החלוץ

דר' אהרל'ה כהן, תושב שדרות, הוא הראשון שחקר את ההיסטוריה של עיירות הפיתוח בישראל. רגע לפני שהוא משיק את ספרו החדש הוא מדבר על שדרות של פעם לעומת שדרות של היום ומגלה שגם אחרי למעלה מ-60 שנה לא חל שינוי מהותי ביחסים שבין המרכז לפריפריה

דר' אהרל'ה כהן (60), תושב שדרות, ישיק היום (ה') את הספר שלו המספר את תולדות הקמתן של עיירות הפיתוח ובעיקר את סיפורן של שדרות, נתיבות ואופקים, שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. באירוע, שיתקיים בסנימטק שדרות, ייקחו חלק מיטב המומחים והבכירים בתחום. כהן, שעם הוצאת הספר מסמן עוד הצלחה ביומן הפרטי השלו, מתקשה להסתיר את ההתרגשות. "אני שמח שזכיתי סוף-סוף להוציא את הספר הזה, שמספר את הסיפור ההיסטורי של עיירות הפיתוח, ובעיקר את הסיפור של שדרות, העיר שלי, שאותה אני אוהב, בה גדלתי ובה אני מתגורר עד היום" הוא אומר. בסיום אירוע השקת הספר גם יוקרן הסרט "החלוצים", אותו ביים כהן יחד עם סיגלית בנאי. זהו הסיפור על הקמתה של העיירה שדרות מנקודת מבטם של העולים הראשונים, שהובאו במשאיות באישון לילה למעברה שוממת במדבר, ולמרות הקשיים נשארו והקימו בה עיר בעלת צליל ייחודי משלה. בסרט חושפים השניים את התרמית הגדולה של הבאת העולים למדבר, החיפוש המתמיד אחר פרנסה, יחסי האהבה – שנאה עם קיבוצי הסביבה שמצד אחד סיפקו לעולים עבודה, אך הקפידו להיבדל מהם חברתית ותרבותית. למעלה מ-60 שנים חלפו מהיום בו דרכה לראשונה כף רגלם של העולים בשדרות, אך אם תשאלו את אהרל'ה כהן השינוי המיוחל טרם הגיע. "עדיין מדברים על הפערים בין מרכז לפריפריה, גם היום השיח הזה הוא רלוונטי מתמיד" הוא אומר "צמצום הפערים זה תהליך, שלקח בסופו של דבר הרבה יותר זמן ממה שחשבנו, הם מצטמצמים אבל לאט".

"הגענו ממרוקו א' למרוקו ב'"

דר' אהרל'ה כהן נולד בכפר אוטאט אל חאג' שבצפון מזרח מרוקו בשנת 1957. למד קרוא וכתוב בתלמוד תורה אצל אביו ר' יוסף כהן. בשנת 1963 עלה ארצה עם משפחתו. תחילה הם גרו בירוחם כשנה, ולאחר מכן עברו לשדרות. "יש משהו בחינוך המסורתי היהודי לא משנה איפה, שהוא אחר ובעבר זכו לו הילדים מגיל מאוד צעיר" מסביר כהן. "אני זכיתי ללמוד מגיל צעיר, בגיל 4.5 כבר ידעתי קרוא וכתוב כי אבא שלי היה המורה בבית והמודל לחיקוי שלנו. בבית שלנו, עם כל העוני, היו 200 ספרים ולכן אני לא מתפלא שאנחנו הילדים, יצאנו תשעה אקדמאי. אנחנו זכינו במשהו שהחברים שלי לא זכו בו, ישב מולו כל הזמן האדם הזה, אבא שלי, שהיה שגם היה מורה וגם עסק בלימוד תורה כל הזמן. בארץ לא הכירו בו כמורה והוא ניקה רחובות וגם אמא שלי עסקה בניקיון בתים, הם גאוותינו ואנחנו גאוותם".

"הגענו ממרוקו א' למרוקו ב'". כהן צילום: אורי גבאי

לאחר שחררו מהצבא הלך כהן, באופן כמעט טבעי, לאקדמיה. הוא השלים בגרויות ולמד לתואר ראשון בהיסטוריה ותעודת הוראה. עם סיום הלימודים, החל לעבוד כמורה בבית הספר המקיף הכללי בשדרות. בהמשך הקים את התנועה לשיפור החינוך בשדרות, רץ לבחירות וקיבל את תיק החינוך לידיו והיה לסגן ראש העיר. בתחילת שנות ה-90 השלים את התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. את עבודת הדוקטורט שלו החל כעשר שנים אחר כך והתגלגל אליה כמעט במקרה. "כשהתחלתי בעבודת הדוקטורט שלי חקרתי את יהדות ברצלונה במאה ה-11, חרשתי את כל אירופה אחר כתבי יד יהודיים ואז, תוך כדי עבודה, נפל לי הסימון" הוא מספר. האסימון היה בדמותו של חבר קרוב, פרופ' אבי בראלי, שתהה בדבר הנושא התמוהה מעט עליו בחר כהן לעשות את עבודת הדוקטורט שלו. "הוא אמר לי 'אבל למה הלכת כל כך רחוק' וזאת הייתה המכה שהעירה אותי. פתאום חשבתי 'באמת למה?' ולא הייתה לי תשובה, אחרי שנה שחרשתי את אירופה החלטתי שדי, אני לא ממשיך". לאחר התלבטות קצרה החליט כהן לחקור דווקא את עצמו, את אליו היגרו הוריו ובו הוא גדל. "עד כה אף אחד לא חקר את ההיסטוריה של עיירות הפיתוח, חקרו הרבה דברים אבל אל היסטוריה והבנתי שזה הזמן. רגע לפני שחבשתי לראשי את הכובע של ההיסטוריון, ידעתי שאני צריך לחקור בצורה אובייקטיבית ולצורך כך הייתי צריך להתנתק מכל מה שידעתי ולמחוק הכל".

מה מחקת?

"את הילד, שבא בגיל שבע מכפר קטן במרוקו וגדל בשיכון הקלאסי של עיירת פיתוח. אני בכור לתשעה אחים, על כל המשתמע מכך. משפחה מרובת ילדים שחייה בעוני פיזי ותרבותי. אנחנו גדלנו בתחושת קיפוח אדירה, של 'אכלו לנו, שתו לנו, לקחו לנו' אבל הייתי צריך להתנתק מכל זה ולחקור בצורה נייטרלי. המטרה הייתה לבדוק האם בסופו של דבר התחושות שעליהן גדלתי תואמות את המציאות, בצורה אובייקטיבית".

חמש שנים אינטנסיביות הקדיש כהן למחקר, במהלכן בילה שעות ארוכות בארכיונים. "הקדשתי למחקר אלפי שעות ואלה היו חמש שנים נפלאות. אני חושב שאני הייתי היחיד מבין כל עמיתי, שבאמת נהנה מעבודת המחקר שלו לאורך כל הדרך, כי חקרתי משהו שהוא בדמי" מעיד כהן.  "הבנתי שאני, למעשה, חורש בשדה חדש שאף אחד לא נגע בו קודם וזה ריתק אותי. ידעתי ושיערתי המון דברים, אבל פה היה עליי להוכיח". באותן השנים פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את אחת מהבדיקה הראשונות שלה, שדרגה את היישובים השונים בארץ. באופן לא מפתיע שדרות ועיירות הפיתוח היום במקומות האחרונים, ברשימה שכללה 200 יישובים. "זאת מבחינתי הייתה נקודת המפנה, הייתי חייב להבין איך יכול להיות שגם 50 שנה אחרי עיירות הפיתוח עדיין משתרכות הרחק מאחור ונמצאות ברשימה צמוד לכפרים הערביים ולישובים הבדואים" מסביר כהן.

ומה מצאת?

"הבנתי שהסתבכנו, ואת התוצאות של זה אנחנו חווים עד היום. עיירות הפיתוח הוקמו במקור, בתחילת שנות ה-50, כמרכז עירוני כפרי שמטרתו לספק ליישובים הקטנים שמסביב, הקיבוצים והמושבים, ת כל השירותים הנדרשים. מהר מאוד הבינו שבפועל זה רחוק מאוד מהמציאות, שכן אוכלוסייה קטנה וחלשה שאינה יכולה לדאוג לעצמה לא יכולה לתת מענה לסביבה".

שדרות של שנות ה-50. שכונת יוספטל של ימינו

ואז חלה התפנית?

"בדיוק. אחרי שהבינו שהתכנית המקורית לא יכולה להתממש, שינו אותה ב-180 במקום להיות הישוב המרכזי והחזק הפכה שדרות למקום שולי, שסיפק בעיקר כוח עבודה עבור קיבוצי הסביבה ומכאן נולדה גם האיבה רבת השנים בין התושבים. הזהות של האוכלוסיות החלשות האלה הייתה מאוד ברורה, כולם היו יוצאי עדות המזרח, ששימשו כחוטבי עצים ושואבי מים. מי ששלח אותם לכאן היו הקולטים, שכולם היו יוצאי אשכנז וגיליתי שאפילו חלק מהפרוטוקולים שדנו בהעברת העולים למעברות, נכתבו ביידיש כדי שהם לא יבינו על מה מדובר. זאת למעשה הייתה תרמית, שהתבססה על הסטראוטיפ השלילי שהיה על עדות המזרח. סביב הסטריאוטיפ הזה נבנתה מדיניות שלמה ולצערי זאת בדיוק אותה מדיניות גם היום".

יוצאי עדות המזרח עדיין נתפסים כחוטבי עצים ושואבי מים?

"לא. אבל עדיין האוכלוסיות שמתגוררות בעיירות הפיתוח הן אוכלוסיות חלשות, מדובר גם היום באוכלוסייה שהיא ברובה מזרחית. ב-20 השנים האחרונות היו עליות גדולות וגם הפעם, שוב, שוכנו העולים בפריפריה. עיירות הפיתוח הן עד היום אלה שקולטות עלייה, שנחשבת לאוכלוסייה חלשה וככה משמרים את מצבן. העלייה הרוסית היא קצת שונה בעניין הזה, שכן הם הבינו איך עובדים הדברים ומהר מאוד החזקים והמשכילים שבהם מצאו את הדרך החוצה".

אפשר היה אחרת?

"בוודאי שאפשר היה אחרת. אני באתי ממרוקו ובהרבה מובנים אני ערבי-יהודי אבל הגענו למדינה מערבית מתקדמת, ולמרות זאת הרגשנו כאילו הגענו ממרוקו א' למרוקו ב'. גרנו בשיכון החמסה, בבלוק הידוע, 60 משפחות שכולן עולות ממרוקו למעט שלוש. לא הייתה אינטראקציה בינינו לבין אוכלוסיות אחרות, לא אגזים אם אומר שנחשפתי לעדות אשכנז רק בתקופת הצבא. למען חברה בריאה יותר היו צריכים לתת לנו להתערבב עם אוכלוסיות אחרות, הייתי מצפה שיתנו לנו, אבל כור היתוך היה רק חלום נהדר כשבפועל המדיניות הדירה את כל אוכלוסיות המזרח לפריפריה, חיינו בגטו".

מה היו התוצאות של הגטו הזה?

"הרות אסון, ואנחנו משלמים את המחיר הזה עד היום, דורות על גבי דורות. הדברים קצת השתנו, אבל בגדול הפערים נשארו וכל התפיסה כאן היא שונה. בתחום החינוך למשל, בזמן שהמורים יורקים פה דם בשביל להוציא את התלמידים שלנו עם 20 יחידות בגרות, בהרצליה ורמת השרון נלחמים על 40 יחידות. הנתונים הדמוגרפיים הם לא לטובתנו, גם אחרי 60 שנה, אם נסתכל על פרמטרים כמו השכלה, כושר השתכרות ומספר הילדים".

אתה צופה שהפערים האלה יצטמצמו בעתיד?

"המצב של שנות ה-50 קבע וקיבע את המצב שלנו והבסיס של עיירות הפיתוח היה רעוע והוא נותן את אותיותיו עד היום, אבל דברים כן משתנים וימשיכו להשתנות. מבחינתי הפרמטר הכי חזק שיביא שינוי הוא המנהיגות ויש לנו המון דוגמאות לכך, שמנהיגות טובה וחזקה מביאה עימה גם שינוי. יש מקומות, כמו אשדוד למשל, שיצאו מהגדרה של עיירות פיתוח בדיוק בזכות זה. ניהול נכון ומנהיגות ארוכת טווח יביאו את השינוי המיוחל. בנוסף, אני דווקא תולה תקווה בעובדה שהמון זוגות צעירים אינם יכולים לקנות בית ועוברים בלית ברירה לפריפריה. הזוגות האלה, שבאים לבנות פה בית ולהקים משפחה, הם אלה שייתנו את הכוח ליישובים האלה ויעזרו להם להתעבות. ישובים גדולים יותר, מבחינת מספר התושבים, יכולים להרשות לעצמם יותר דברים וגם התקציבים שלהם גדלים, אולי דווקא מכאן תצא הבשורה".