חיה את החלום

באמצע החיים, כשהיא אמא לשני פעוטות ועובדת במשרה נוחה ומכובדת, הבינה ליעד רוזנברג שהיא לא באמת מגשימה את החלום האמיתי שלה, אז היא עזבה הכל, הקדישה לא מעט זמן וכסף ולמדה אדריכלות ועיצוב פנים. היום בבית המשפחתי, אותו תכננה ועיצבה מן היסוד, היא מתעוררת כל בוקר עם חיוך "אף פעם לא מאוחר מידי לעשות את השינוי וללכת עם הלב" היא אומרת בראיון ל'דין וחשבון'

בחודש יולי האחרון, בגיל 42, קיבלה ליעד רוזנברג את תעודת האדריכלות שלה. אלה היו עבורה שלוש שנים מתישות "התקופה המורכבת בחיי", כפי שהיא הגדירה אותן. אך למרות רגעי השבירה, הבכי והקושי היא לא וויתרה, הלכה בעיניים עצומות אחר החלום שלה ונתנה לילדיה, ואולי גם לאחרים, שיעור חשוב לחיים- ללכת אחרי הלב. היום, עם התואר אדריכלית ומעצבת פנים, היא מעידה עצמה שהיא "מתעוררת הכל בוקר עם חיוך", אך זה לא תמיד היה כך.

"הייתי מתוסכלת"

רוזנברג נולדה וגדלה בשדרות, בגיל 24 נישאה לשחקן הכדורגל חיים רוזנברג, גם הוא בן שדרות, והשניים החלו את חייהם המשותפים, כמו כל זוג צעיר עם הקשיים והמורכבות. היום הם מתגוררים בקיבוץ גבים הסמוך ומגדלים ארבעה ילדים (16,13.5,9.5,5.5). האילוצים הכלכליים והעובדה שמדובר במשפחה צעירה, רק בתחילת דרכה, גרמו לה להתפשר. רק בדיעבד, הרבה שנים מאוחר יותר, היא הבינה שוויתרה על מי שהיא באמת, אך גם הייתה אמיצה מספיק כדי לתקן את הטעויות, לקום ולעזוב וללכת אחרי הלב. מיד לאחר נישואיה החלה את לימודיה במכללת ספיר, בחוג לעבודה סוציאלית. "כשהתחלתי לברר על לימודים, המכללה הייתה הכי זמינה ונוחה ולכן פניתי לשם. באותה תקופה האופציות שלי היו תואר ראשון בעבודה סוציאלית או במינהל ציבורי" היא מספרת. "לא התחברתי לשני התחומים, אבל הרגשתי שאין ברירה ושאני צריכה לקבל החלטה שקולה, כזאת שתתאים לשלב שבו הייתי בחיים ולכן בחרתי בעבודה סוציאלית". גם אחרי שקיבלה את ההחלטה ונרשמה ללימודים הלב שלה לא היה שם, הספק כרסם וההתלבטות לא נתנה מנוח. "בתום הסמסטר הראשון, רגע אחרי שקיבלתי את גיליון הציונים, התקשרתי לחיים ואמרתי לו 'עשיתי את טעות חיי, אני לא צריכה להיות במקום הזה'" היא אומרת.

"הייתי פשוט אומללה וזה השפיע עליי בכל מקום ועל בסיס יום-יומי. לא אהבתי לקום בבוקר עם הידיעה שאצטרך שוב להעביר את היום במקום שבו אני לא רוצה להיות, הייתי מאוד כבויה ומתוסכלת"

ולמרות זאת לא עזבת

"לא. כי כבר עשיתי את הסמסטר, הציונים שלי היו טובים ושילמנו כבר לשנה שלמה. באותה תקופה מצבנו הכלכלי לא היה מזהיר ולא יכולתי להרשות לעצמי לזרוק את הכסף הזה לפח, אז המשכתי. לאורך כל הדרך הלב שלי אמר לי שאני לא במקום הנכון, שזה לא שלי ולא בשבילי אבל הייתי מציאותית, עם רגליים על הקרקע, ידעתי שאני צריכה מקצוע ועבודה יציבה ושאין מקום לחלומות וזה מה שהוביל אותי".

מיד בתום לימודיה החלה רוזנברג לעבוד באגף הרווחה בעיריית שדרות, השאיפה לעבודה מסודרת ויציבה התגשמה ובמקביל גם נודה ביתה הבכורה. "הגעתי ליציבות שחיפשתי" היא מספרת "עבודה טובה, בית ותינוקת ולכאורה הכל זרם לפי הספר, אבל לא היה לי טוב והנפש שלי לא הייתה רגועה. מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לעשות שם, שאני לא טיפוס טיפולי ואני לא נמצאת במקום שהוא נכון עבורי". אך גם כאן, כמו בתקופת הלימודים, למרות ההכרה והבנה התקשתה רוזנברג לעזוב ונשאבה אל השגרה. "לא אהבתי את המקום שהייתי בו, אבל עשיתי עבודה טובה והייתי מאוד מוערכת. הפרדוקס הזה הוא שבלבל אותי עוד יותר, כי אם אני טובה ומוערכת אז על מה אני בעצם מתלוננת" היא אומרת. "פיתחתי את היחידה לנפגעי סמים ולאחר מכן עברתי לתפקיד של מנהלת היחידה הקהילתית, צפו לי עתיד מזהיר בתחום והיה ברור שאתקדם הכי גבוה שאפשר. למרות זאת הייתי מתוסכלת זה לא מילא אותי בשום צורה והרגשתי כלואה".

זה פגע לך באיכות החיים גם מעבר למשרד?

"בוודאי, מאוד מאוד. הייתי פשוט אומללה וזה השפיע עליי בכל מקום ועל בסיס יום-יומי. לא אהבתי לקום בבוקר עם הידיעה שאצטרך שוב להעביר את היום במקום שבו אני לא רוצה להיות, הייתי מאוד כבויה ומתוסכלת. גם בעבודה אגרתי המון כעסים, פוצצתי ישיבות, הבירוקרטיה התישה אותי והרגשתי שאני לא יכולה ליישם דברים חדשים כי המערכת לא מאפשרת, מה שהגביר עוד יותר את תחושת חוסר האונים שלי".

היעד: "לעזוב את מקום העבודה"

השנים חלפו ורוזנברג המשיכה את עבודתה באגף הרווחה, למרות תחושת התסכול וחוסר המיצוי. 9 שנים עבדה באגף ויכול להיות שהייתה נשארת שם עד היום, לולא פגישה כמעט מקרית עם יועצת ארגונית, שהגיעה למקום עבודתה וגרמה לה לראשונה להגיד את זה בקול רם וגם לעשות את הצעד.

"יום אחד הביאו לנו יועצת אירגונית, על מנת לפתח את האגף ולייעל אותה" היא משחזרת את אותה פגישה גורלית. "במהלך השיחה איתה היא שאלה אותי על היעדים שלי, לאגף וגם על האישיים ואז פתאום אמרתי בלי למצמץ 'אני רוצה לעזוב את מקום העבודה', אפילו אני הופתעתי מעצמי, מהשליפה הזאת, שבאה לי הכי טבעי. בעקבות השיחה הזאת קבענו שאני אלך ללמוד עיצוב פנים לנפש, בשלב הזה לא היה תכנון לעזוב את הכל".

תמיד ידעת שזה הכיוון?

"כבר אחרי הצבא ידעתי שאני רוצה ללמוד עיצוב פנים, אבל לא היה לי את האומץ ללכת לכיוון. לא הייתה לזה תוחלת תעסוקתית לא בארץ ובטח שלא באזור שלנו. תמיד ידעתי שאני צריכה להיות מציאותית, התפיסה הייתה אז שעיצוב פנים זה לא מקצוע".

מהר מאוד התכניות השתנו, רוזנברג החלה ללמוד עיצוב פנים ב'ספיר' ועזבה את מקום עבודתה. בגיל 32, כשהיא כבר אמא לשני ילדים, היא אזרה אומץ, ויתרה על מקום עבודה מסודר ונוח ופינתה סוף-סוף מקום לעצמה, היא פתחה עסק ובמקביל ללימודים החלה לעבוד כעצמאית.

כמה אומץ היית צריכה בשביל לעשות את המהלך הזה?

"וואו, המון, המון. לאורך כל הדרך, בכל החלטה שקיבלתי, הייתה לי הרוח הגבית של חיים, שבלעדיו שום דבר לא היה קורה, הוא העוגן שלי".

לאורך כל הריאיון יושב הבעל חיים בסמוך ומסתכל על אישתו בהערצה של ממש. "היא אשת מקצוע בחסד עליון ומעבר לכך היא פשוט מודל, דמות להערצה והשראה" הוא אומר.

"היה לי מאוד קשה לקבל את ההחלטה לעזוב, לא בכל יום אתה עובד בעבודה מסודרת ויש לך ביטחון כלכלי ותנאים נוחים" מוסיפה ליעד "זאת הייתה סוג של קפיצת ראש, ללכת מהמקום הבטוח והיציב לאי-וודאות רצינית".

במקביל ללימודים פתחה רוזנברג עסק עצמאי והחלה לאט-לאט לגייס לקוחות, היה זה תהליך ארוך ומייגע, אבל האמונה שלה בעצמה ובדרך שלה היא זאת שנתנה לה את הכוח גם ברגעים הקשים. "גרנו אז בקיבוץ ארז והתחלתי בעיקר עם קרובי משפחה וחברים. בעסק הזה לא משנה כמה תפרסם ותשווק את עצמך השם שלך עובר בעיקר מפה לאוזן וזה לוקח זמן, זה תהליך מאוד ארוך".

בשלב זה היו רגעי חרטה?

"השלב הזה נורא קשה ומייגע, אבל לא התחרטתי לרגע. אני חושבת שמה שנתן לי את הכוח ברגעים הקשים זה העובדה שאני עושה את מה שאני באמת אוהבת, הלב שלי היה שם במלואו. היו חודשים לא קלים, ההכנסה לא בטוחה ויש בתמוה ילדים ומחויבויות והמשכורת לא נכנסת באופן קבוע, אבל מאוד האמנתי בדרך. אני חושבת שכשאתה עושה את מה שאתה אוהב זה יוצא הכי טוב שיש, זה גם המסר שאני מעבירה לילדים שלי- שיעשו את מה שעושה להם טוב ושלא יתפשרו על פחות מזה".

 היעד הבא

בתום 4 שנים כמעצבת פנים, כשכבר חשבה שהגיעה אל המנוחה, הנחלה והשקט, שיחת טלפון ממכר ותיק הפכה שוב את עולמה והובילה אותה למסע, שהסתיים רק לפני מספר חודשים.

"הייתי כל היום במרתון מטורף, עבודה, לימודים, הגשות, תכניות, ילדים ובית וזה היה כמעט בלתי אפשרי. היו המון רגעי שבירה, רגעים שבהם פשוט ישבתי בסלון ובכיתי, אבל לוותר לא הייתה אופציה מבחינתי"

"פנה אליי חבר וביקש שאני אתכנן לו את ההרחבה של הבית שלו בקיבוץ, הסברתי שאני לא אדריכלית אבל יכולה להפנות אותו לאיש מקצוע והוא לא היה מוכן לשמוע על אף אחד אחר. פניתי לאדריכל, שהכרתי מהתחום וביקשתי את עזרתו, הוא ליווה אותי לאורך כל הפרויקט ותוך כדי עבודה החלטתי שוב- אני הולכת ללמוד אדריכלות" היא משחזרת. רוזנברג נרשמה ללימודי אדריכלות בבאר שבע, אך הפעם היה זה קשה ומאתגר אף יותר. "עבדתי אז במלוא המרץ, כבר היו לי ארבעה ילדים ובית לנהל ולתחזק, התחלתי גם ללמד עיצוב פנים במכללת 'ספיר' ולתכנן את הבית שלנו, הלימודים בתוך כל הדבר הזה היו כמעט משימה בלתי אפשרית".

ובכל זאת הוכחת שהכל אפשרי

"זה ממש לא היה מובן מאליו, צללתי לתקופה של שלוש שנים וזאת הייתה התקופה המורכבת בחיי. זאת הייתה תקופה מאוד לא פשוט לי באופן אישי וגם לנו כמשפחה".

מאיזו בחינה?

"לא היה הרבה אמא בבית, כל הנטל נפל על חיים. אני הייתי מותשת ועייפה, הייתי מתחילה את היום בשתיים לפנות בוקר והולכת לישון באחת-עשרה בלילה. הייתי כל היום במרתון מטורף, עבודה, לימודים, הגשות, תכניות, ילדים ובית וזה היה כמעט בלתי אפשרי. היו המון רגעי שבירה, רגעים שבהם פשוט ישבתי בסלון ובכיתי, אבל לוותר לא הייתה אופציה מבחינתי".

מה הכוח שהניע אותך?

"עשיתי את מה שהכי רציתי וחלמתי תמיד לעשות, נקודה. זה מה שנתן לי את הכוח ולא ראיתי שום דבר אחר לנגד עיניי. כבר יצאתי מהמקום המוכר והנוח והייתי  מוכנה לכבוש פסגה נוספת ולממש את עצמי עד הסוף. אחרי שסיימתי את התואר הראשון בעבודה סוציאלית נרשמתי תואר שני, כי זה מה שצריך לעשות, בכל שנה במשך חמש שנים נרשמתי וביטלתי. הפעם זה היה אחרת, כבר בסמסטר הראשון נפל לי האסימון שהלימודים הללו הם מבחינתי בבחינת להיות או לחדול מבחינה מקצועית. זאת הייתה החלטה שקיבלתי תוך שתי דקות, שבאה מהבטן ומהלב והייתי שלמה איתה, על אף המורכבות והקושי".

פרקטי ונוח

במקביל תכננה רוזנברג את בית החלומות שלה ושל חיים, בו הם גרים קצת למעלה משנה. "למרות שזה היה רגע משמח, הרגע שבו יכולתי לתת דרור לכל הפנטזיות שלי נתקעתי. לא הייתי פנויה מחשבתית לשבת ולתכנן את הבית שלנו" היא אומרת. כשהתפנתה, ארך התהליך כולו של התכנון 10 דקות בלבד, סקיצה ראשונה, אחת ויחידה שבה לא נעשו שינויים כלל. "זה הפתיע אותי כל כך, שפשוט לא האמנתי. כבר הייתי מוכנה לכל הכאב ראש סביב זה, אבל אז ישבתי שרטטתי וזהו, לא נגעתי בזה יותר והייתי שלמה עם התוצאה" היא אומרת. בית משפחת רוזנברג בקיבוץ גבים, מעוצב ומתכונן בקפידה. יחד עם זאת הוא מזמין, חם ונוח. מהבתים הללו שעושים חשק לשקוע בספה, עם כוס שתייה חמה וספר טוב. הפטיו הפנימי של הבית, אליו יוצאים מחדר השינה של ההורים, אינטימי ומוגן, מחופה באבנים טבעיות. מקום בו פותחים את היום בשלווה, או לוקחים פסק זמן מהמירוץ היומיומי. "התכנון התחיל קודם כל מהפטיו, הוא שורטט ראשון וממנו כל שאר הבית. בשרטוט ראיתי בעיני רוחי שדרה שאני מאוד אוהבת, בנווה צדק ליד מרכז סוסן דלל, וידעתי שככה אני רוצה את הבית שלי" אומרת ליעד.

מה חשוב לך כשאת מתכננת בית?

"פרקטיות, קודם כל. הבית לא צריך להיות רק יפה, הוא צריך להיות פרקטי ונוח בעיקר כשהוא מתנהל עם ילדים וחברים שבאים. חשוב לי שיהיה בית נעים, נוח ומזמין, כזה שכיף לבוא אליו".

באילו טעיות את נתקלת?

"כמעצבת פנים נתקלתי בהמון טעויות תכנוניות, שאני נמנעת מהן היום כשאני מתכננת בתים. אני לוקחת את כל המכלול ואז התמרון הוא הרבה יותר פשוט. אנשים הרבה פעמים לא שמים לב לפרופורציות ולחללים ועושים חלוקה לא נכונה. מגלים את זה בדרך כלל כשכבר מאוחר מידי, כשפתאום רוצים לעשות אי במטבח ומבינים שזה לא מתאפשר, כשמישהו מצחצח שיניים ועומד צמוד לאסלה, כשמגלים שאין מספיק מקום איחסון במטבח או שהסלון גדול מידי ומתוכנן בצורה לא פרקטית ולא נוחה.  תאורה זה חלק בלתי נפרד מהתכנון והעיצוב של הבית ואנשים הרבה פעמים שוכחים את זה ולא לוקחים בחשבון נקודות חשמל ואת המיקום שלהם ואז כשמגיע שלב העיצוב הם בבעיה. הכי חשוב זה להציע ללקוחות את כל האפשרויות, לצאת מהקופסא ולזכור שזאת לא שבלונה של שחור ולבן. צריך להתאים את הבית למשפחה, לצרכים שלה ולא להיות מקובע".

מה דעתך על היסחפות אחר טרנדים בעיצוב?

"האני מאמין שלי הוא שלכל בית יש את האישיות שלו, הוא משקף את האנשים שחיים בו ואת שגרת החיים שלהם והאופי שלהם. אני לא נגד טרנדים ובהחלט אפשר לשלב אותם, במיוחד אם נצא מנקודת הנחה שזה מה שנמצא כרגע בחניות ואי אפשר להימנע מזה. יחד עם זאת חשוב להקפיד שהטרנדים יהיו באקססוריז, דברים שהם לא יקרים ואפשר להחליף אותם בקלות ולא לשבור את הראש. אם נסחפת אחרי טרנדים יקרים, שקשה יהיה לשנות ולהחליף, זאת בעיה".

תחום עיצוב הפנים תופס תאוצה לאחרונה, נראה שזה כבר לא לעשירים בלבד

"נכון. המודעות היום גדלה מאוד. אם פעם אנשים היו לוקחים מעצב פנים בשביל הפינוק והשדרוג של הבית וזה היה מעין לוקסוס. אז היום זה דווקא בא ממקום של לחסוך, כמה שזה ישמע מוזר. אנשים מגיעים עם תקציב מסוים והם רוצים לעשות סדר עדיפויות, להוציא את הכסף במקומות הכרחיים ולא לבזבז סתם ומעצב הפנים עושה בשבילם את החישובים ומלווה אותם בתהליך. אני מאמינה שכל פרויקט זקוק ללווי, על מנת לעשות את הדברים נכון ולמנוע מחדלים שבסופו של דבר משלמים עליהם ביוקר".

יש לך עוד חלומות?

"כשסיימתי ללמוד הייתה סברה שאמשיך גם ללימודי תואר באדריכלות, אבל זה כנראה לא יקרה. אני רוצה לקצור עכשיו את הפירות, ליהנות מהשקט ולהיות עם הילדים ועם חיים. אנחנו חוגגים עוד מעט 20 שנות נישואין ואני מאוד רוצה לציין את המאורע ולטוס לאירלנד. בפן המקצועי החלום שלי הוא לתכנן מלון בוטיק, חם ואינטימי".

איזה מסר היית רוצה להעביר?

"בדיוק מה שאני אומרת לילדים שלי ולסטודנטים שלי, ללכת תמיד אחרי הלב. אם אתם נמצאים במקום שבו לא טוב לכם, או אפילו מתלבטים אז זה לא המקום שאתם צריכים להיות בו, קומו ותעזבו. אף פעם לא מאוחר לעשות את השינוי, נכון שזה מפחיד ולא קל אבל זה משתלם. אני מאחלת לכל אדם, שיעשה רק את מה שהוא אוהב ואני מודה למשפחה שלי ולחיים על כך שנתנו לי את ההזדמנות ואיפשרו לי לחיות את החלום ולקום כל בוקר עם חיוך".