משה בנלולו משדרות השתחרר לאחרונה מבית הסוהר ומטרה אחת בליבו – לא לשוב לשם לעולם אלא שלדבריו הוא לא מקבל מספיק סיוע להסתגל לחיים האזרחיים ומוצא עצמו נודד ממקלט למקלט להעביר את הלילה. סיפור חייו הקשה של משה בנלולו משדרות כוללים שנים ארוכות שבילה מאחרי סורג ובריח בשל התמכרותו לסמים. אך דווקא כאשר הוא רוצה לחזור למוטב – אף אחד לא עוזר לו לעמוד על הרגליים. "22 שנים מהחיים שלי ביליתי מאחורי הסורגים וזה כבר נמאס לי, אני רוצה לחיות חיים נורמליים" הוא אומר בכעס השבוע כשהוא יושב בסמוך לאגף הרווחה.
בנלולו, בן 66, הסתבך במגוון של פשעים ואת רוב חייו הבוגרים בילה בבתי הכלא השונים. לפני למעלה משנתיים כאשר נשלח למאסרו האחרון הוא החליט שדי לו עם הפשע והסמים ונגמל לחלוטין. הוא ריצה את עונשו כשהוא נקי מסמים ושוחרר במטרה להזדקן בכבוד בפינה שלו. "אני לא מדבר עם אף אחד, אפילו לא אומר לאנשים שלום" סיפר השבוע בנלולו לדין וחשבון, "אני סיימתי עם עולם הפשע. אני אדם מבוגר, אני רק רוצה את הפינה שלי, 4 קירות, לא יותר". אך לצערו של בנלולו הוא לא מצליח להגשים את השאיפה הזו וכל הדרכים מובילות אותו כרגע חזרה לעולם שאליו הוא לא רוצה לחזור. "אני מקבל קצבה של 1800 שקל בחודש שבקושי מספיק לי לתרופות" הוא אומר ומציג את המרשמים שלו, "אני ישן ברחוב, במקלטים ובכל מיני פינות כבר 4 חודשים מאז שהשתחררתי מבית הסוהר. אני עובר ימים קשים, לילות קרים, לאף אחד לא איכפת. אחותי עוזרת לי עם אוכל אבל אני לא יכול לחיות אצלה. חברים מדי פעם עוזרים לי אבל אני לא רוצה להיות קרוב מדי לאף אחד. כבר לא נשאר לי כלום, רק לחזור לסמים ולגניבות כדי לחיות. אני חושב כל הזמן לשים קץ לחיי, אין לי בשביל מה לחיות. אני הולך ולא יודע לאן אני הולך". בנלולו פנה למחלקת הרווחה בעיריית שדרות ואלו הציעו לו, כך לטענתו, סיוע בשכר דירה. "עם קצבה של 1800 שקל שרובה הולך לתרופות אני לא יכול לשכור דירה, לא משנה בכמה הם יתנו לי סיוע". בצר לו פוקד בנלולו את הרווחה מדי יום אך לא מצליח לקבל תשובות ברורות. "אני לא צועק ולא מתפרע, אני יודע שככה אני מיד יחזור לבית הסוהר. אני פונה בנימוס ומבקש יפה שיעזרו לי, רק שיתנו לי קורת גג שיהיה לי את הפינה שלי, לא יותר מזה. אני לא רוצה סמים ולא רוצה פשע, רק לחיות בכבוד".
ומה עם אוכל? אתה מקבל סיוע במזון?
"אני לא מקבל שום סיוע, אני רעב כל הזמן. בבית הסוהר יש אוכל, כאן ברחוב אין" אומר בנלולו ועיניו הופכות נוצצות, "לאנשים ברווחה יש אוכל ויש מקלחת חמה והם לא מבינים מה זה אומר כשאדם נכנס אליהם ואומר שהוא רעב, אין להם מודעות למשמעות של זה".
מה עם בני משפחה?
"אמא שלי התעוררה וחולת אלצהיימר, אני לא יכול ולא רוצה להיות נטל עליה. היא בקושי חיה, היא לא צריכה גם אותי. אני הולך מדי פעם לאחותי והיא דואגת לי לאוכל, אבל גם אצלה אני לא יכול לחיות. אין לי עוד פתרונות, אין לי למי לפנות ולאן ללכת".
משה בנלולו | צילום: מאור מורביה
עוד סיפור עצוב שנוגע לבנלולו נוגע לדבר הבסיסי ביותר שיש לנו – הבגדים. לבנלולו אין ממש חפצים, וכאשר אני שואל אותו אם לפחות בגדים יש לו הוא משפיל מבטו בעצב ומספר כי לפני שלושה שבועות גנבו לו את הבגדים שהיו לו מאחד המקלטים בהם ישן ומאז אין לו בגדים להחלפה. סיפורו של בנלולו הוא סיפור עצוב וקורע לב, על אדם מבוגר שחי כל חייו בפשע וכאשר הוא סוף סוף רוצה לשוב לדרך הישר עומדים בפניו קשיים בלתי אפשריים שמעמידים בספק, לפחות אצלו, את החלום להזדקן בכבוד ובסופו של דבר עלולים להסתיים באחד מהשניים – או חזרה לפשע ולסמים או, אלוהים ישמור, עלול לשים קץ לחייו כי הרי למה נותר לו לחיות?
מעיריית שדרות נמסר: "לקראת שיחרורו של התושב מהמאסר נקבעו לו מספר פגישות עם עו"ס האגף, אליהן הגיע בליווי השב"ס. אגף הרווחה דאג לחלופת מאסר ומייד עם שיחרורו של התושב, הוא השתכן ב"קרית שלמה" בעלות חודשית של 6500 ₪ כל חודש, אותה העירייה מימנה. לאחר מאמצים גדולים של האגף, התקבל אישור שהתושב ישהה במקום למשך שנה שלמה. לאחר מספר חודשים במקום, עזב התושב את המסגרת על דעתו ולא השלים ההליך השיקומי לרבות הליך גמילה.לאחרונה פנה לאגף לסיוע בדיור והובהר לו כי האגף אינו אמון על תחום זה. אנשי האגף סייעו בידו להכין את התיק לוועדת איכלוס במשרד הבינוי והשיכון ובינתיים הוצע לו סיוע בשכ"ד.כיום בקשתו נמצאת בחברת "מילגם" לקראת וועדה במשרד הבינוי והשיכון.מכל מקום היום הוא מבקש לחזור ל"קרית שלמה" ובאגף הרווחה בודקים את הבקשה מול הפיקוח.אנחנו מאחלים לתושב בריאות ושיקום מוצלח.