המציאות שבה גדלו בילדותם בשדרות רבים מהצעירים שמשרתים כיום בצה"ל הותירה בהם צלקת של טראומה ופחד אבל אצל סגן יובל רובין (23) זה דווקא הגביר את תחושת הביטחון לשרת בתפקידים בהם הסיכון גבוה. בראיון מיוחד היא מספרת על המציאות שחוותה בשדרות, על המשימה לפקד על לוחמים, על אירוע התפוצצות המטען בערב יום הזיכרון ועל השאיפות לעתיד.
כשביחידת דובר צה"ל התקשרו לעניין אותי בעוד סיפור הצלחה תוצרת שדרות, אני מודה, בהתחלה הגבתי באדישות אבל כשקראתי את התחקיר מייד היה לי ברור שלא בכל יום אתקל בסיפור כמו של סרן יובל רובין שעל אף המציאות הביטחונית המפחידה שחוותה מאז הייתה בת 7 תתגייס לצה"ל עם מוטיבציית שיא ותשרת בתפקיד עם סיכון גבוה. "אני זוכרת כשהייתי תלמידת תיכון בין החברות היו לנו שיחות על המציאות הביטחונית ועל הפחד המשתק של כל התראת 'צבע אדום', בכלל לא היו מחשבות עדיין על הצבא, בטח לא על תפקיד שיכול לסכן אותי" היא נזכרת השבוע בראיון ל'דין וחשבון' שכידוע מלווה במשך מספר שנים את הטובים שבחיילי בני העיר, באופן לא מפתיע רבים מסיפורי ההצלחה מגיעים מפיקוד העורף שם ניתן למצוא בשורה של תפקידים שונים ומשמעותיים תושבי שדרות שגדלו במציאות של ירי טילים לעבר העיר שראו לנכון לשרת בתפקידים שנוגעים בדרך זו או אחרת למציאות שעדיין קיימת בעיר על אף תקופת הרגיעה הביטחונית.
בשלהי התיכון (סיימה תיכון בקיבוץ יד מרדכי שקרוב מאוד לגבול הגזרה הצפונית ברצועת עזה) כשמועד הגיוס לצה"ל התקרב, הבשיל אצל יובל רובין הרצון לשרת שירות משמעותי. "ידעתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי בצבא" היא מספרת על קבלת ההחלטה לשרת שירות של לוחמת לכל דבר, "אחרי שביררתי בכל מיני מקומות שלחו לי זימון ליום הסברה של היחידה שלנו חטיבת החילוץ ראיתי שזה מעניין אותי וזה באמת מתחבר אלי. פעילות בטשי"ת מבצעית בעיות בגבולות זה דבר שמאוד נמשכתי אליו, עבודה מאוד מאתגרת במובן שלה וגם בעניין המקצוע זה מאוד עניין אותי".
הילדות בצל הקסאמים
הוריה של יובל, גבי ורוחה רובין, נצר למשפחות וותיקות ממייסדי העיר גידלו אותה בעיר שבה המציאות השתנתה מראשית שנת 2001, בימים שבהם התפוצצו בעיר 100 טילים היה מסוכן לגדל כאן ילדים, לכן כשהיא סיפרה להם על רצונה להתגייס ליחידה עם סיכון בטחוני הם לא ממש היו בעד, במיוחד אחרי שעברו את השנים הקשות של המציאות הביטחונית. "ההורים לא קיבלו את זה אמרו לי למה אני צריכה את זה ושזה מאוד מסוכן ניסו להוריד אותי מזה כדי שאהיה קרובה לבית" מספרת יובל.
אפשר להבין אותם?
"בהחלט אני מבינה אותם אבל יחד עם זאת אני באה מבית מאוד ציוני, גדלנו על ערכים של אהבת הארץ אהבת המולדת אנחנו נשאר פה ואנחנו נלחם גם כשהיו 40 קסאמים בלילה ולא ישנו ימים שלמים ידענו שאנחנו לא הולכים לשום מקום לא מוכרים את הבית ולא עוזבים את העיר בדיוק ההפך, להראות שאנחנו חזקים שאנחנו נשארים ומתמודדים עם המצב".
עד כמה מה שחווית כילדה צרוב לך בזיכרון?
"אפשר לומר שנולדתי לקסאמים, בדיוק בגיל הילדות שבו מתחילים להבין יותר כך שכל כך הרבה רגעים ואירועים צרובים לי בזיכרון ומלווים אותי עד היום. כשאתה גדל במציאות כזאת שאתה כל יום נלחם בתור ילד בתור נער אתה נחשף לסיפורים בעיר או מחוץ לעיר. אני חושבת הפעם הראשונה שממש הבנתי שמסוכן מאוד לחיות בשדרות היה בכיתה ח', גיל התבגרות, תקופת מבצע ' עופרת יצוקה' )דצמבר 2008(, בדיוק עמדנו לעבור לבית החדש והיינו שם יחד עם אבא ואחי, הייתה אזעקה ומיהרנו לממ"ד וכשהיה פיצוץ שהרעיד את הבית התברר לנו שהקסאם נפל בחצר, אני חושבת שזה אירוע שילווה אותי כל החיים".
ואיך מהמקום הזה של פחד ולגדול במציאות הזויה עולה בכלל האפשרות להתגייס כלוחמת לכל דבר בצה"ל?
"המציאות מחברת אותך , אתה פתאום שומע חדשות ומקשיב לכל מיני אנשי ביטחון וזה משפיע עליך אתה מתחיל לחשוב איך אני יכול לתרום ומה אני יכול לעשות ככה גם הגעתי לאיפה שאני נמצאת. אני חייבת לציין שההורים תמיד נתנו תחושת ביטחון אף פעם לא הרגשתי ילדה מסכנה או ילדת חסרת אונים, גם במצבים הכי קשים".
בפרספקטיבה של זמן כמה המציאות שבה גדלת השפיעה על ההחלטה להתגייס לשירות של לוחמת?
"המציאות שבה גדלתי בשדרות מאוד השפיע על ההחלטה לעסוק בתפקיד בו אני עוסקת. התפקיד שאני עוסקת בו היום של הלוחמה והקצונה בא הרבה מהמקום שממנו באתי תחושת קשיחות להבין את המשמעות של להגן על המדינה ומה אני עושה. זה הגיע לגמרי משם".
אני מניח שבשיחות עם החברות נתקלת בכאלה שהמציאות לקחה אותם למקום אחר משלך?
"המצב הזה ללא ספק השפיע על כל מי שגדל במציאות הזאת ומן הסתם גם עליי, על כל אחת מהחברות שלי זה השפיע באופן כזה או אחר עד היום . על כל מטר שאתה הולך ברחוב אתה בוחן איפה יש מגונית וכל רעש של טריקת דלת אתה אוכל סרטים אם נפל קסאם בלי אזעקה ברור שזה משפיע זה דברים שמשפעים עד היום. אני שנה אחרי הגיוס הייתי כבר מפקדת ובמקרה אפשר לומר אני משרתת בזיקים גם שם היו תקופות לא קלות וגם שם זה במרחק של קילומטר מהרצועה, גם בתור חיילת ובתור מכ"ית חטפתי, ברגע שיש לך חיילים אתה יכול להשוות את זה כמו הורה לילדים אתה תמיד רוצה להשרות איזו תחושת ביטחון ולתת דוגמא אישית אני הרי מכירה את זה אני משדרות אז כולם למרחב המוגן בואו נשמע להוראות. ככה זה השפיע על התפקיד".
אגב, באופן מפתיע (או שלא) רבים משדרות מגיעים לפיקוד העורף?
"כן שמתי לב שיש לא מעט שדרותים בפיקוד העורף, יש משהו מאוד מיוחד בחטיבה הזו האופרטיבי ומה שאנחנו מתעסקים בו זה באמת הצלת חיים. אם חלילה נופל טיל בעיר שדרות אני לא מדברת על קסאם אני מדברת על טיל יותר רציני ומפוצץ בניין שלם אז אנחנו מגיעים לשלם לחלץ, זה חילוץ והצלה ברגע שיש אירוע חירום אנחנו נכנסים ללחימה אנחנו נכנסים לעורף לערים, מגיעים לשדרות מחלצים. אני חושבת שמשם נובע החיבור זה מה שמחבר את האנשים למקצוע ולמה שאנחנו עושים בעיקר האוכלוסייה".
לפקד על לוחמים
בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חוותה סג"ן יובל רובין את אחד הרגעים הקשים בשירות הצבאי שלה. היא פיקדה על לוחמיה בגזרת בנימין, גזרה שבה אירעו לא מעט פיגועים בדומה לכל אזורי החיכוך עם הפלסטינים. "הגדוד שלי תפס את גזרת חטמ"ר בנימין בעוטף ירושלים ותפסנו קו בענטות איפה שהכפר חיזמא ובערב יום הזיכרון אני הייתי צריכה לעלות משימת סיור עם החיילים שלי ובאותו זמן אני ירדתי מהסיור ונסעתי למקום אחר לטקס בישוב אדם וכשחזרנו ברכב אז קלטתי את החבר'ה שלנו את הסיור של הגזרה קלטתי את הרכב סיור עומד בצידי הכביש" היא מספרת על הפיגוע הקשה שבו הייתה בתפקיד וממלא מקומה נפצע קשה מאוד, "נסעתי למוצב ברגע שנכנסתי לחמ"ל שמעתי דיווח בקשר על פיגוע במקום שבו הייתי אמורה להיות בו ורק לפני דקות ספורות חלפתי שם. שמעתי שעמיתי לפיקוד שחר נפצע ממטען שהתפוצץ עליו ואז הבנתי שאני הייתי צריכה להיות שם זה סיור שאני הייתי צריכה לעשות ואז אתה מבין שגם סיור שאתה עושה בשיגרה אתה בסיכון. האוייב כל הזמן מחכה לך הם תמיד בודקים מה אתה עושה ואיפה אתה נמצא והנה גם שם חטפנו, וזה נגע באופן אישי כי החבר הכי טוב שלי בפלוגה מ"מ שעובד יחד איתי נפגע, זה היה אירוע מאוד קשה לפלוגה לקחנו את זה מאוד קשה עד היום אנחנו כמובן איתו בקשר. תמיד מבקרים אותו היום הוא כמובן מרגיש הרבה יותר טוב ויותר זקוק לתמיכה הנפשית בעיקר. מקווה שנראה אותו חוזר בהקדם לגדוד".
בימים אלה סרן רובין מסיימת קורס מ"פים, אחריו היא אמורה לחזור גם היא לגדוד כדי להכין את מחזור הגיוס החדש של אוגוסט. "אני עוד חודש מתגייסים הלוחמים של אוגוסט 17 מחזור שאני פותחת אני עכשיו נמצאת בב"ח בהכנה עם כל המפקדים שלי. והייתי רוצה למסור להם מסר שהם באמת מגיעים למקום הנכון הם מגיעים לבית חם ומשפחה טובה והייתי רוצה לאחל להם הרבה בהצלחה בשירות ושיקחו בחשבון שהם באים לעבוד. נגמר החופש הם באים לעבוד קשה".
למרות שזה לא משהו חדש בצה"ל אבל איך זה להיות אישה שמפקדת על לוחמים?
"קודם כל זה לא רגיל, גם בנושא הזה יש חששות אבל אני חושב שזה נורא תלוי בך ובמה שאתה משדר אני חושבת שמפקדות לוחמות יש להם הרבה יותר מה להוכיח גם אם זה לפעמים טיפה לוותר על הנשיות. אני צריכה תמיד להפגין יותר קור רוח או אסרטביות שצריך אבל בעיקר בעיקר להיות בנאדם. כשאתה מראה לחייל שלך שאכפת לך ממנו שאתה דואג לו ושאתה עושה הכל בשבילו אז זה לא באמת משנה אם אתה גבר או אישה זה לא משנה חייל או חיילת. החייל רואה שאתה איתו והוא ירוץ איתך ככה לכל מקום".
איך החיילים מגיבים שמולם עומדת מפקדת?
"החיילים יודעים לאן הם מגיעים הם מבינים שהם משרתים עם בנות ושיש מפקדות אבל שוב אם תבוא מפקדת שהיא לא מספיק יודעת מה היא רוצה או לא מספיק אסרטיבית או אפילו מפקד החיילים מבינים את זה הם לא מקבלים את זה בצורה טובה. יש שיוויון מלא אצלנו בחטיבה הלוחמים והלוחמות עושים הכל חוץ מלישון ופקודות ה"שילוב הראוי" הם עושים הכל ביחד גם בטירונות הכל בשילוב. אני בגלל שאני נמצאת המון שנים בחטיבה אני מרגישה גם אצל המפקדים שמעליי את החיבור הזה והתמיכה את הדרבון יאללה תתקדמי תמשיכי תהיי מ"פ תהיי מג"דית.
אחרי שסיימת את שירות החובה המשכת לקבע.
"אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה אני מפקדת 4 שנים היום אני מ"פ בחטיבה ומה שגרם לי להישאר מעבר כמובן לאנשים ולאווירה הטובה ולהפוך אזרחים ללוחמים זה בעיקר התחושה זה להבין את החשיבות של מה שאני עושה – להגן על הבית על המולדת זה מה שמניע אותי בעיקר ובגלל זה נשארתי".
יש לך שאיפות להתקדם עוד בצבא?
"אני תמיד חושבת להתקדם ולהמשיך כל עוד אני אוהבת את מה שאני עושה ואני נמצאת במקום הנכון תמיד אני חושבת על זה".
אין בך פחד כשאת יוצאת לשטח? את לא חוששת?
לא, אתה מגיע בביטחון בגלל המצב, גם להגיע בביטחון מופרז זה לא טוב אבל יש לך את האנשים שלך את החיילים את המפקדים את האנשים שאיתך אתה מכיר את הפקודות יפה מאוד אתה יודע מה מותר לך ומה אסור לך לעשות. בסופו של דבר גם הפלסטינאים בשטחים הם אנשים שאנחנו פוגשים יום יום ועם הזמן אתה לומד את השגרה לומד להתמודד עם כל דבר".
אגב, למה לא הלכת בעקבות אבא המוכר לרבים מהמשטרה?
"משטרה זה לא צבא אני פוסלת את זה בעתיד, אפשר להשתחרר מהצבא ואחרי זה ללכת למשטרה. אבא גם היה לוחם בגדוד גבעתי ואחר כך התגייס למשטרה".
יצא לך כבר לבקר בשדרות במסגרת התפקיד?
"האמת היא שלא, במסגרת השירות הצבאי שלי יצא לי לפקד על לא מעט גזרות, מה שכן יזמתי בעיר סיורים, אני יכולה לומר שהרגשתי גאווה מסוימת לארח קצינים וחיילים ולהראות להם את המקום שבו גדלתי , את מחסן הקסאמים בתחנת המשטרה וגם להסביר לה על גזרת עזה מהגבעה המשקיפה משדרות".