לפני מספר חודשים פרויקט שיקום שכונות הביא למהפכה בחלק מהשיכונים הישנים ברחוב הורד הוותיק אבל בסיור שלנו השבוע קשה היה להתעלם מההזנחה הקשה שעדיין קיימת בבנייני המגורים שלא נכללו בתוכנית. האם בכך מסתכמת הבעיה של הרחוב או שמדובר בתקלה עמוקה שמתחילה אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת?
רחוב הורד בשדרות לא דומה לשום רחוב אחר בעיר. מדובר בקבוצה של שיכונים ישנים המרוכזים בתוך שטח ציבורי פתוח גדול ושבילים צפופים מחברים ביניהם כשבצדדים גינות ציבוריות מגודרות השייכות כל אחת לבניין הסמוך אליה. כבר כאשר יצאתי אל הרחוב כדי לכתוב את הכתבה תהיתי מה יהיה יותר מתאים – לכתוב על המרקם של האוכלוסייה או על המצב הפיסי של השכונה. הרחוב הזה הרי עבר שדרוג במסגרת שיקום שכונות אבל קשה להתעלם מהעובדות בשטח- חלק נרחב מהבניינים עדיין מוזנחים, באשר לבניינים שכן עברו מתיחת פנים נדמה כי ללא תוכנית תחזוקה שוטפת עם תרבות הדיור המצב עשוי לשוב לקדמותו תוך מספר שנים ואז יתברר כי התקציב הגדול שהושקע היה לשווא.
רחוב הורד בשדרות. צילום: מאור מורביה
במהלך הסיור ברחוב עלו נושאים אחרים שהרבה יותר מתאימים לכתבה, כמו למשל באיזה מצב נמצא את הרחוב בעוד 10 או 20 שנים. קצת רקע – רחוב הורד הוא חלק מניסוי ממשלתי עתיק לייצר כור היתוך קהילתי בו יהפכו הדיירים לחלק מקהילה חיה, דינמית, תוססת ובעיקר איתנה. במאמר שפרסם בנושא השיכונים שנבנו בשנות ה-50 והחליפו את המעברות כתב ההיסטוריון והסוציולוג ד"ר אלמוג עוז "הייצור החפוז, הסדרתי וההמוני של שיכוני העולים קבע במידה רבה את אופיו הציבורי, השבלוני של הנוף האורבאני והכפרי של ישראל לשנים הבאות, ויש הסוברים, כי הוא גזר כליה אסתטית בלתי הפיכה (או לפחות למשך שנים רבות) על הנוף הישראלי ובכייה לדורות". ככל שאני מעמיק בסיור ברחוב ורואה מצד אחד את התקווה הגדולה של המדשאות הירוקות, הבניינים הצבועים והמבריקים והשבילים הנקיים וממולם הבניינים שעדיין לא "זכו" לשיפוץ, שם רואים את ההזנחה, הזוהמה והעשבים, אני מבין את עומק הבעיה שהיא לא דווקא החזות. במהלך הסיור אני פוגש את תושבי השכונה הותיקים, דני וכוכי, שכל אחד באופן פרטי מטפח את הגינות הציבוריות ליד הבניינים שלהם. שניהם עסוקים בפיצוץ מים ליד חנוכיית השעונים בכניסה לאחד הבניינים והם צופים במתרחש ומנסים לקבץ רעיונות מה לעשות בין שיחה לשיחה למוקד העירוני. "אני לא מבינה מדוע מביאים לכאן דיירים מבוגרים ו'חלשים' ולא משפחות צעירות" אומרת כוכי, "במקום לעזור לנו להשתדרג ממשיכים לדרדר אותנו". אני מביט בכוכי בפליאה ואומר לה שאין משפחות צעירות, זוגות עם ילדים קטנים, שירצו לגור בבניין שלה. כוכי מבטלת אותי ואומרת "יש מצוקת דיור, ברור שרוצים, למה שלא ירצו?". אני מצביע על פיצוץ המים ואומר לה – בדיוק בגלל זה.
רחוב הורד בשדרות. צילום: מאור מורביה
למרות שניתן למצוא דירות במחירים שהם זולים יחסית למחירי השוק כיום ברחוב, אין הרבה "גיבורים" שהיו רוצים להתגורר בבניין ישן ומתפורר שגרים בו בעיקר קשישים ואנשים חלשים פיזית וכלכלית. זוגות צעירים מחפשים סביבה צעירה ודינאמית, תוססת, וזה בעצם מחזיר אותנו לתחילת הכתבה. כאשר אוכלסו לראשונה השיכונים ברחוב הורד, בדומה לשכונות ניר-עם ונווה אשכול, היו שם המון זוגות צעירים עם ילדים. למרות שמדובר בדירות קטנות עם 2-4 חדרים (יש יוצאים מן הכלל שקיבלו שתי דירות מחוברות) עדיין הייתה זו קהילה צעירה ודינאמית ולמרות הצפיפות עדיין באותם השנים לא היו הרבה אפשרויות אחרות. ד"ר אלמוג עוז כותב על כך: "הבניה המסיבית והזולה לוותה באיכות בניה נמוכה, שהביאה להתרפטות מהירה של הבתים. בפריפריה הישראלית נוצרו 'ערי מסכנות', הסובלות מניוון סביבתי וחברתי. הטרגדיה של שיכוני העולים היתה שפתרון הומניטארי אחד הוליד מצוקה חברתית מסוג אחר, שכן מצוקת הדיור זרעה את הזרע הראשון להתפתחות תרבות המצוקה והעזובה בישראל ולפער סוציו-אקונומי בין מזרחים לאשכנזים. אם לוקחים בחשבון שממוצע הנפשות למשפחת עולים עמד באותה תקופה על 5.6-6.8 נפשות, מתקבלת תמונה של דיור בצפיפות גבוהה.
רחוב הורד בשדרות. צילום: מאור מורביה
צפיפות זו הייתה גדולה במיוחד בקרב משפחות עולים מארצות ערב, שהתברכו במספר גדול של צאצאים. עבור המשפחות האשכנזיות תנאי הדיור הקשים היוו ברוב המקרים תחנת ביניים בדרך למוביליות כלכלית, שכללה מעבר לדירה מרווחת, אך עבור רוב המשפחות המזרחיות מצוקת הדיור הייתה בבחינת גזירת גורל לשנים רבות". ואיזה גזירת גורל – היא הלכה למעשה למה שאנחנו רואים כיום. למרות שעוד נותרו דיירים ותיקים שלא מרימים ידיים כמו דני וכוכי, הם כוכבים בודדים בתוך ים של ריק.
הייתי כאן אורח לרגע
במהלך הסיור אני נתקל במקומות רבים בהם ביליתי חלק נכבד מילדותי. כידוע לחלק עברתי לגור בשדרות בגיל 15 והייתי נוהג לבלות זמן רב ברחוב הורד. בין השיכונים הישנים, מכולת אביב שהייתה שוקקת חיים והמקלטים הקרים מצאנו גם הרפתקאות וגם ימים ושעות של ציפייה מאתגרת לקראת החיים שאחרי הילדות. במהלך ישיבה על ספסל עם שולחן מתחת לבניין של חברי שהתגורר בו אנו יושבים ומתכננים את העתיד – לגור בתל אביב, לטוס להודו אחרי הצבא, מה ללמוד במכללה, עם מי יצאנו אתמול ולאן נצא מחר. במהלך הסיור אני חולף מתחת לאותו בניין, או "בלוק" כפי שהיה נקרא אז. המרצפות שבורות, הקירות מצהיבים, הצמחייה כבר מזמן גססה ופינתה מקומה לעשבים, אשפה ולכלוך. והשולחן? הוא נעקר וכבר לא שם. אמו של החבר נפטרה לפני מספר שנים והוא בעצמו גר בארצות הברית. זה בדיוק היאוש וחוסר התקווה שאופף את כל השכונה. כל בני הנוער שעוד גרו באותה התקופה בבלוק כבר אינם שם, כולם עזבו לרחובות חדשים, לערים אחרות. גם שבב התקווה האחרון שתקום קהילה צעירה, דינאמית ומזמינה ותהפוך את עיי החורבות החברתי הזה למקום בו תשרור תקווה, בו ישחקו ילדים בין הבניינים, שבערב ישבו השכנים בספסל מתחת לבניין ויצפו יחדיו במשחק הכדורגל בטלויזיה – כל זה כבר לא יקרה.
רחוב הורד בשדרות. צילום: מאור מורביה
הילדים והנערים הללו מזמן עזבו, הותיקים שעוד נשארו לא מצליחים להתאגד והקשישים, הנכים והאנשים החלשים ששוכנו במקום על ידי עמיגור – הם העתיד של רחוב הורד. במאמרו על הנושא כותב ד"ר עוז אודות הכישלון של תוכנית 'שיקום שכונות' הישנה של הליכוד, בה החליטו לשפץ את חזות הבניינים והגינות. במאמרו הוא מציין שלושה סיבות שרלוונטיות במיוחד למאמר זה, הראשונה היא העובדה שהתדמית הנמוכה של שכונות המצוקה היתה כה מושרשת בציבור הרחב, עד כי גם שיפור בחזותן לא הסיר את התווית השלילית שהודבקה להן ומכאן גם את דימוים העצמי של תושביהן. יתר על כן, הדימוי הנמוך מנע מכירת דירות, ומכאן גם הגירה פנימית של אוכלוסייה 'חזקה' יותר, שהיתה עשויה לשפר את איכות החיים בשכונה ואת תדמיתה. סיבה נוספת היא תודעת התחזוק ותחושת האחריות העצמית של התושבים. בית, גם נאה לעין, זקוק לתחזוק שוטף, אך תושבי שכונות המצוקה לא קנו לעצמם הרגלים אלה (מסיבות כלכליות ואף תרבותיות). יש הסוברים, כי פרויקט השיקום לא רק שלא עודד את תיחזוק הבתים מצד התושבים, אלא אף הרע אותו. זאת, כיון שהוא חיזק בתושבים את מעמדם התלותי, הפסיבי והתובעני – בבחינת 'משפצים עבורנו'. סיבה נוספת ואולי החשובה מכולן, היא העובדה שהפרויקט ריפא את הסימפטום ולא את הבעיה. הדיור הירוד הוא תוצאה של מעמד סוציו-אקונומי נמוך ולא סיבתו. הפרויקט שיקם את הדירות אך לא שיקם את מעמדם הכלכלי וההשכלתי של תושביהן. רבים מתושבי שכונות המצוקה היו ונשארו מובטלים. שיפוץ הבתים לא הגדיל את סיכוייהם למצוא עבודה מכניסה ומכובדת ולא הבטיח לבניהם השכלה טובה יותר ועתיד כלכלי בסביבותיה.
רחוב הורד בשדרות. צילום: מאור מורביה