשורה, גם מהאנשים שניצלו וגם על האנשים שנרצחו. בעיניי, הספר נותן מעטפת לכל מה שקרה עם תמונות שממחישות את הסיפור שלנו. חשוב לי שהספר גם ינציח וגם שהוא יהיה זיכרון היסטורי לנו ולדורות הבאים על מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר".
נחשפנו להמון ספרים שיצאו מאז השבעה באוקטובר, במה בחרת להתמקד, מה ייחודי בספר שלך?
" יצאו 100 ספרים אבל זה לא כמו שאתה רואה תמונה. זה לא אלבום תמונות קלאסי כי באלבום כזה אין טקסטים אבל אני בחרתי לצאת למסע של צילומים של מה שקרה אחרי ולהציג לצד התמונות את הסיפורים הבולטים. זאת אומרת אם בנאדם מספר שמחבלים היו אצלו בבית ושרפו את כל הבית והם היו בממ"ד וניצלו בלי שתראה תמונה אתה לא באמת תבין את גודל הנס. זה שאתה תקרא את הסיפור של תומר זק ולא תראה את התמונה של בחורה צעירה ליד שלושה קברים אתה לא באמת יכול להתחבר עד הסוף לסיפור. לכן השתדלתי לאורך כל הספר להביא סיפור ותמונות שימחישו לקורא על מה שקרה".
מניח שגם אתה נדרשת להמון השקעה ותעצומות נפש אל מול האנשים שאיבדו את יקיריהם?
"נכנסתי לזה באופן הכי רגשי שיש כי זה חבל ארץ שאני חי בו, מצלם בו. היה לי חשוב מאוד לעבוד על הפרויקט הזה ואני יכול לומר לך שבמשך שנה לא עסקתי בשום דבר גם כי לא הייתי מסוגל, חוץ מהעבודה על הספר שהיא גם השקעה פרטית שלי בלי שום מטרת רווח מלבד המטרה שלי לתרום את חלקי כמו בספר הקודם לספר את הסיפור של העוטף. אין ספק שזו הייתה עבודה לא פשוטה, היה שלב שכבר עמדתי לבטל את הפרויקט אבל אני שמח שבסופו לא ויתרתי. בעבודה על הפרויקט נפגשתי עם משפחות שחוו טלטלה גדולה וזה לא היה פשוט לגרום לחלקם להיפתח ולהצטלם".
במהלך הדפדוף בספר יחד עם ארד, הוא משתף בחלק מהתהליכים שעבר, בין היתר עם איריס חיים, אימו של יותם שנהרג בשוגג מירי צה"ל. "את איריס אני מכיר אישית, פעם למדתי איתה. מעבר לעובדה שמדובר באישה מדהימה היא חשפה תעצומות נפש בלתי רגילות בכל ההתנהלות שלה. אגב שהגעתי לצלם אותה בבית ההרוס, אין אחד שלא ניגש אליה".
מה עוד נמצא בספר?
"התלוויתי לדנה סיטון, אחותה של שירי ביבס, מירי גד מסיקה מבארי, המחבלים שרצו אצלה בבית ובדרך נס הם ניצלו, שרית אוחיון שאיבדה את בעלה משה ובנה אליעד בקרב על אופקים. יש באמת המון סיפורים ותמונות שמובאים בספר לראשונה. יש גם את הסיפור של נעמי אזולאי שטרית משדרות שנרצחה בזמן שהייתה בריצה. "כמו שאתה יודע, לאורך השנים אני עשיתי לא מעט פרויקטים של צילום ולפני המלחמה רציתי לעשות פרויקט צילומים של אמא ובת שהן ממש דומות. פתחתי הרשמה ובין אלו שנרשמו היו נעמי שטרית ז"ל והבת שלה, במשך מספר שבועות לא הצלחנו לתאם את זה כי כל פעם לא הסתדר לאחת מהן. אחרי השבעה באוקטובר לצערי נעמי כמו שכולם מכירים את הסיפור שלה, נרצחה. פניתי לבנות שלה והצעתי להנציח את זכרה בספר. לצורך כך גם צילמתי אותן עם התמונה שלה ליד המקום שבו נרצחה. סיפור ממש נוגע ללב".
בנותיה של נעמי אזולאי-שטרית ז"ל. צילום: אמנון ארד
הסיפור הכואב של משפחת זק
אחד מהסיפורים שנגעו לליבו במיוחד זה הסיפור של משפחת זק מקיבוץ כיסופים, האבא איתי, האמא אתי (משפחת בן יעיש משדרות במקור) והבן שגיא נרצחו בביתם שאחר כך הועלה באש.
"נכנסתי איתה לממ"ד, הגעתי איתה לצלם בבית העלמין משהו שלא עשיתי מעולם" הוא מתאר את המפגש עם תומר זק שנכנסה לו עמוק ללב. " כאב גדול להסתובב עם בחורה צעירה במה שהיה פעם הבית שלה, שההורים שלה ואחיה הקטן נרצחו ורק היא ואח נוסף שלא היו באותה שבת נותרו מתוך משפחה שלמה".
וכך היא מתארת בספר: " הביקור הראשון שלי בבית לאחר מאורעות השבעה באוקטובר התרחש לאחר שלושה חודשים בדיוק, בשבעה בינואר 2024, כאשר הלכתי הביתה. ״הביתה״… הביתה!! הלכתי ה ב י ת ה!! לבית שלי!! אפשר בכלל לקרוא למבנה החרוך הזה בית? זה אמור להיות כיף לנסוע הביתה, לא? לא ידעתי איך אגיב. אהיה אפתית? אבכה? כבר שלושה חודשים שאני לא בוכה כל כך. אני בוחרת ללכת לבד. הולכת בשבילים והכול פשוט רגיל. אני פשוט לא מאמינה כשאני מסתכלת סביב ועוברת שורה אחר שורה של בתים שקרובים אלינו. כולם שלמים! הכול נראה רגיל. איך זה הגיוני?! איך?!
תומר זק לצד הקברים של אבא, אמא ואחיה בבית העלמין בשדרות. צילום: אמנון ארד
ברגע שהשכונה שלנו נכנסת לזווית העין שלי מתחיל מחנק, ואחריו ההלם ואז הבכי האמיתי, הצרחות האמיתיות, הזעקות… לא זעקתי ככה מאז השמונה באוקטובר כשישבתי לראות את השקיעה. הייתי אז חסרת אונים, לא ידעתי מה קורה עם המשפחה שלי. והנה, עכשיו אני יודעת מה קורה עם המשפחה שלי. עכשיו באמת אני רואה מה קרה עם המשפחה שלי. אני רואה את זה מול העיניים. את ההרס, את החורבן, את הבית שלי.
למה דווקא הם?
פעם הודיתי לך, אלוהים, שהם המשפחה שלי. ועכשיו אני כועסת עליך. למה לקחת לי אותם?!
למה דווקא הם?!
הזעקות רק מתגברות כשאני עולה בשלוש מדרגות הכניסה אל תוך הבית. עוד צעד לאחר המדרגות. אני נכנסת והעיניים לא מצליחות לעבד את מה שאני רואה. אני מכירה כל פינה בבית, יודעת בתת המודע שלי איפה כל דבר נמצא ובאיזו צורה הוא יושב, אבל אין עכשיו שום דבר. רק קירות שחורים וערמות של אפר ועפר…
אני מזהה כל חתיכת שבר, יודעת מה הוא היה עד לפני שלושה חודשים. זה לא נתפס לי. אני מסתכלת לכיוון פינת האוכל ומדמיינת שם ארוחת שישי שלנו. מדמיינת את כולנו יושבים סביב שולחן העץ העצום עם הכיסאות התואמים שכל פסח מחדש ניקיתי ביסודיות עם אימא. כשאנחנו מרימות והופכות אותם על השולחן לפני שטיפת הרצפה, אני זוכרת בדיוק איזה כרית יוצאת מאיזה כיסא. אותה פינה שאני זוכרת מאז שאני זוכרת את עצמי. פינה שעברה איתנו בתים. והיא איננה. פשוט איננה.
צרחות.
אני נכנסת לכיוון המטבח וצורחת לאימא שאמורה להכין שם את האוכל הכי טעים שקיים. וזה לא כי זה האוכל של אימא שלי. עובדתית – האוכל של אתי זק הוא הכי טעים. נקודה.
אימממממאאאאאא!!!
למה היא לא שם?! אני מחפשת אותה.
אני מסתכלת על הסלון. למה היא לא שוכבת שם בסבבה שלה ורואה את הסדרות הטורקיות שלה?
צרחות, זעקות.
אני רוצה לקרוא לשגיא שנמצא בחדר בקומה למעלה ובטח משחק במחשב.
איפה אתה, שגיא? אתה תמיד עונה!! אתה תמיד שם!!!
אני לא מאמינה שאין פה כלום. כל דבר מסיח את דעתי, כל פינה בבית. הכול פשוט נעלם.
בראש שלי קפיצות. קפיצות בין התמונה הרגילה של הבית לבין התמונה שאני רואה ברגע זה, התמונה המציאותית – האמת.
בית חי מול בית מת. בית קיים מול בית שרוף.
אני לא מאמינה אני לא מאמינה
אחרי… לא יודעת כמה זמן, אני מתקרבת לממ"ד והזעקות מתגברות.
אבא!!! אבאאאאא!!! אבאאאאא!!!
הידית של הממ"ד. אני מחזיקה בה וצורחת את נשמתי. רוצה להרגיש את היד שלו, היד שהחזיקה את הידית… והידית קרה. אני מסתכלת על הרצפה ומדמיינת אותו ואת סוקה הכלב שכובים על הרצפה. אמות הסיפים רועדות.
איך ניצחו אותנו, אבא?! איך?! אתה הרי הכי חזק בעולם!
כל כך הרבה שאלות, ואין מי שייתן לי תשובות.
אני זועקת לקירות, רוצה שאולי הם יספרו לי מה היה פה. אני מתיישבת על המיטה וכולי צמרמורות. ״אימאאא!! שגיאאא!!!"
מנסה לדמיין בראש את אותם רגעים. מה הם חשבו? מה הם הרגישו? לא הגיע להם הסבל הזה.
אני רוצה להיות איתכם!!!
למה?! למה, למה, למה?!?!?
בראש רצים כל כך הרבה תסריטים. אני רק רוצה לדעת שלא סבלתם, אני רק רוצה לדעת שלא התייאשתם, אני רק רוצה לדעת שאתם יודעים כמה אני אוהבת אתכם. כמה הדר אוהב אתכם. כמה כל המשפחה אוהבת אתכם. חברים, הקיבוץ, מכרים ואנשים זרים. כולם כל כך אוהבים אתכם.
עובר זמן ואני אוספת את עצמי להמשיך לחפש. הלכתי לחלק האחורי של הבית ויצאתי החוצה למרפסת. ראיתי את מתלה הכביסה עם האטבים הצבעוניים והצלחתי לדמיין את אימא אומרת לאבא באותו בוקר להוריד מהר את הכביסה שהיא לא תישאר בחוץ וירד כל הריח של המרכך. גיחכתי לעצמי.
אני מחזיקה את שרשרת הרצועה של סוקה. חיכוך הברזלים נותן לי לרגע את התחושה שהוא פה. אבל שום דבר לא פה.
איתי, אתי, שגיא וסוקה פשוט נעלמו לי ברגע אחד ופשוט בא לי שכולם ימותו.
עדותה של שרית אוחיון
סיפור בולט נוסף הוא של שרית אוחיון מאופקים ששכלה את בעלה ובנה. כך היא מתארת בספר: שמחת תורה, השעה 06:30. אני קמה לקול האזעקה הראשונה שנשמעת באופקים ורצה מייד לממ"ד. משה עובר כדי לוודא שכל באי הבית – קבוצה של חניכים וחונכים מעמותת 'קו לחיים' שהתארחו אצלנו – התעוררו ונכנסו לממ"ד. האזעקות נמשכות ברצף, אחת אחרי השנייה ואנחנו מבינים שבשונה מפעמים קודמות, לא חוזרים לישון. התלבשתי ויצאתי לכיוון המטבח. פתאום נשמעים קולות ירי מכיוון הכניסה לשכונה. אני צועקת למשה שיש ירי. 'כן', הוא מייד עונה לי, 'יש אירוע ואנחנו מתארגנים ויוצאים'. אני הולכת לחדר ורואה את משה לובש ציצית, מכפתר את החולצה הלבנה ולוקח את האקדח והמחסניות.
שרית אוחיון. איבדה בעל ובן. צילום: אמנון ארד
מגיע אחד החונכים עם נשק ומבקש ממני את הכפכפים של משה שהיו במסדרון. משה ושני הבנים הגדולים, אמיתי ואליעד, יוצאים החוצה. אמיתי לכיוון הכניסה של השכונה ואחר כך לדירת שירות לאומי שבשכונה, לוודא שהבנות מסתדרות. משה עוזר לשכנים להיכנס למקלט ומבקש מאחד מהם להקפיץ אותו לכיוון האזור שמשם נשמעים קולות הירי. אליעד רץ להביא מהבית את מפתחות הרכב, צועק על יאיר ועוד חונך שיחזרו הביתה לטפל בחניכים ואומר למשה שהוא יהיה על ההגה ומשה עם הנשק. ב־07:30 הם מגיעים עם הרכב לרחוב התמר ונתקלים במחבלים. משה הורג אחד מהם, שניהם יורדים מהרכב ונכנסים לחצר ליד בית שמחבלים השתלטו עליו. משה יורה לכיוון הבית. לאחר זמן מגיע מחבל מהצד השני, מהכניסה לחצר, ויורה עליו. אליעד מספיק להודיע שאבא נורה, מתכופף לכיוונו ונורה בגב. הוא נופל ללא רוח חיים על רגליו של משה, אביו.
עד הצוהריים יש יותר מ־15 אזעקות. בכל אזעקה נכנסים לממ"ד יחד עם כל האורחים. חלקם לא ניידים ונעזרים באחרים. באיזשהו שלב עובר מסוק בגובה נמוך ומודיע לא לצאת מהבתים. המנהל של 'קו לחיים' מרכז, יחד עם שירה הבת שלנו שעושה בעמותה שירות לאומי, פותחים חמ"ל טלפוני אצלנו בסלון.
מהבוקר אמיתי, יחד עם עוד שני שכנים, מטפל ומפנה פצועים לאמבולנסים שמחכים בצומת גילת ומשם לסורוקה. בין חילוץ לחילוץ הוא מגיע הביתה יחד עם נער נוסף, ואני עוזרת להם להצטייד ולחזור שוב לקרב. לקראת הצוהריים, כשהקרב מתמקד בבית משפחת אדרי שבו יש אירוע עם בני ערובה, אמיתי חוזר לשכונה ומתחיל לסייע במשימות אחרות שנדרשות. בבית אחר בשכונה, אצל משפחה שנסעה לחג, מתארחים 17 חניכים וחונכים שהיו אמורים לאכול יחד איתנו את סעודת החג. אני שולחת את אמיתי אליהם עם אוכל וחטיפים.
באיזשהו שלב אחת האורחות בבית מקבלת סרטון מהחמאס שרואים בו קרובת משפחה שלה שנחטפת יחד עם שתי בנותיה לעזה. אני מחבקת אותה ואומרת לה שאנחנו יחד איתה ומתקשרת לבקש שישלחו איש מקצוע לסייע. שירה שואלת אותי למה אני לא מדווחת על אבא ואליעד כנעדרים. מה פתאום נעדרים? אני תוהה, כל כך הרבה פעמים הם יצאו וחזרו. מן הסתם גם הפעם. לבסוף אני מתקשרת למשטרה ומוסרת את הפרטים שלהם.
במוצאי החג מגיעה ידיעה שראו אותם עולים על רכב צבאי ושיש מיסוך על הפלאפונים של פיקוד העורף, וכשהמפקד יאשר להם הם יתקשרו. מכיוון ששניהם משויכים לפיקוד העורף מרכז, ההודעה נשמעה לי הגיונית. שלחתי הודעה מרגיעה לבני המשפחות שלנו והלכתי לישון עם הנייד ליד האוזן, רק אחרי שדאגתי להפיץ בשכונה רשימת תרופות שחסרות לחניכים שנשארו לילה נוסף באופקים. שכנים טובים דאגו לקחת ולהביא כל מה שצריך.
אני מתעוררת מוקדם בבוקר משיחת הטלפון מהאלוף גדעון שפר, שמבקש ממני לשלוח פריט לבוש למוקד לאיתור נעדרים שפתחו בנתב"ג. במקביל אני מקבלת הודעה על פצועים אנונימיים שהגיעו לבתי החולים, ושולחת לכל אחד מבתי החולים מישהו קרוב שמכיר ויוכל לזהות אותם. חבר קרוב נוסף, אלוף משנה מוטי יוגב מגיע אלינו הביתה ומעדכן שבא לסייע בחיפושים עד שנמצא אותם. הוא מבקש את רשותי ללכת יחד עם אמיתי לחפש את הרכב של משה בין מאות כלי רכב שנמצאים באזור סעד-רעים. עוד לפני שהם יצאו מוטי מקבל שיחה מהבן שלו שאומר לו לחכות שעתיים ולא לצאת לכיוון, כי כל רגע יש היתקלות נוספת עם מחבלים. אמיתי שומע ומחליט לנצל את הזמן ולרדת לאזור הקרב בטענה שיש לו משהו לא פתור.
בזמן הזה מקבלים אישור מפיקוד העורף לחלון של שעה להוצאת החניכים והחונכים הביתה. חלק מההורים מגיעים לקחת אותם בעצמם וחלק מהילדים יוצאים בהסעה או עם מנהל העמותה. אני נפרדת מההורים ומהחניכים ומבטיחה להם שעוד נעשה סעודת הודיה ונפצה אותם על החג.
אחרונת החניכות יוצאת ושוב, בעזרת שכן צדיק שמוכן להסתכן. אני מתארגנת לצאת לסופר לקנות בשרים ובירות כדי להיות מוכנה לרגע שמשה ואליעד ייכנסו. בדיוק אז אמיתי ומוטי יוגב חוזרים הביתה ומעדכנים אותי שמצאו את הרכב ושמעו מהשכנים מה קרה להם: משה ואליעד נהרגו ממש בתחילת הקרב, קרוב מאוד לבית, ויחד עם כל מי שיצא להילחם מנעו טבח נורא בכך שלא אפשרו למחבלים להמשיך לרחובות נוספים בשכונה הישנה.
מאותו רגע אנחנו עוברים לזירה השנייה, בסיס שורה, שאליו מביאים את כל הגופות. אנחנו מחכים בסבלנות וקמים כל בוקר במחשבה שהיום ימצאו אותם ונקיים את הלוויה. רק שלא נאבד אותם.
ביום רביעי מודיעים לנו שזיהו את אליעד. למחרת בערב מזהים גם את משה. ביום שישי בבוקר אנחנו מקיימים את הלוויה של שניהם ויושבים שבעה כפולה כראוי לשניהם. יהי זכרם ברוך.