מדינה שלא מייצרת מזון בסיסי בעצמה , ובטווח הארוך גם חלב , שמה את עתידה בידיים של אחרים. היום זה יבוא "מפוקח", מחר זה חרם, סנקציות או לחץ דיפלומטי; ברגע של משבר נרגיש מדוע אי־אפשר לגדל חלב רק על הנייר.
ישראל, למרות הישגים בטכנולוגיה חקלאית, תלויה ביבוא במגוון רחב של מוצרי מזון, במיוחד מוצרים גולמיים ושמן תעשייתי, דבר שמעמיד את שרשרת האספקה הרגישה לשיבושים גלובל חקלאים, רפתנים ואוכלוסיות בפריפריה אינם רק ספקי מזון , הם שומרים על הגבול, מחזיקים יישובים ומייצרים רשת ביטחון כלכלית וחברתית. צוותי חקלאות מקומית יציבה מפחיתים את חשיפת הציבור להשפעות חיצוניות, ושומרים על ריבונות המערכת התזונתית. מחקרים וסקרים מקצועיים מראים שרוב המומחים בישראל רואים בחיזוק החקלאות המקומית מרכיב קריטי לביטחון המזון, ולא מול סתירה בין חיסכון במחיר לבין הגנה על הייצור המקומי.
ענף החלב,ישראל מיוצגת בעולם עם תעשייה ייחודית ולפעמים כמעט עצמאית מבחינת מוצרי חלב בסיסיים, אך גם הוא חשוף לתלות בסחורות תעשייתיות, רכיבים מיוחדים ויצוא־יבוא שמתחלפים לפי השווקים. כאשר שרשראות הלוגיסטיקה נפגעות ,גם מוצרי חלב עלולים להיפגע.
המציאות הביטחונית מאיצה את הדחיפות: משברים וסכסוכים מביאים לעזיבת עובדים זרים, הפסקות בייצור ופגיעה בתפוקות , וכל אלה פוגעים ביכולת להסתמך על יבוא כשלעצמו. זו לא תיאוריה ,זה מה שראינו בעשורים האחרונים כאשר משברים הולכים ומשפיעים על זמינות ויציבות המזון.
אז מה עושים? כמה קווים ברורים למדיניות ציבורית שמכבדת את הריבונות:
חיזוק תמריצים לייצור מקומי , סובסידיות חכמות, מימון להשקעות ברפתות ובערוצי חלוקה מקומיים.
מדיניות מסחר חכמה , לא לסמוך על פתיחת השוק בלבד כמדד הצלחה.
שימור ותמיכה בכוח אדם חקלאי , הכשרה, תנאי עבודה ותמיכה בפריפריה.
שילוב טכנולוגיה חקלאית עם שימור קרקע ומים למדיניות ברת־קיימא.
הכנות לשעת חירום , מלאים מבוקרים ותכנון לוגיסטי לאומי.
זו אינה רק שאלת מחיר בקופה , זו שאלה של ריבונות, ביטחון לאומי וזהות. אם נרצה להיות מדינה ריבונית באמת, עלינו להפסיק "לרעות" בשדות זרים ולחזק את החקלאים והרפתנים שלנו. יפה שעה אחת קודם.