מבזקים
ניסים אסידו ז"ל

"אוהד הבן שלי הוריד את הראש ואמר לי: ניסים מת, זה נגמר"

לפני עשר שנים התרחש אחד ממקרי הרצח הסתמיים הכואבים לעיר לשדרות. ניסים אסידו ז"ל צעיר אהוב רק יצא לבלות במועדון לילה בעיר נתיבות כאשר פגש שם בטעות את האקסית שקנאתה גרמה לבן משפחתה, יעד חלילי, לרצוח אותו בדקירות סכין. בראיון מרגש מספר האב רפי על הרגע שבו בישרו לו שבנו נרצח, הכעס כלפי מערכת המשפט והגעגוע הבלתי פוסק.

כבר בכניסה לבית משפחת אסידו ניתן להרגיש את הנוכחות החזקה של ניסים אסידו ז"ל, גם עשור אחרי מותו הקשה והטראגי. פינת ההנצחה הגדולה שהקימו לו בבית שבו גדל עמוסת תמונות מהילדות וגם מהתקופה האחרונה בחייו, ולכל התמונות יש מכנה משותף – החיוך. "הוא הפיץ אושר בכל מקום שהוא היה, הוא מיגנט את כולם סביבו והיה מוקף חברים", מספר לי בכאב אביו רפי, שגם אחרי עשר שנים מדבר על אותו יום ארור כאילו שהוא קרה אתמול, וזוכר בו כל פרט ופרט.

רפי בגן לזכרו של ניסים ז"ל. צילום: אורי גבאי

זה קרה בתחילת דצמבר של שנת 2010, מקרה שזעזע עיר שלמה, אסידו ז"ל יצא לבלות במועדון "הטרויה" בנתיבות עם בחורה אותה הכיר מעט זמן לפני, ולרוע מזלו פגש שם באקסית, לבנת, איתה יצא כחודש בלבד. המפגש עם אסידו וחברתו הנוכחית עורר כעס וקנאה אצל האקסית שסיפרה על כך לבן דודה, יעד חלילי, שבתגובה ענה לה ש"הוא ידאג לטפל בו" בגלל שחש בפגיעתה של לבנת בת דודתו, וכך היה. בינתיים, יצאו אסידו ז"ל וחברתו מהמסיבה עקב תגובתה הקשה של לבנת למתרחש וכדי למנוע תרחישים ועימותים מיותרים, אך חלילי לא ויתר. כשפגש בו בצומת היציאה מנתיבות, דקר אותו ארבע דקירות קטלניות בחזה ובבטן שלא הותירו לו כל סיכוי.

עולמם של רפי ורחל אסידו חרב ברגע אחד והאב לא שוכח שום פרט מרגע הבשורה ומאותו הלילה שבו נגדעו חייו של בנם ניסים ז"ל. באותו לילה הם היו באילת כשהטלפון צלצל באמצע הלילה ולא בישר טובות. "באותו לילה היינו אצל אחותי באילת. הכל היה על מי מנוחות והיה לנו באמת כיף, אבל רחל אשתי כל רגע אומרת לי שיש לה הרגשה לא טובה. אמרתי לה 'רחל, באנו לשמוח באנו להנות', והיא התעקשה שלא טוב לה. היא לא נרדמה בלילה ושוב אמרה שמשהו לא טוב לה, לא בסדר. נרדמנו רק לקראת שלוש לפנות בוקר, כשבערך בשעה חמש וחצי הטלפון צלצל. לא הבנתי מי מתקשר בשעה כזאת. רחל ענתה ואני שומע את אחותה צועקת 'דקרו את ניסים'. חשבתי שאני חולם. מה זאת אומרת דקרו את ניסים? מה לו ולדקירות? קמנו להתארגן ואז הבן הנוסף שלי, אוהד, הוריד את הראש ואמר לי 'אבא, זה נגמר'. מה זה נגמר? שאלתי. ואוהד אמר לי 'הוא מת, ניסים מת'. הוא כבר ידע את זה מהחברים שהיו בבית החולים".

רפי אסידו. צילום: אורי גבאי

מה מרגישים באותו רגע כשמקבלים בשורה כזאת?

"ההרגשה הראשונית זה שלקחו פטיש של חמישה קילו ונתנו לי אותו על הראש. הייתי מסוחרר ולא הבנתי אם זה אמיתי או לא. היה קשה לי לעכל שקרה משהו דווקא לניסים, שתמיד היה נגד אלימות, מילולית ופיזית. איך בכלל הוא הגיע לזה? היה לי קשה מאוד לקבל את זה. כל הדרך בנסיעה מאילת לבאר שבע זה הרגיש לי כמו נצח וכולי הייתי בסערת רגשות".

הכאב ניכר בכל משפט של אסידו האב במהלך הראיון. בניגוד אליו,לאמא רחל היה קשה מידי והיא העדיפה לא לקחת חלק בשיחה הטעונה. רפי ליווה במשך כל השנים הראשונות את המשפט שהתנהל כנגד הרוצח שהורשע, יעד חלילי, והקפיד להגיע ולהימצא בכל הדיונים בבתי המשפט. הוא בקיא בכל פרט מאותו לילה ומאותם רגעים בהם בנו קיפח את חייו, גם בפרטים הקטנים והקשים ביותר. הוא ביקש לדעת הכל– הוא היה חייב להבין מה בדיוק קרה ברגעי העימות שהוביל למותו של ניסים ז"ל. "בגלל שרציתי לדעת את כל המקרה ביקשתי את הדיסק מהמועדון והם נתנו לי. כשפתחתי את הצילומים אני מסתכל ורואים את ניסים צועד קדימה ומגיע ליציאה מהמועדון ושתי דקות אחר כך רואים את האקסית, חברה שלה ושלושה גברים, אני אומר לך, הכל היה מתוכנן", הוא מספר ועוצר לקחת כמה נשימות. "הם עלו לרכב ונסעו וכשהם הגיעו ליציאה מנתיבות ניסים ביקש מידידה שלו שתעצור כי הוא רוצה להיכנס לשירותים. בזמן הזה בדיוק לבנת האקסית התקשרה לניסים, ובגלל שהוא ירד להתפנות הוא השאיר את הטלפון באוטו, אז ידידה שלו ענתה במקומו", הוא משחזר.

ומה קרה באותו רגע ואיך זה גלש לאלימות?

"אותה אקסית האשימה אותה שהיא הולכת עם ניסים, אז היא ענתה לה שזה לא נכון ושניסים הוא רק ידיד שלה. לבנת שאלה את הידידה של ניסים איפה הם, והיא בתמימותה ענתה לה את המיקום המדויק. תוך כדי כל זה, שומעים את יעד צועק "אני ארצח את ניסים", וניסים בתמימותו חשב שהם באים לדבר איתו, הוא לא היה בכלל בכיוון של אלימות זה אפילו לא עבר לו בקו המחשבה. ברגע שהם התקרבו אליו, אחד מהגברים שהיו באוטו נתן לו 'בומבה' בראש והרוצח פשוט דקר אותו ארבע פעמים, בלי לדבר. הדקירות האלה מוטטו אותו במקום. כששוחחתי אחר כך עם הפראמדיק שהיה בזירה, הוא סיפר לי שלא היה שום סיכוי להציל אותו".

"דפקתי את הראש במקרר גופות. הרגשתי שאין לי טעם לחיות יותר"

כאמור, אסידו האב ליווה את כל הדיונים והמשפטים במהלך שלוש וחצי השנים הראשונות. הוא הכיר את כל השופטים, את כל עורכי הדין ואת כל הפסיקות והחוקים. היה לו חשוב בשביל עצמו ובשביל בנו ז"ל, להשמיע קול ולהיות נוכח. הוא ידע שאם הוא לא יזעק את זעקתו של ניסים, הנאשם עוד עלול לקבל עונש לא מידתי לפשע שביצע, ולזה הוא לא היה מוכן בשום צורה. זה היה לו קשה בצורה בלתי רגילה, וגרם לא פעם למפגשים ועימותים קשים עם משפחתו של הרוצח, אבל שום דבר לא הרתיע אותו. הוא רצה צדק בשביל ניסים ובשביל השקט הנפשי שלו.

קיר ההנצחה לזכרו של ניסים. צילום: אורי גבאי

"לצערי ליוויתי את המשפט במשך כמה שנים, והדבר שהיה לי הכי קשה זה שהבן שלי הפך למספר תיק. הבן שלי ניסים, פתאום הפך להיות עוד מספר על קלסר, לא יכולתי להכיל את זה. רציתי שיכירו את ניסים שגידלתי, את הילד שלי, את התכונות שלו, את מי הוא היה, כמה טוב הוא עשה לסביבה, כמה מצוות ומעשים טובים ולא שיזכרו אותו כמספר, אז החלטתי שאני עולה לדוכן ומספר לשופטים מי היה הבן שלי. רציתי לתת שם למספר", הוא נזכר בכאב.

ומה סיפרת להם?

"זה קרה אחרי שהרוצח ברוב חוצפתו הגיש ערעור על העונש, לאחר שהוא הורשע פה אחד. ידעתי שאם אני אבוא לדבר מדם ליבי זה יכול להשפיע על השופטים והם דחו את הערעור כמובן. סיפרתי שניסים היה ילד שעד גיל שש לא דיבר, היו לו חסימות רפואיות. נאבקנו בזה ובסופו של דבר הוא התחיל לדבר, וכשהוא פתח את הפה לא יכלו לעצור אותו. הייתה לו בעיית פזילה בגלל נפילה בילדות, לעגו לו ופגעו בו אבל הוא עבר את כל המכשולים וגדל להיות ילד מוקף חברים. הוא תמיד עזר, תמיד תרם, היה מיישב את כל הסכסוכים של החברים שלו, הוא היה ילד מדהים וגאון. כבר בגיל שבע הוא קיבל תעודה מאינטל במחשבים. אנחנו גדלנו עם ילד שככל שהוא גדל, ככה הוא הפך להיות המרכז של החבורה, ממגנט אליו אנשים ועל פיו היה יישק דבר. ואז הגיע הגיוס והוא רצה ללכת לקרבי אבל היה לו פרופיל נמוך אז לא קיבלו אותו. במקום זה שלחו אותו לבסיס מזון להיות איש מחשבים. המפקדים שלו אמרו לי 'אתה לא יודע איזה בן יש לכם, הוא עושה את העבודה שלו מעל ומעבר'. נודע לי לאחר מכן שמעבר לעבודה שהיה עושה בבסיס, המפקד שלו היה אדם שמאוד דאג לנוער במצוקה והוא רתם את ניסים איתו, ניסים עם הלב הרחב שלו הלך איתו ונסעו כל הזמן לבתי עסק להתרים לילדים מעוטי יכולת לבר המצווה שלהם. זה קרה לא פעם ולא פעמיים. את כל זה סיפרתי בבית המשפט העליון, מבחינתי הם היו חייבים להכיר את ניסים האמיתי".

רפי מדבר לאורך כל הראיון ברצף, כמעט לא עוצר לקחת אוויר, למרות התיאורים הקשים והחזרה לאותו יום שניפץ לו ולמשפחתו את החיים. הוא מספר לי שלמרות הכאב והקושי, חשוב לו מאוד לדבר על ניסים, להזכיר אותו ולא לתת למקרה שלו לעבור הלאה. למרות החוזק, רגע אחד במהלך הראיון שבר אותו, והוא עצר אותו כדי להירגע. זה היה הרגע שבו הוא חזר לספר על הרגעים הקשים שלאחר המוות, ועל כך שבגלל שחלה לא יכל להיות באזכרת השלושים לבנו. "אחי אבי התקשר אלי כשהגענו לבית החולים ונאמר לי שכבר העבירו את הגופה למקררים. אמרתי לרופאים דבר אחד – או שאתם נותנים לי לראות את הבן שלי או שפה אני מסיים את החיים שלי. ערבו את העובדת הסוציאלית של בית החולים והיא התקשרה לרופא הרלוונטי למרות שהוא כבר הלך הביתה. הוא חזר במיוחד, הוציא את האלונקה מהמקרר ואני רואה את ניסים כאילו הוא ישן. אפילו הרחתי את הבושם שלו ונישקתי אותו. התחלתי לצרוח ולדפוק את הראש במקרר גופות, אמרתי לעצמי באותו רגע שאני לא רוצה לחיות. אם איבדתי את הדבר הזה, אין לי טעם לחיים. רציתי באותו רגע לסיים את החיים שלי, זה כל מה שעבר לי בראש", סיפר בכאב.

איך מתאוששים מאובדן כזה?

"זה קשה בצורה בלתי רגילה, גם אחרי עשר שנים. עברתי תקופה מאוד קשה של שנתיים וחצי של אשפוזים. בכל השבעה כאילו לא הייתי קיים, ובסוף גם באזכרת השלושים לא הייתי. באו אלפים לנחם מכל האזור, ואני הייתי כמו זומבי, היה לי קשה לחיות עם זה. במשך שנתיים וחצי הכל היה אצלי שחור. אשתי תמכה בי המון וזה המזל שלי. בשבילי החיים נגמרו לא מצאתי שום טעם לקום בבוקר ולחיות. באיזשהו שלב התחלתי טיפול תרופתי ושיחות ואמרתי לעצמי שיש ילדים נוספים ויש לי שתי אופציות – או שאני מרים את הראש ומתחיל להתמודד עם החיים או שאני נופל ומפיל את כולם אחרי. אני מתחבר לזה שעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. כשאני עם הילדים והנכדים אני משתדל מאוד לשמח אותם, להיות איתם ולהיות פתוח איתם. מצד שני יש לי את החצי השני שהקדשתי אותו לזיכרון של ניסים. אם זה האנדרטה, או הלוח בבית ספר המקיף הכללי עם תמונה וכיתוב של ניסים. הדברים האלה נותנים לי את החמצן למוח שנותן לי להמשיך את החיים כמו שצריך. חוץ מזה, נרתמנו לארגון נרצחים ונרצחות, שם אנחנו אחת לתקופה מגיעים להסביר על המקרה ועל הארגון, מה גורם למעשה הנוראי הזה. מזה אני מקבל את הדרייב להמשיך. לבוא ולהגיד שאני חזרתי למצב הרגיל שלי זה לא יהיה נכון, גם עשר שנים אחרי, אני מרגיש חצוי. יש לי ימים שאני עם עצמי וחושב על זה הרבה. אבל ברגע שפונים אליי בקשר לניסים אני פתוח לדבר, להזכיר את ניסים בשבילי זה המון, זאת השמחה שלי שזוכרים אותו".

למה לא היית באזכרת השלושים?

"כי חליתי. התחיל לעלות לי הלחץ דם והרגשתי חולשה גדולה. זה היה בשבת כשכל המשפחה הייתה פה. בערך באחת עשרה בלילה כולם ישבו פה וביקשתי מרחל לעלות לחדר להתאוורר. עליתי וישבתי ליד החלון והרגשתי שאין לי אוויר. אתה חי ואין לך נשימה. למזלי הגדול רחל עלתה בדיוק למעלה וראתה אותי ובאותו הרגע הזעיקה את מד"א. הם הגיעו מהר ונתנו לי את הזריקה, היה לי התקף מאוד חריף, לא הצלחתי לנשום. התאשפזתי במצב לא קל והרופאים לא רצו לשחרר אותי כדי לא לקחת סיכון וככה יצא שפספסתי את האזכרה. לא הפסקתי לבכות".

רפי אסידו הוא איש נעים הליכות. אפילו כשהוא מדבר על מי שהרסו את חייו, הוא משתדל לומר את הדברים בצורה מכבדת. הוא מקפיד לספר כמה ניסים ז"ל היה ילד טוב, לעולם לא פגע באיש, לא הרים את קולו על אף אחד וכיבד את הוריו בצורה מדהימה. "כל מה שהייתי אומר, הוא היה מוריד את הראש ומסכים איתי. הוא היה ילד מדהים והיה לנו קשר מצוין. סמכתי עליו ועל הבחירות שלו במאה אחוז ולא התערבתי לו בכלום", מספר רפי.

צילום: אורי גבאי

ולמרות זאת, הייתה פעם אחת שרפי החליט כן לומר לו את דעתו. זאת הייתה הפעם בה ניסים ז"ל הביא את לבנת, האקסית המדוברת לביתם, או כפי שקורא לה רפי "הגורל המר שלנו". "הוא הכיר אותה בלימודים ובאה אלינו אמרתי לו שמשהו לא נראה לי בבחורה הזאת, הלב שלי אמר לי שהיא לא טובה לניסים, אבל הוא אמר לי כמו תמיד "אתה יודע כמה ידידות יש לי, הכל בסדר", כאילו כדי להרגיע אותי", משחזר האב.

"לניסים הייתה זוגיות של הרבה שנים, והם החליטו באותה תקופה לקחת פסק זמן. היא הייתה בחורה מדהימה שקיבלנו אותה כאילו הייתה הבת שלנו. טיפלנו ודאגנו לה לכל מחסור שהיה לה ורחל אישתי הייתה בשבילה בכל דבר שהיא רק רצתה וביקשה. הם היו יחד הרבה שנים ואהבנו אותה מאוד, סיפר על בת הזוג האחרונה צליל. "ניסים היה חברותי, אוהב את הסביבה ואת החברים, ולבנת האקסית הייתה שונה מאוד ממנו, מופנמת וסגורה, בגלל זה לא הצלחתי להבין את הקשר בניהם ולא התחברנו אליה מההתחלה. גם ניסים הבין שהם לא מתאימים, אז הוא אמר לה שזה לא ילך והיא לא קיבלה את זה היא המשיכה להטריד אותו במקום העבודה והתקשרה בלי סוף לטלפון בבית, הייתה אובססיבית אליו, והם היו רק חודש ביחד".

כאמור, בזמן המקרה שהה רפי עם אשתו רחל באילת, כשבפעם הראשונה ניסים ז"ל לא הצטרף אליהם. "לאן שלא היינו הולכים ניסים היה בא איתנו. מה זאת אומרת שניסים לא יבוא? גם בפעם הזאת ביקשתי ממנו שיצטרף אלינו, אבל בגלל שהוא היה צריך לטוס לתאילנד, הוא אמר לי "תעשו חיים, אני טס לגן עדן עוד שבועיים", אז פשוט ויתרתי ונסענו לבד. ותראי מה קרה", אמר בעצב.

אסידו זוכר את יום הנסיעה לאילת וחשוב לו לדבר על זה, כשהוא מרגיש שנשמתו של ניסים כאילו ניבאה את מותו הקרוב. "הייתה בנינו שיחה ביום שנסענו לאילת, ופתאום הוא אמר לי: 'אני את שלי עשיתי'. אף אחד לא יכול להגיד לעצמו באותם רגעים מה זה אומר "אני עשיתי את שלי", אי אפשר להבין באותם רגעים ורק אחרי המוות שלו זה קיבל משמעות. חוץ מזה, אין דבר כזה שאסע והוא לא יחבק וינשק אותי. נפל לי האסימון כשנסענו, בדרך, אני אומר לרחל אשתי רחל מה קרה שניסים לא ינשק אותי ויגיד שלום. הפעם הוא רק הרים את הראש, נתן חצי חיוך והחזיר את המבט. נסענו ביום רביעי לאילת, ביום חמישי אכלנו במסעדה, התקשרתי אליו ודיברתי איתו והוא סיפר לי שבערב יעשה על האש לחברים. הם עשו ערב יפה, כדרכו הכל חזר למקום, הבית מצוחצח נקי. כשסיימו החברים אמרו לו בוא ניסע למועדון "הטרויה" בנתיבות. ניסים אמר להם שמאוחר והוא עובד למחרת והם הבטיחו לו שייסעו רק לשעה. נסעו לשעה והוא לא חזר", סיפר בתסכול.

"למרות מה שעשו לניסים, ליבי יצא אל האבא של הרוצח"

הרוצח שהורשע, יעד חלילי, הורשע פה אחד ונידון למאסר עולם. למרות שהעונש שקיבל הניח את דעתו של אסידו, הוא מספר שהוא פגוע מאוד ממערכת המשפט ומההתנהלות שלה בתיק הרצח של בנו ניסים ז"ל באותה התקופה, ומתאר כיצד נצבט לו הלב כשעורכי הדין של הרוצח יצרו קו הגנה בו נטען כי ניסים החזיק סכין ולמעשה הדקיה הייתה הגנה עצמית של הרוצח. "הרוצח לא הביע חרטה מעולם, עד היום, ועוד בשיא החוצפה הגיש ערעור לבית המשפט העליון", פתח אסידו. "לא רק שהוא לא הביע חרטה מעולם, גם עורכי הדין שלו טענו שהרצח בוצע בגלל הקנטה מצידו של ניסים".

איך הרגשת באותו רגע?

"זה מכעיס ומכאיב. הרצחת וגם ירשת? לא הייתה פה כמובן שום הקנטה, ניסים לא ראה אותם בכלל, יצא מהמועדון, עצר רגע כדי להיכנס לשירותים, ואז הם הגיעו ועשו את המעשה. לא היה שום מעשה של הקנטה. עורכת הדין הראשית קמה מהכיסא ואומרת "יש לי את ראיית הזהב". מה הראייה? "בידיים של הקורבן הייתה הסכין" היא טענה בלי להניד עפעף ולכן מדובר בהגנה עצמית. מזל שהשופט היה מספיק חכם ושאל אותה:"מי אמר לך שהסכין הייתה ביד של הקורבן? והיא ענתה ש'הנהג ראה משהו מבריק ביד של הקורבן'. השופט הקשה עליה ואמר לה: "גם צרור מפתחות יכול להיות מבריק כמו סכין, יכול להיות שזה זה? "כן, יכול להיות", היא ענתה. הוא פשוט השתיק אותה".

כאמור, הרוצח נשפט למאסר עולם וגם נדרש לפצות את משפחת אסידו בסכום של 258 אלף שקלים. אך במהלך הראיון מתברר הפרט המקומם כי למרות שחלפו כבר עשר שנים מיום הרצח, הרוצח טרם שילם למשפחה את הכסף שנפסק לטובתה, וכשהאב פנה למרכז לגביית קנסות, הם ענו לו תשובה מקוממת במיוחד. " הם אמרו לי "עיקלנו לו את החשבון והוצאנו נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. זאת בדיחה. הוא בכלא, על איזה יציאה מהארץ הם מדברים? זה נראה לך הגיוני שאני צריך לפנות למרכז לגביית קנסות כדי שהוא ישלם לי? עד היום הוא לא שילם שקל אחד בודד. אגב, עורכי הדין שלו ערערו גם על סכום הפיצוי, אבל בית המשפט דחה את הערעור שלהם פה אחד לשמחתי. כל המשפחה שלהם, חמולה ענקית, התחילה לצרוח בבית המשפט, עד שהמאבטחים הוציאו אותם החוצה. הבן שלי נרצח והם צועקים על הכסף".

חלילי נידון למאסר עולם ונמצא כבר עשר שנים בכלא. בעוד חמש שנים יוכל להגיש בקשה לחנינה ולקציבת עונשו, אך רפי לא מתכוון לוותר. "הוא מעולם לא הביע חרטה, לא אמר סליחה ובנוסף לא שילם לנו את הקנס שנפסק לטובתנו, אז למה הוא צריך לקבל הטבות?" התקומם רפי.

במהלך השנים הרוצח, לבנת או המשפחה שלהם ניסו ליצור אתכם קשר?

"לא יצרו שום קשר.הייתה פעם אחת שעליתי לשידור ברדיו דרום,ועשו שיחת ועידה עם האמא של הרוצח. שאלו אותה אם הם ניחמו אותנו או רצו לבוא ולהביע השתתפות בצערנו, והיא אמרה "לא, פחדנו". האבא כן היה כאוב והיה עם ראש חפוי בתוך האדמה מהמקרה של הבן שלו. לא הרים את הראש מולנו בבתי המשפט. למרות מה שעשו לי, הבנתי את הכאב של האבא. מצד אחד אני יכול להגיד לו "זה מה שגידלת", אבל אני ראיתי את התמונה הגדולה והמצב של האבא נגע לי ללב. היחידה שעוד ניסתה לקשקש דברים זאת האמא, אשת חינוך לכאורה, באה והגנה על הבן שלה. בהתחלה דיברה על הגנה עצמית עד שהיא קלטה מה הבן שלה עשה".

ואם הם היו באים אליך לבית ורוצים לנחם או לדבר איתך?

"אני אדם סלחן אבל לא יודע איך הייתי מגיב. הם לא באו ולא שמו אותי בסיטואציה שאני צריך לבחור איך ואם להגיב, אז אני לא נכנס לזה ולא באמת יודע מה היה קורה אם הם היו באים. קשה לי, כי הם אפילו לא ניסו ליזום קשר כדי לנחם ולדבר איתנו ולא רק זה, השקיעו את כל הכסף שיש להם בלנסות להוציא את הילד הרוצח שלהם לחופשי. אם הם היו לוקחים את כל הכסף ותורמים את זה לנזקקים או לכל דבר חינוכי אחר, הייתי אולי חושב על לסלוח".

מה המסר שלך מכל המקרה של הבן שלך?

"שלא צריך לפתור דברים באלימות. ניסים היה הכי רחוק מכל מה שקשור לאלימות, פיזית ומילולית. הוא לא פגע באף אחד. צריך להיות יותר סבלניים, פחות להתעצבן על שטויות. חתכו אתכם בכביש? לא נורא. הכעיסו אתכם? תדעו להבליג. החיים יותר חשובים מזה".

ואם היית יכול להגיד עוד דבר אחד לניסים, מה היית אומר לו?

"שהוא כל כך חסר לי".

About נטע בלחנס

לכתבה הבאה:

צפו: ליאנה חזן משדרות משחזרת את ניסיון הרצח שלה

הבוקר (שישי) התארחה במהדורת 'זמן מקומי' של שדרונט,  תושבת שדרות שהותקפה באכזריות בחודש יולי על-ידי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.