סמים, אלימות, אלכוהול, נשירה ממסגרת לימודית ושוטטות ברחובות- מתנדבי עלם בשדרות ייעשו הכל על מנת להראות לבני נוער בעיר שיש גם דרך אחרת. "אנחנו כאן כדי להראות להם את הדרך, אך בסופו של דבר הבחירה היא שלהם" אומר מנהל הסניף, עינב פרץ
במשך שנתיים הייתה א', בת 18 משדרות, ללא מסגרת לימודית. בגיל 15 נשרה מהלימודים והתפנתה לעזור להוריה בפרנסת המשפחה ובטיפול באחיה הקטנים. בית הספר בו למדה לא טרח לדווח לרשויות וכך אף אחד לא התערב ולא ניסה לעזור. מהר מאוד היא מצאה את עצמה ברחובות, בעיקר בלילות. אך דווקא שם, במקומות האפלים הללו שיכלו להביא אותה לאבדון, היא מצאה את התקווה, בזכות ניידת הלילה של עמותת עלם. באחד הערבים פגשו עובדי הניידת את א', שישבה יחד עם חברותיה בשכונת מגוריה והחלו לשוחח איתה. לא קל היה לרכוש את אמונה, היא כבר שבעה מהבטחות והייתה חשדנית ומרוחקת. אך עובדי ומתנדבי עלם ובראשם העובד הסוציאלי של העמותה, אלי נאבי, לא וויתרו. הם חזרו לאותו המקום שוב ושוב עד שהצליחו להגיע אל ליבה, לרכוש את אמונה ולעזור לה לראות את האור בקצה המנהרה. ברגע בו קיבל ממנה אור ירוק החל נאבי לפעול, הוא פנה לקצין ביקור סדיר וביחד הם החלו לחפש עבורה מסגרת לימודית חלופית, אך כל המאמצים עלו בתוהו. גם כשהגיע מועד גיוסה של א' לצבא היא נתקלה בחסמים ובחוסר גמישות ומהר מאוד קיבלה פטור בשל מה שהוגדר על ידי הצבא אי-התאמה, בשל הניתוק הממושך ממסגרות חינוך. אך גם א' וגם עובדי עלם סרבו להרים ידיים, הם כתבו מכתב ערעור, נלחמו בבירוקרטיה ודרשו לגייס אותה לצבא. לסיפור הזה יש סוף טוב, היום א' היא חיילת בצה"ל ועוד קודם לגיוסה היא שובצה בתכנית ייעודית במסגרתה השלימה 12 שנות לימוד. בחודש מאי האחרון רשמה לעצמה עוד ניצחון קטן, כשנפגשה עם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הגישה לו את הדו"ח השנתי של העמותה וסיפרה לו את סיפורה. "אני חושבת שאם לא הייתי מכירה את אלי ואת הניידת של עלם, הייתי היום באותו מקום שהייתי לפני שנתיים" היא אמרה. "אולי הייתי עובדת באיזה מקום או ממשיכה סתם להסתובב. בסופו של דבר אני ניצחתי, אני מרוצה מעצמי, כל התהליך היה שווה את זה".
קשה לדעת מה יכל לקרות עם א' ולאן החיים היו מובילים אותה לולא ההתערבות של עמותת עלם, הנחישות שהם הפגינו והרצון האמיתי לעזור, שעוררו שוב את אמונה בממסד ובעיקר בעצמה ונתנו לה את הכוח לנצח. כמו א' יש עוד אלפי בני נוער, שנמצאים במצבי סיכון ועמותת עלם מהווה עבורם בית ומסגרת תומכת, שעוזרת להם להיחלץ ממצבם ולמצוא את מקומם בחברה. דו"ח 2015 של העמותה מעלה תמונה מדאיגה של בני נוער שחווים גילויי גזענות ואפליה, צורכים אלכוהול באופן קבוע ומופרז ומסתובבים בלילות במקלטים ובמבנים נטושים. השילוב של כל אלה חושף אותם למצבי סיכון, ניצול מיני וצריכה של סמים.
"הלוואי והיה לי את המענה הזה כשהייתי בגילם"
סניף עלם בשדרות פועל כבר קרוב ל-10 שנים, במהלכן סייעו עובדי ומתנדבי הסניף לאלפי בני נוער במצבה של א' ובמצבים דומים אחרים. "יש כאן אנשים מקצוע ובהם עובדים סוציאליים וגם 28 מתנדבים, שנותנים את המענה לבני הנוער" מספר עינב פרץ מנהל הסניף. הראין עימו מתקיים בשעות צהריים המוקדמות בסניף 'הפוך על הפוך' בעיר. בשעות הללו הסניף ריק מאדם, הוא מתעורר לחיים בשעות הערב והלילה אז פוקדים אותו עשרות בני נוער ומתנדבים, שמהווים עבורם את האוזן הקשבת והכתף התומכת. יחד עם עינב מגיע לראיון גם פליקס מיכאילוב סטודנט במכללת 'ספיר' שמתנדב בעמותה, כשהוא מדבר על הפעילות שנעשית בסניף עיניו בורקות. בשנת 1995 עלה ארצה מקווקז והשתכן עם משפחתו בשכונת נווה שלום בעיר, דווקא מהמקום הזה הוא בחר להתנדב בעלם ולתת לבני הנוער את המענה שלא היה לו בתור נער.
"הלוואי והיה מקום כזה כשהייתי בגילם". מיכאלוב
הוא בן 32 נשוי ואב לשניים ומתגורר בשכונה עד היום, מתוך אילוצים אישיים. "אני זוכר את השכונה הזאת כקש עוד מילדות" הוא אומר "מגיל קטן נחשפתי לנרקומנים וסוחרי סמים וככה זה עד היום. כשאני מסתובב ברחובות של השכונה אני רואה את אותם מראות, אולי אפילו היום המצב קשה יותר. הלוואי וכשאני הייתי נער היה מקום כזה כמו 'הפוך על הפוך', שנותן מענה ותמיכה לבני הנער. כשנחשפתי לפעילות של הסניף והבנתי שצריכים מתנדבים ידעתי שכאן אני רוצה להיות. אני מגיע פעם שבוע לחמש שעות ונהנה מכל רגע. אלה בני נוער מדהימים, חלקם חווים קשיים גדולים וחייהם אינם קלים וחלק מתמודדים עם בעיות שגרתיות של גיל ההתבגרות. אנחנו כאן כדי להקשיב להם, לייעץ ולכוון ולא ממקום שיפוטי או ביקורתי. הם לא נותנים אמון מיד, בחצי השנה הראשונה אף אחד לא פנה אליי ולא דיבר איתי בכלל. לאט-לאט הם מתחילים להיפתח, רק כשהם מרגישים שהם באמת יכולים לסמוך הם מדברים. אני מקבל פה הדרכה והכוונה איך לדבר איתם ולגשת אליהם, אבל בעיקר אני בא מהמקום האישי שלי ונותן להם את המענה שאני יודע שהיה חסר לי כשהייתי בגילם".
מה היה חסר?
"מקום שנותן מענה אמיתי ואכפתי, מקום שיש בו אנשי מקצוע אבל לא רק, גם סתם אנשים בוגרים, שעברו דבר או שניים בחיים שלהם, שיכולים לייעץ מניסיון ובלי לשפוט. הסניף כאן הוא גם מקום למפגש חברתי, אין כאן עדות או מגזרים, אין פה תחושה של מתח או גזענות. מגיעים לכאן בני נוער מכל הסוגים, משחקים, מדברים, מנגנים ושרים. כולם מרגישים כאן מאוד בנוח, ממש כמו משפחה".
"בסופו של דבר הבחירה היא שלהם"
שלא כמו פליקס, מנהל הסניף עינב אינו בן שדרות, הוא נולד בצפון הארץ וגדל בתל אביב אל העיר הוא נחשף במהלך שירותו הצבאי, הודות לחבר שמתגורר כאן. "יש לי חבר טוב שהוא בן שדרות ובזכותו הכרתי את העיר" הוא מספר. אחרי שסיים את לימודיו הזדמן לו לבוא ולעבוד בשדרות והוא מיד לקח את ההצעה בשתי ידיים. הוא מתגורר בקיץ 'נירים' כבר קרוב ל-10 שנים ובחמש השנים האחרונות מנהל את סניף עלם בשדרות. "יש כאן אוכלוסייה מדהימה ובני נוער מדהימים עוד יותר. אני מאוד אוהב את האזור ומחובר אליו ורוצה לעשות כל מה שאני יכול כדי לקדם את העיר ואת בני הנוער שגדלים כאן".
ספר קצת על פעילות הסניף
"סניף 'הפוך על הפוך' הוא מרכז מידע וייעוץ, יש כאן אנשי מקצוע ומתנדבים, שנותנים מענה לבני הנוער שמגיעים לכאן שלוש פעמים בשבוע בשעות הערב. הסניף פתוח לכל נער ונערה שרוצים להגיע והוא נותן מענה חברתי ומקצועי. אנחנו לא פתוחים רק עבור נוער בסיכון, אין כאן רשימות וסלקציה. המטרה היא ליצור עבורם מרחב בטוח ומשמעותי ולמנוע מהם לשוטט ברחוב ולהיחשף למצבי סיכון. המתנדבים שלנו עוברים הכשרה ועוזרים להם להתמודד עם קשיים, מצוקות וקונפליקטים לא ממקום שופט או מתייג. חשוב לציין שאנחנו לא מסגרת טיפולית, במידה ואנחנו מאתרים נער או נערה שזקוקים למסגרת כזאת אנחנו מפנים למקום הרלוונטי".
המבוגר האחראי. פרץ ומיכאלוב
עבור בני הנוער שאינם מגיעים מיוזמתם, או כאלה שבועטים במסגרות ובממסד הקימה עמותת עלם מענה נוסף- סיירת לילה. פעמיים בשבוע יוצאים מתנדבי העמותה, יחד עם עובד סוציאלי מטעמה לרחובות ומאתרים בני נוער שזקוקים להכוונה ולסיוע. קשה מאוד לרכוש את אמונם, הם חשדנים ומרוחקים. אך מתנדבי עלם לא מוותרים בקלות, הם מתייצבים במקומות הקבועים, באביבים ובשכונת בן גוריו בעיר, ו"מחזרים" אחרי בני הנוער העקשנים, יוצרים מרחב נוח ובטוח ומאפשרים להם להיפתח ולשתף. "אנחנו מנסים ליצור מרחב נוח ומחבק, כזה שיאפשר להם להיפתח. כשנוצרת מערכת יחסים של אמון אנחנו גם מציעים עזרה והולכים יד-ביד עם כל מי שרוצה את העזרה שלנו ומוכן לתת לנו לעזור לו ולכוון אותו" אומר עינב. "במסגרת העבודה של סיירת לילה אנחנו גם מסתובבים ברחובות ומנסים לאתר את בני הנוער שזקוקים לנו, אנחנו הרבה פעמים עושים עבודת חיזור ולא מוותרים להם כל כך מהר, גם שכנדמה שהם אינם מעוניינים".
באילו בני נוער אתם נתקלים?
"אנחנו נתקלים בכל דבר. חבר'ה מנותקים מלימודים, בני נוער תחת השפעת אלכוהול וגם חבר'ה שסתם יושבים ורוצים לשוחח. יש הרבה מאוד בני נוער שזה הזמן שלהם לשבת עם חברים ולשוחח, אנחנו מהווים את המבוגר המשמעותי, שרוצה לעזור, לכוון ולהוביל. הרבה פעמים בני נוער לא ניגשים למבוגרים ולא מבקשים עזרה גם אם הם צריכים או זקוקים, בשביל זה אנחנו כאן. אנחנו כאן כדי להציג את האלטרנטיבה, אך בסופו של דבר הבחירה היא שלהם. הנער או הנערה הם אלה שבוחרים את הדרך שלהם, אנחנו כאן כדי להראות את הדרך. יש כאן סיפורי הצלחה אבל אני חייב להגיד שיש גם סיפורים של פספוס או אכזבה, כי בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לעשות במקומם. למשל המקרה של א' הוא קלאסי, שילוב של נחישות ורצון שלה יחד עם הכוונה ועזרה מצידנו. אם שני התנאים לא מתקיימים זה לעולם לא יכול להצליח".
היו מקרים שבהם יצאת עם תחושת החמצה?
"היו. בוודאי שהיו. אנחנו עושים עבודה טובה ויש גם הרבה הצלחות ואנחנו נותנים מענה טוב, נכון, ראוי ומקצועי. יחד עם זאת יש עוד הרבה תחומים שבהם אנחנו רוצים להתפתח, על מנת לתת מענה טוב ויעיל יותר. אני חושב שעל מנת שזה יצליח צריך להיות שיתוף פעולה עם בתי הספר ואנחנו צריכים להשלים אחד את השני. חשוב להבין שהרבה פעמים מדובר בחבר'ה שיש להם קושי עם הממסד ואי אמון ואנחנו מנסים להחזיר להם את האמון ואת זה נוכל ליצור רק בשיתוף פעולה עם המסגרות החינוכיות. יש מקרים שבהם אנחנו לא מצליחים לעשות את הגישור הזה וכאן נכנסת תחושת ההחמצה, אני חושב שגם הממסד צריך להיות פחות מקובע ויותר גמיש בשביל להחזיר את האמון של בני הנוער בו".
איך נראית התמונה הכללית של בני הנוער בשדרות?
"יש הרבה עבודה, אבל לא הייתי אומר שצריך להיות מאוד מוטרדים. אני חושב שיש אוכלוסייה שצריכים לפתח עבורה יותר מענים ולהבין שאולי היא זקוקה למענה אחר, פחות פורמאלי. מענה לימודי יש בעיר, אבל הרבה בני נוער לא מוצאים את עצמם בתוך המסגרת הלימודים, נפלטים החוצה, או נושרים מיוזמתם ומכאן מתחילה הדרך לרחוב ולמצבי סיכון. חסר כאן גם מעקב ובקרה ואכפתיות אמיתית, הנערים הללו מגיעים לרחובות ולפעמים אף אחד אפילו לא שם לב וזה מחדד אצלם עוד יותר את תחושת האי אמון. נער שגדל בתחושה של כישלון וחוסר מסוגלות זה מה שילווה אותו כל חייו, הוא לא יתבגר פתאום וזה ייעלם. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לתת עבור כל נער ונערה את המענה הנכון שמתאים להם, לחזק אותם במקומות שבהם הם חזקים, על מנת לפתח אצלם תחושת מסוגלות וכדי שלא יגדלו בתחושת כישלון. צריך להבין שאנחנו הרבה פעמים מפנים את הזרקור לכיוון הלא נכון, זה כבר מזמן ידוע שציונים הם לא הכל. לא כולם חייבים להיות תלמידים מצטיינים ומי שלא כזה הוא לא כישלון, הוא פשוט לא מצא את המבוגר שהאמין בו וטיפח אצלו תחושת מסוגלות במקומות אחרים".