יום שלישי , 11 אוגוסט 2020
מוטי בר גיל, סוגר מעגל עם הקמת פרויקט מוסיקלי חדש בעיר ילדותו. צילום: אורי גבאי

"אולי עזבתי את שדרות אבל היא לעולם לא עזבה אותי"

במשך כמעט ארבעה עשורים הזמר מוטי בר-גיל מתפרנס ממוסיקה ונחשב לאחד הזמרים הוותיקים והמוכרים במועדוני הזמר של תל-אביב אבל למרות שהיה קרוב לבכירי תעשיית המוסיקה לא הצליח לקבל את ההכרה, בין היתר גם בעיר ילדותו שדרות. עכשיו הוא סוגר מעגל כשקיבל עליו את המשימה להקים הרכב מוסיקלי מקומי לבני שלושים-ארבעים פלוס.

הרבה לפני שהעיר שדרות נודעה בישראל בגלל "צינור פרימיטיבי מעופף" וזכתה בתואר המתסכל  "עיר הקסאמים", היא נודעה בעיקר בזכות המוסיקאים הנפלאים שיצאו מכאן מה שהקנה לעיר בעבר אפילו את התואר "ליברפול של ישראל", בין השמות אתם כמובן תמצאו את 'שפתיים' וחיים אוליאל, 'טיפקס' של קובי אוז, כנסיית השכל, סולטנה שהבליחה לתקופה קצרה וטנארא של מיכה ביטון, הרשימה כמובן עוד ארוכה אבל יש עוד מוסיקאי שזכה להצלחה גדולה בעיר הגדולה ולא בהכרח זכה להכרה בעיר שלו שדרות. אם השם מוטי בר-גיל מוכר לכם, סביר להניח שגדלתם בשנות השבעים והשמונים של העיירה הקטנה שדרות שמנתה עשרת אלפים תושבים, גם סביר להניח שבשנות התשעים הוא הוזמן לשיר באירוע שלכם בכמה שפות וכמה סגנונות (גילוי נאות- הנעים לי את חגיגת בר המצווה).  כעת, כמעט 35  שנים אחרי שיצא לעיר הגדולה כדי להגשים חלום הוא נרגש לחזור  לעשייה מוסיקלית בעיר ילדותו שדרות לאחר שקיבל עליו משימה להקים הרכב מוסיקלי לבני 30+ על מנת לאפשר למי שויתר על חלום מוסיקלי בגיל צעיר יותר- לעשות את זה כעת כי אף פעם לא מאוחר להגשים את זה. "לא תיארתי לעצמי שאני אתרגש להקים פרויקט כזה בעיר שלי כי שדרות מאז ומעולם על אף שאני לא חי בה המון שנים היא הבית שלי" מסביר בר-גיל על המיזם החדש שיוצא לדרך בחסות מתנ"ס שדרות, "האמת היא שהכל התחיל להתגלגל כשעופרה ביטון זמרת מוכשרת שבעבר הייתה מופיעה לא מעט ומכירה אותי מהילדות בשדרות פנתה אליי ואמרה לי שיש בה דחף הרבה שנים לפנות למתנ"ס שיקימו חוג עבור בני הארבעים כי יש היצע שם לכל הגילאים חוץ מהגיל שלה, אני כמובן לא יכולתי לסרב לרעיון למרות שלא ידעתי לאן זה מוביל. בהמשך הזמינו אותי לפגישה, באתי כמובן בשמחה, לא עניין אותי מה אני מרוויח מזה, העיקר ההזדמנות ליצור ולעשות משהו טוב במוסיקה בשדרות".

"אני כל החיים שלי לצד האהבה הגדולה לכדורגל אהבתי לשיר" מספר אבי פרץ מאמן הפועל שדרות וכוכב הסדרה ליגה ג', "כשפרסמו שרוצים לפתוח הרכב חשבתי בהתחלה שזה קריוקי אבל חבר שהמליץ התעקש שאני צריך ללכת ואני חייב לומר מהרגע שהצטרפתי אני נהנה מכל רגע במיוחד עם מוטי. אני הכי אשמח שזה יהיה הרכב רציני שיתחיל להופיע ואין ספק מציע לכל מי שרק אוהב לשיר ולא עשה עם זה כלום לבוא ליהנות ממשהו מיוחד".

 בר גיל באחד המועדונים בתל אביב. צילום: יח"צ

"עזבתי לעיר גדולה כדי להגשים חלום"

מבחינתו של בר-גיל, במקור אברג'ל, הקשר לעיר שבה גדל רב עוצמה ולא רק בגלל העובדה שאביו ואחיו ז"ל קבורים כאן ואימו שתיבדל לחיים ארוכים ובני המשפחה  עדיין חיים בעיר. "קודם כל בלי קשר לחגים אני מקפיד לאורך השנים פעם בשבוע לבקר בשדרות, אני גם עוקב בשנים האחרונות אחר התקשורת המקומית ואחר מה שנעשה בשדרות ואני מוכרח לומר שאני מתפעל כל פעם מחדש איך העיר משנה את פניה. יש לי המון חברי ילדות ואפשר לומר שכל זיכרונות הילדות מלווים אותי תמיד, אתה תמצא אותי אפילו בדיונים שונים בפייסבוק בכל מיני נושאים שקשורים בעיר. אני אולי עזבתי את שדרות אבל היא לעולם לא עזבה אותי. אני חושב שיש רבים וטובים שעזבו ויש להם תחושה זהה".

אני רוצה לחזור אחורה לילדות בשדרות, מתי בכלל התחיל הנושא המוסיקלי, לפעמים נדמה שלא היה מה לעשות בשדרות מלבד מוסיקה?

"אין ספק שדרות בילדותי הייתה עיירה קטנה והיה מדהים לראות כמה כישרונות צמחו בתוך ישוב כה קטן. כששואלים את השאלה מתי הבנת שאתה רוצה להיות זמר אני חושב שזה התחיל בגיל 6, אפשר לומר שגדלתי בשדרות בבית ממש מוסיקלי, יש לי אחים ממש מוכשרים אחד מהם מוכר לכולם זה זיציק, אח נוסף סופר מוכשר מישל ויש את יגאל שכבר 20 שנה חי בדרום אפריקה ועוסק שם במוסיקה . אני זוכר כילד בשכונת ניר-עם שהייתי שר בגינה למטה לשכנים, עד היום אגב אני פוגש תושבים מבוגרים שזוכרים אותי שר להם כילד, בהמשך שרתי בכל אירוע משפחתי, בר מצווה חתונה, קראו לי מעין ילד פלא ואפשר לומר שמאז שאני זוכר את עצמי זה אני, הגיטרה והמיקרופון".

רגע שאתה זוכר במיוחד שאמרת לעצמך שאתה רוצה רק דבר אחד- להיות זמר?

"בגיל 13 ייצגתי את שדרות בתחרות כלל ארצית, אחרי  שזכיתי במחוז הדרומי נסעתי לייצג את העיר בתחרות שהתקיימה בבימה בתל- אביב, ראש המועצה אז היה אלקבץ שדאג שייקחו אותי ואת ההורים במונית יחד עם נציגת מחלקת התרבות. בתחרות זכיתי מקום שני אבל ידעתי שאני הולך להתעסק בחיים רק בדבר אחד וזה המוסיקה".

יש נטייה לחשוב שמשדרות יצאה מוסיקה מרוקאית אבל הרבה לפני הייתה כאן סצנת רוק רצינית?

"נכון כמה שישמע מוזר, זו תקופה שאף אחד בשכונה שלנו לא שר מזרחית, כולם שמעו וניגנו רוק, למשל כולם מכירים את חיים אוליאל מלהקת שפתיים אבל הוא בכלל רוקיסט מטורף שהיה בין אלה שהדביק אותנו. אני זוכר שהוא היה מופיע בבית העם אז היו חלונות קטנים שהיינו מטפסים אליהם כדי להציץ להופעה שלו, אני ממש הייתי מעריץ שלו".

מעט לפני גיל 14 לבר-גיל הייתה בקשה מההורים- לעבור לקיבוץ. מסלול לימודים שמשלב חיים בקיבוץ עם לימודים. "בגיל 14 ביקשתי לעבור מתיכון גוטוירט לקיבוץ יפעת, זאת אומרת לא לפנימייה אלא להעתיק את החיים שלי לקיבוץ והיו לי מבחנים לא קלים כדי להתקבל לקבוצת ילדי חוץ שהיו מקבלים בקיבוץ, רציתי מאוד להתפתח והרגשתי שכאן בעיירה הקטנה עם כל האהבה העצומה שיש לי אני לא יכול להגשים את כל החלומות שלי לכן רציתי להתנסות מאוד במעבר לקיבוץ. אין לי מושג איך הצלחתי בכלל לעבור את המבחנים עם כל הגזענות שהייתה באותה תקופה.

אגב, מאיפה האנגלית כי כבר בתחילת הדרך שרת לא מעט באנגלית?

"אספר לך סיפור, באנו לקיבוץ 20 ילדי חוץ, מדובר בתקופה של שנות השבעים-שמונים שקיבוצי עמק יזרעאל יותר צפוניים ומנוכרים  מצפון תל אביב, אחרי חודשיים נותרנו ארבעה ואני הייתי אחד מהם. תשאל אותי איך זה יכול להיות שילד שבא מבית מרוקאי, עם שם משפחה 'אברג'ל' שאני הכי גאה בו ועד היום רשום לי בתעודת זהות מצליח לשרוד בקיבוץ? אומנם גדלנו בבית מרוקאי שבו דיברו מרוקאית אבל דרך המוסיקה למדנו אנגלית, דרך המוסיקה כל הבית שלי דיברו באנגלית. כשעברתי בגיל 14 לקיבוץ עם גיטרה אקוסטית זה עזר לי כנראה להתקבל ולהתאקלם. בנוסף אותם ימים היית צריך נראות מסוימת וכנראה כל זה ביחד עזר לי להתקבל ולשרוד שם".

כמה באמת הייתה תחושת ניכור בין הקיבוצים למי שבא מעיירת פיתוח?

"החברה הקיבוצית בזמנו הייתה מאוד סנובית, ראו בנו נטע זר,  אני חושב שהרגשתי את זה על בשרי, בכל זאת אין לנו את אותה שפה, אני באתי משדרות שמדבר בריש ורק שהגעתי לקיבוץ הבנתי את הפער שהיה קיים".

היום זה לא קיים ראה את מה שקורה היום בקיבוצים סביב שדרות שם מתגוררים מאות משפחות משדרות?

"אין בכלל מה להשוות בין שנות השבעים למה שקורה היום. כשאני הייתי כילד רק מנסה להגיע לקיבוץ היו מרביצים לנו. פעם ראיתי איזה כתבה עם עמיר פרץ ששאלו אותו מה אתה זוכר מהילדות, והוא מספר איפה שהיום בונים בכניסה לשדרות את שכונת המוסיקה היה שדה חקלאי, הקיבוצניקים היו משליכים שם משאית מלאה בתפוח אדמה והיו שופכים על זה נפט כדי שאנחנו בשדרות לא ניקח את זה להורים שלנו, והוא אמר ואני שותף לזה, עד היום הריח של הנפט אצלנו באף ועד היום אני מרגיש שהריח כאן למרות שהשתנו המון דברים מאז כי הקיבוץ כבר לא קיים. מי שחי היום בשדרות ונהנה מהפתיחות של הקיבוצים ושיתוף הפעולה הפורה הרוויח, אנחנו בשנות השבעים סבלנו. אגב, אנחנו כמובן היינו חכמים וניקינו את זה בחומר ניקיון של אמה ואכלנו את זה".

 בר-גיל, עזב את שדרות בגיל מוקדם אבל תמיד הקפיד לבקר. צילום: אורי גבאי

אחרי שסיים את השירות הצבאי, חזר לשדרות והחל לבנות את עתידו אלא שמהר מאוד הוא הגיע למסקנה כי כדי להגשים את חלום המוסיקה הוא צריך לקבל החלטה אמיצה. "כשהתחתנתי והפכתי לאבא אני זוכר בכלל שרכשתי דירה בשכונת נווה אשכול בשדרות אבל אחרי תקופה אני והאישה הרגשנו שאם אני נשאר הקריירה לא תצליח להמריא ובאמת עזבתי לעיר הגדולה מתוך אמונה ששם אני אגשים את כל החלומות שיש לי במוסיקה בענק. אז בהתחלה עבדתי כסוכן מכירות של חברת אופנה, הרווחתי לא מעט כסף כדי להשקיע במוסיקה. במקביל בלילות חיפשתי איפה אפשר לשיר ואז נתקלתי באיזה במה פתוחה במקום שנקרא הסליק ששם הופיעו כל מיני זמרים מוכרים, אני שרתי רק באנגלית ובעל המועדון התלהב ופנה אליי שהוא רוצה שאופיע בקביעות, מכאן עזבתי הכל והתפרנסתי רק ממוסיקה אפשר לומר מאז ועד היום". בר גיל מוסיף: "אחד הדברים שהכי קשה בשדרות זה לעזוב את הבית של ההורים אז בוודאי את העיר שבה גדלת. זו הייתה החלטה קשה אבל הייתי ממוקד מטרה. אני ידעתי שאני רוצה את זה כמו שבגיל 14 אמרתי להורים שאני רוצה לעבור לקיבוץ".

מרגיש פספוס בקריירה

אם לדבר במושגים של שדרות, מוטי בר גיל שייך לתור הזהב של תעשיית המוסיקה המקומית, מילדותו הוא התבלט בשכונת ניר-עם ככישרון עם גיטרה, אם זה בערבי זמר, טקסים ואף תחרויות מוסיקליות. הוא שולט בכמה שפות ומבצע שירים כמעט בכל הסגנונות.  כשאני תוהה כיצד הוא לא הצליח לקבל לפחות את החשיפה של המוסיקאים שיצאו משדרות הוא מהנהן בראש ומסכים כי אם יש משהו שהוא מכה על חטא שהוא לא מינף את החשיפה שקיבל במועדונים של תל אביב לקריירה  גדולה יותר לפחות מבחינה תודעתית. בשנות התשעים הייתה תקופה שהמועדונים היו קובעים את הטון והופעתי שם בלי הפסקה, אז המועדונים הנחשבים היו 'המסבאה' ו'בלה שלומקינס' שם הייתי זמר הבית ואם נגיד הייתי נוסע להופעה בחיפה היו מציגים אותי כזמר של בלה שלומקינס שהיה המועדון הנחשב. מבחינת תל-אביב והמועדונים קיבלתי המון חשיפה אבל זה לא בא לידי ביטוי מבחינת פרסום וחשיפה בתקשורת" הוא אומר וממשיך,  זו שאלה שהעסיקה אותי לא מעט" הוא מודה, "ואני חייב לומר שהיו לי לא מעט הזדמנויות. לפני 20 שנה  דווקא ניסיתי את מזלי מה שנקרא מבחינת חשיפה גדולה אחרי שהוצאתי אלבום שמכר 25 אלף עותקים, אז קראו לזה תקליט זהב, הייתה כתבה ענקית בידיעות אחרונות והרגשתי שהנה אחרי הרבה שנים שאני מופיע וחורש כל במה אפשרית בארץ אולי הגיע זמני לקבל גם חשיפה ולא רק להתפרנס כי באמת עד היום אני מתפרנס יפה מאוד ממוסיקה אבל לא הצלחתי לקבל הכרה תקשורתית".

 בר גיל עם מוטי פרץ בפרויקט החדש בשדרות. צילום: יח"צ

למה לדעתך לא התפרסמת מעבר, אני  מניח שגם בשדרות מלבד מי שגדל איתך לא יודע עלייך הרבה, לא יודע שאתה אחד האומנים המוכרים בצנת המועדונים בתל אביב?

"יכול להיות שהדור הצעיר מכיר פחות. כששואלים אותי את השאלה למה לא התפרסמתי כמו לא מעט אומנים, יש לי תשובה אחת- כנראה שהצלחתי יחסית מהר להתברג להופעות במועדונים הנחשבים כך שהתפרנסתי יפה מאוד, בניתי משפחה ובית וברוך ה' הסתדרתי כלכלית. יכול להיות  מאוד שהיה לי נוח במקום שבו הייתי וקיבלתי פרגון וחשיפה מטורפת, כל מי שבילה בשנות התשעים בתל אביב ידע מי זה מוטי בר-גיל אז כנראה שלא הרגשתי שחסרה לי חשיפה".

לא מרגיש שהיית נאיבי מדי?

"יכול גם להיות שהייתי נאיבי ואנשים ניצלו את הנאיביות שלי. למשל, שני מועדונים שבהם עבדתי בקביעות העדיפו שאמשיך להופיע רק אצלם, לשלם לי כסף טוב ושהמקום היה מתמלא בבליינים שאוכלים ושותים. אם תשאל אותי מה מוטי אין לך דעה אני אענה לך שבגיל 27 אחרי שבאתי מעיירה קטנה לתל אביב נשאבתי לזה, מה עכשיו אני אתלונן על זה שאני מופיע ומתפרנס?".

היית חלק מהתעשייה זמן רב, לא קיבלת הצעות מאמרגנים?

"קיבלתי הצעה בזמנו מאשר ראובני אולי האמרגן הכי גדול באותה תקופה שבה פרצה למשל מרגלית צנעני שהטילה לו ביצי זהב, מרגול הייתה אז כמו עדן בן זקן של היום. היא אגב התנגדה שאחתום במשרד של ראובני וכך זה נפל. בנוסף, חמש שנים אחרי שהתחלתי להופיע בתל אביב היו שני מועדונים גדולים שכל אחד רצה שאופיע אצלו בקביעות, כאשר לא נפלה החלטה הם הביאו אותי בפניי בורר שיחליט- אחד בשם יחזקאל אסלן שנחשב לאחד מראשי הפשיעה משהו שהתרחקתי ממנו תמיד. הסיפור הזה עוד מרכיב שמסביר מה התפספס בדרך".

היום התעשייה שונה לחלוטין, אתה לא חושב עוד להוציא שירים מקוריים?

"לפני שלושים שנה היה קל יותר להתפרנס מזה אז זמרים היו מוציאים שירים. תחשוב אז אני מכרתי 25 אלף עותקים, אנשים אשכרה היו מגיעים לחנויות ורוכשים ואומן היה יכול להרוויח, היום להוציא שירים חדשים זה לא רווחי, לפני כשנתיים הוצאתי סינגל כי הרגשתי שזה נכון אבל לא בשביל לקבל חשיפה, אני עוד מעט אהיה בן שישים וזה כבר לא בשבילי, מה שבטוח אני לא מפסיק לשיר, מופיע לא מעט וממשיך להתפרנס כך שאין לי תלונות. אני שמח לפחות שאני חוזר לעבוד בעיר שבה גדלתי, הפרויקט החדש הוא ללא ספק סגירת מעגל".

לכתבה הבאה:

בשורה לעיר שדרות לקראת פתיחת שנת הלימודים

לקראת פתיחת שנת הלימודים וההיערכות ללמידה מרחוק: קבוצת פרטנר מחברת את העיר שדרות לתשתית הסיבים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.